רגע של עברית אמש ברשת ב' של קול-ישראל: בהפסקת הפרסומות במהלך שידור תוכניות האקטואליה נשמע קולה המתרונן של ג' יפית.
"כאן ג' יפית. צריכים ביטוח? הקשיבו לג'. חייגו עכשיו...".
קריין תורן: "צבע אדום. צבע אדום בשדרות".
ברקע ממשיך להתנגן קולה של הפרסומאית: "סמכו על צד ג'…".
קריין תורן: "צבע אדום במפלסים. צבע אדום במפלסים".
ג' יפית (ממשיכה): "...בדקתי ומצאתי...".
קריין: "צבע אדום בזיקים, גבים, ניר-עם ושדרות".
ג' יפית (מתמידה): "ביטוח משכנתה עושים בביטוח-ישיר מבית מגדל. חייגו עכשיו, כוכבית 6000. נקודה".
(צילום מסך מעובד: דובר צה"ל, חדשות ערוץ 2)
רגע של דיווח חדשותי בטלוויזיה: המסך מפוצל. בצדו האחד נראה בפעולה מתקן שיגור רקטות של חמאס כשהוא משלח טיל אל עבר ישראל. במסך השני נראית סוללת כיפת-ברזל כשהיא מזניקה טילים המכוונים לפגוש את טיל האויב. לצופים נדמה שהם עוקבים בשידור חי אחרי תוצאות מעופם של הטילים המסתיים בנוק-אאוט שמנחיל הצד שלנו לאויב המנוול שבעזה.
בין אם השידור היה מניפולציה טלוויזיונית ובין אם אכן היה תיעוד מהימן של אירוע שצולם בו בזמן, בשעת אמת, משני עברי הגבול - לצופים הוגשה ההתרחשות כחיזיון מרהיב, מסעיר, הבא לענות על ציפיותיו. מבצע "עמוד ענן" מתווך לציבור הישראלי בכלי התקשורת, בעיקר ברדיו ובטלוויזיה, כהתמודדות ספקטקולרית שיש לה ממדים של הצגה, סרט, אקשן מסעיר.
זו מלחמת כפתורים שבה מצד אחד יושבים צעירות וצעירים ישראלים, לוחצים על מקלדות, עוקבים אחר מסכים ומשגרים אל עבר עזה חימוש מתוחכם המפליא להגיע לכתובות מדויקות. מהצד השני, רובץ במסתרים אויב זומם ומרושע המפעיל אף הוא, אמנם ברמה טכנולוגית נחותה, כלי הרס המיועדים לזרוע מוות וחורבן ברחובות ישראל. מאופיו של שדה הקרב נגזר סגנון הסיקור שלו.
אם בעבר נתפס מפקד חיל האוויר דן חלוץ באמירה אומללה כשטבע את הביטוי "אתה לא מרגיש דבר [כשאתה משגר טיל אל האויב] פרט למכה קלה בכנף המטוס", הרי שבמבצע הנוכחי ההתנהלות בשלט-רחוק מאיינת כמעט לחלוטין את המימד האנושי של העימות. כפתור מול כפתור, פטנט טכנולוגי מול פטנט טכנולוגי. האדם, החייל הישראלי שנקרא אל הדגל, ומנגד האויב, הפלסטיני מר הנפש וחורש הרע, מתמוססים ברקע. כמעט כמו קולה של ג' יפית בפרסומת.
המלחמה על הארץ, הריב עמוס האתוסים הסותרים על הזכויות הלאומיות, המחלוקת העמוקה על נכונותן של הגרסאות ההיסטוריות, הפכו בשבוע האחרון להתגוששות קרה בין טכנולוגיות קטלניות. הסיקור התקשורתי מתאים את עצמו לאופיו המרוחק של העימות ומנכר אותו מהציבור. בצד הישראלי נושאים אנשים מבט לשמים כדי לראות במו עיניהם את להטוטיה של כיפת-ברזל, ובצד הפלסטיני נתפסות הבריות לפנטזיה מרחיקת לכת אף יותר – הן שותות בצמא את הבדיות על הפלת מטוס אף-16, פגיעת טיל פאג'ר מצפון להרצליה, הטבעת ספינה של חיל הים ושאר כזבים.
הגבולות בין אמת למשאלות לב, בין השגרה לחריגות שמחוללת המלחמה, בין אימיה של המציאות שבה אנשים נהרגים, נפצעים, בתיהם נהרסים, לחיזיון הקולנועי שבו כל אלה מוצגים – מיטשטשים והולכים. כמו שנמוגות האבחנות בין שידורי קול-המוזיקה להתרעות צבע אדום המכסות עליהם. ההוויה הישראלית של השבוע האחרון היא של שקשוקה תודעתית. יובל דרור תיאר כאן לפני שלושה ימים את האופי הטכנוקרטי, הרובוטי, שמשווה צה"ל למבצע בעזה במדיה המקוונת והדיגיטלית. אני מבקש לטעון שהנגע פושה גם בתקשורת המסורתית.
זה קורה משום שטיבה של המערכה הצבאית הנוכחית מזמין זאת. זה קורה משום שהתקשורת, כהרגלה בזמנים של חירום לאומי, אינה שומרת מרחק אלא מזדהה לחלוטין עם המאורעות – ובעיקר עם הפרשנות שנותן להם השלטון. זה קורה משום שהתקשורת בוחרת להציף את החלל הציבורי בסיקור בלתי פוסק (מפוטפט לעייפה) של האירועים. וזה קורה בגלל העדר אבחנה בין עיקר לטפל.
התוצאה: הסיקור התקשורתי עוטף את מבצע "עמוד ענן" באד הזוי ומעניק לו אף רגעים שיש בהם מימד גרוטסקי. והרי מדובר במלחמה, בנוראה שבהתרחשויות האנושיות הקיבוציות, בנסיבות שבהן נשפך דם ונגרם סבל שאין גדול ממנו.