ביום חמישי, 28 בנובמבר 2013, הונח ארונו של אריק איינשטיין על במה בינונית בגודלה בכיכר רבין בתל-אביב, אל מול ערב רב של מעריצים וסקרנים שהתקבצו במקום כדי לחזות בחברים ופוליטיקאים סופדים לאייקון התרבות. בין ההמונים היו גם כאלה שחלקו עם רעיהם מידע חדש: זמן קצר לפני כן נפטר אמן ישראלי אחר, השחקן והבדרן ספי ריבלין, אך מסיבה כלשהי יש מי שמסתירים את מותו מהציבור עד תום ההלוויה.
"השמועות האלה רצו במשך כמה ימים – היום הכי בולט היה ביום ההלוויה של אריק איינשטיין, שבו רצה תיאוריית קונספירציה שלפיה לא רוצים לפרסם את זה עד שההלוויה תסתיים"
השמועה נוצרה, ככל הנראה, בשל התנהלותם של כמה כלי תקשורת, שיממה לפני העצרת שממנה יצאה הלווייתו של איינשטיין פירסמו כי ריבלין הלך לעולמו בבית-החולים שיבא, שם אושפז מעט קודם לכן בשל הידרדרות במצבו הבריאותי. הפרסומים, שהתבססו בעצמם על שמועות, הופיעו בין היתר בעמוד הפייסבוק של ערוץ 10, בעמוד הפייסבוק של התוכנית "חי בלילה" בערוץ 2 ובוויקיפדיה, וגם בכמה גופי תוכן קטנים יותר, בהם "סרוגים", "קריות באינטרנט" ואתר האינטרנט של תיאטרון הבימה.
הדיווחים, שהתבררו כשגויים (ריבלין נפטר שבוע לאחר מכן), הוסרו כעבור זמן מה מהרשת, אך המחישו שוב באיזו קלות ניתן להחדיר שמועה לא מבוססת למערכות כלי התקשורת – ובאילו מהם עשויה שמועה ממין זה לחלחל ביתר קלות עד כדי הצגתה כעובדה בפני קהל הצרכנים.
מי שמתוקף תפקידו נדרש להדוף את השמועות הללו הוא אמיר מרום, דובר בית-החולים שיבא, המעיד כי כמו במקרים אחרים של ידוענים ואישי ציבור שאושפזו במצב של סכנת חיים – כלי התקשורת היו להוטים לדווח על מידע חדש בנוגע לריבלין. כמה מהם היו כה להוטים, עד שמיהרו לפרסם את הדיווחים השגויים בלי לאמת אותם לפני כן כראוי.
מאיפה בכלל הגיעו השמועות האלה?
"אני לא יודע מאיפה צצו השמועות שהזינו את הדיווחים השגויים", אומר מרום, שהיה בעבר כתב, עורך ורכז כתבים ב"מעריב", ועל כן מכיר את ריטואל המוות התקשורתי משני צדי המתרס. "השמועות האלה רצו במשך כמה ימים – היום הכי בולט היה ביום ההלוויה של אריק איינשטיין, שבו רצה תיאוריית קונספירציה שלפיה זה נכון, אבל לא רוצים לפרסם את זה עד שההלוויה תסתיים".
יממה לאחר שנאלץ להסביר כי הדיווחים על מותו של ריבלין אינם מבוססים על מידע אמין, נדרש מרום להתמודד עם גל חדש של פניות. "אחרי שההלוויה של איינשטיין הסתיימה, הגיע סבב נוסף של טלפונים: 'או.קיי, אז עכשיו אתם מודיעים? כי חיכיתם'. הסברתי להם שלא – שאנחנו בכלל לא במקום הזה", מספר הדובר.
יושבים עלי מהמערכת
הפרסום המהיר והשגוי, אומר מרום, הוא תולדה של התחרות העזה על הראשוניות והפופולריות בין שירותים חברתיים דוגמת WhatsApp, המאפשרים לקבוצות לשתף ביניהן מידע באופן קל ומהיר מבעבר.
"השמועות האלה התחילו לרוץ בכמה מהקבוצות האלה – אני לא רוצה לנקוב בשמות – אבל צריך לזכור שרוב העיתונאים חברים בקבוצות כאלה, שבהן משתתפים גם חבר'ה חסרי ניסיון, שלא למדו תקשורת ולא שירתו בגלי-צה"ל או ב'במחנה', ולא יודעים מה זה שומר סף ואחריות עיתונאית", אומר מרום.
"המקרה הזה הוא דוגמה לאופן שבו התחרות הבלתי נתפסת בין כתבים ובין כלי תקשורת ושימוש לא מושכל ולא אחראי בכלים ובאפליקציות מהסוג הזה ממחישים שאין תחליף לעבודה העיתונאית ולעבודה של עורך", הוא מוסיף. לדבריו, אילו כלי התקשורת שפירסמו את המידע השגוי בנוגע לריבלין היו פונים אליו מבעוד מועד, היה חוסך להם את המבוכה שבדיווח על בדיות ומחיקתן מהרשת לאחר מעשה.
טקס האשכבה לספי ריבלין בתיאטרון הבימה (עומדים בצדי הארון: שמואל וילוז'ני ואלי יצפאן). תל-אביב, 4.12.12 (צילום: תומר נויברג)
"זה לא רק הכתבים, זה גם המערכות", מדגיש מרום. "מספר הטלפונים שקיבלתי מכלי תקשורת – לא רק מהכתבים, גם מהעורכים שלהם – שניסו לפסול את המידע שכבר פורסם באתרים, היה אדיר. חרושת השמועות שהלכה והתפשטה במהירות הגיעה גם לכתבים הכי מנוסים. כאלה שמכירים אותי מהיום הראשון – אני בתפקיד כבר חמש שנים – שאלו אותי שוב ושוב, 'אתה בטוח? לא יכול להיות, אלה פירסמו ואלה פירסמו'. וכשאני שואל אותם אם אי-פעם קיבלו ממני מידע לא אמין, הם אומרים: 'לא, אבל יושבים עלי מהמערכת'", הוא אומר, ומבקש להדגיש עוד כי בסופו של דבר רוב כלי התקשורת לא פירסמו מידע שגוי.
"מצד אחד, אני לא יכול לשפוט כתב שהעורכים שלו אומרים לו, 'אבל באתר המתחרה זה כבר מופיע', ואז חוזרים אליו עוד פעם ועוד פעם. אני בעד תחרות, היא בדרך כלל מייעלת ומשפרת את המוצר, אבל צריך גם לשאול, על מה בדיוק היתה התחרות פה? על מי ידווח חצי דקה לפני האחרים שאדם מת, לפני שהמשפחה יודעת, לפני שהרופאים קבעו? אני לא מצליח להבין את זה. כולם, כשאתה יושב איתם אחר-כך ומנתח, אומרים שבמקרה כזה חובת הזהירות וחובת האחריות צריכות להכריע".
מה זה עושה למשפחה
לדברי מרום, בעניינים של חיים ומוות ראוי לבדוק את העובדות אף ביתר אחריות מהרגיל. "אתה יכול לטעות בקביעה אם ירדו 20 או 25 מילימטר משקעים, אבל הדעת אינה יכולה לקבל טעות בנוגע לחיים ומוות של אדם. טעות כזאת היא בלתי מתקבלת בעליל, בטח לא ב-2013, כשיש כל-כך הרבה דרכים לבדוק ולאמת. זה משהו שהוא בעיני בלתי נתפס", הוא אומר.
"צריך לחשוב גם מה זה עושה למשפחה שיושבת מול מיטת אבי המשפחה ומתחילה לקבל טלפונים. אתה רוצה להתייחד עם אדם שנמצא בימיו האחרונים, ופתאום מתחיל לענות לטלפונים ולהגיב על שמועות"
"אני לא רוצה להרחיב על זה יותר מדי, אבל צריך לחשוב גם מה זה עושה למשפחה שיושבת מול מיטת אבי המשפחה ומתחילה לקבל טלפונים", מוסיף מרום. "אני הייתי שם, ראיתי. אתה רוצה להתייחד עם אדם שנמצא בימיו האחרונים, ופתאום מתחיל לענות לטלפונים ולהגיב על שמועות. זה מכניס אותך למתח וגורם לטלטלות, זה מכניס אותך לעצבים מיותרים ולמקומות שאתה בכלל לא צריך להיות בהם ברגעים האלה".
המקרה של ספי ריבלין הוא מקרה יחיד, או שזו תופעה קבועה שמלווה ידוענים ואישי ציבור שמתאשפזים בבית-החולים? בשיבא מאושפז כבר תקופה ארוכה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שגם על מצבו נפוצות מפעם לפעם שמועות.
"בתופעה של חרושת השמועות סביב מפורסמים אני נתקל המון. אחת לכמה חודשים מתעורר באמת גל של שמועות בנוגע לשינוי זה או אחר במצבו הבריאותי של ראש הממשלה לשעבר שרון, ואז בדרך כלל, בפרק זמן של כרבע שעה, מתקשרים משהו כמו 10–20 עיתונאים – המידע מגיע לכולם באותו זמן, יש איזה רב-סרן שמועתי שעובר ממערכת למערכת ומפמפם את השמועה. לעתים מדובר בגלים גדולים ולעתים בגלים יותר נקודתיים – אבל במקרה שלו, לשמחתי, כל השמועות התבדו ואף אחד לא פירסם אותן".
במקרה של ריבלין היו, כאמור, גם כלי תקשורת שנהגו אחרת. במהלך ימיו האחרונים של ריבלין, אומר מרום, בניסיון למנוע גל חוזר של פרסומים שגויים, הודיע לכל כלי התקשורת כי עם היוודע דבר המוות, יעביר להם באופן מיידי הודעה רשמית.
"שבוע לאחר מכן, כשהוא באמת נפטר, כל האתרים התנהגו באופן מאוד אחראי ומקצועי, ורק אחרי שיצאה ההודעה הרשמית שלי מבית-החולים – למרות שבכל כלי התקשורת כבר ידעו שהוא מת – עלו הדיווחים", הוא אומר. "יכול להיות שאנשים למדו לקח – שבמקרים של חיים ומוות עדיף לעתים להמתין חמש או עשר דקות, שיש כאן גם עניין של כבוד האדם, כבוד המקצוע, כבוד המשפחה".
אתה מייחס את זה ללמידת לקח, אבל יכול להיות שהם פשוט חששו לעשות פדיחה.
"ברור".