"הנשים שימשו במשך מאות שנים ראי קסמים מענג, ששיקף את דמותו של הגבר בגודל כפול מגודלו הטבעי", כתבה וירג'יניה וולף בספרה המכונן "חדר משלך". ברגע שהאשה מתחילה לומר את האמת, הדמות המשתקפת בראי מתכווצת, טענה וולף, וזו הסיבה למצוקה, לכעס וללעג האלים המתעוררים בגברים אל מול ביקורת ודעתנות מתמרדת מצד נשים.

התייחסותו של הפרשן יוסי ורטר בגליון "הארץ" ביום שישי האחרון לחברות החדשות והדעתניות במיוחד של מפלגת העבודה, סתיו שפיר ומרב מיכאלי, מדגימה באופן ברור ושקוף את תופעת ההתכווצות הזכרית שתיארה וולף בחוכמה כה רבה.

מרב מיכאלי (צילום: משה שי)

את סתיו שפיר, אחת ממנהיגות המחאה החברתית הבולטות של קיץ 2011, ורטר מתאר כילדה ג'ינג'ית שובבה. את מרב מיכאלי, פובליציסטית פמיניסטית מוערכת ולוחמת מתמידה באלימות נגד נשים, הוא מתאר כמתבגרת המשתעשעת בפרובוקציות מיניות מתגרות, כשהוא נמנע מלהזכיר את ההקשרים המחאתיים הברורים שבהן התבצעו פרובוקציות אלו.

מעבר לכל אלה, ורטר, כאב הבית הדואג לסדר החברתי-תקשורתי הטוב, מזהיר את הטיפשונת הסוררת כי אם תמשיך להשתמש בהטיות הנקביות שבהן היא נוהגת להשתמש בכל הזדמנות, תהפוך לבדיחה וללעג בכנסת ה-19.

על-פי ההגות הפמיניסטית וזרמים אקטיביסטיים בה, השימוש בהטיה הנקבית באופן מודגש ומופגן הוא ביטוי מוכר ומבוסס מחקרית למחאה על האופן שבו הפטריארכיה משתמשת בשפה כדי להמשיך לבסס ולעגן את כוחה. השפה מבנה תודעה, והשימוש הנייטרלי כביכול בלשון הזכרית למלים כמו "עם" או "ציבור" הוא מניפולטיבי וכוחני.

כשמיכאלי מעזה לפרוץ את החוקים הדקדוקיים המקבעים דומיננטיות זכרית אל מול שוליות נשית, משתמשת בהטיות הלשוניות הנקביות ומצהירה מעל מסך הטלוויזיה בערב יום שישי ש"הציבור יודעת", היא מצהירה באומץ שהיא מסירה סוף-סוף, בפריים-טיים, את צעיף הכיסוי הלשוני הדכאני.

יוסי ורטר, כעיתונאי משכיל ונאור, היה אמור להבין את האקט המחאתי ולכבד אותו, ובוודאי שלא לקרוא לו מטופש או ילדותי. תגובתו המלגלגת והפטרונית מבטאת את הצורך הבהול והילדותי שלו לגמד ולהטיל אימה. יותר מכל, תגובה זו חושפת למעשה את תחושת האיום והבהלה שזיהתה וולף כשתיארה כיצד אל מול ההזדקפות הנשית המתמרדת והמעזה, דמות הגבר מתכווצת במראה.

ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין