הביזיון הפוליטי-כלכלי בסאגת מינוי נגיד בנק ישראל היה יכול להיחשב שעתה היפה של התקשורת, שבזכות נחישותה לחשוף ולהוקיע את הפגמים ביושרת המועמדים, נחסמה דרכם למשרה הרגישה. דא עקא, והאמת המרה קצת שונה. העיתונות שלנו, רובה ככולה, הפגינה קהות חושים מוסרית לפגמים האמורים. התקבל הרושם העגום שעיתונאים מן הזן הערכי והנחוש של אמיר אורן הם בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

עיתונות מקצועית ובעלת מצפון ומצפן ערכי היתה חייבת להתקומם על מינויו של יעקב פרנקל עוד הרבה לפני חשיפותיו החשובות של אורן, בגלל מה שידעה על התנהלותו בעבר, ובעיקר בגלל דו"ח מבקר המדינה, שקבע חד וחלק שפרנקל דרש וקיבל מאות אלפי שקלים מבנק ישראל שלא כדין בתום כהונתו הקודמת. הוא החזיר אותם רק לאחר (ומשום) שהמבקר תפס אותו בקלקלתו. בעיני הניסיון הזה להעביר לרשותו סכומים נכבדים מקופת הבנק הממלכתי (שהיא קופתנו) בוודאי חמור לא פחות מהחשד בניסיון להעביר לרשותו בושם או תיק חליפות מחנות בהונג-קונג.

בג"ץ קבע שראש מוסד ממלכתי חייב להקרין "יושר ויושרה". זה בוודאי תקף שבעתיים לגבי מי שהתמנה לפקח על אופן ניהולם של המיליארדים שבקופתנו הלאומית. יתרה מזאת: נגיד בנק ישראל הוא גם שומר הסף הערכי של מנהלי הבנקים המסחריים ונהנה מן הסמכות הייחודית להדיחם – גם ללא משפט – בגלל התנהלות בלתי ראויה. כך נהג בשעתו הנגיד מיכאל ברונו ז"ל כלפי המנהלים שחטאו בוויסות מניות הבנקים שלהם בשנות ה-80, וכך נהג באחרונה הנגיד פישר בנוגע לדני דנקנר מבנק הפועלים. מי שנהנה מהסמכות המעין-שיפוטית החריגה הזאת בוודאי חייב להיות נקי מכל רבב.

אך התקבל, כאמור, הרושם העגום ש"יושרו ויושרתו" של המועמד לנגיד לא היו ממש בראש מעייניהם של מרבית העיתונאים בכלל והפרשנים הכלכליים בפרט. הם דווקא לא התעלמו מדו"ח המבקר על פרנקל ואפילו ציטטו את ממצאיו החמורים, אך לא ראו בהם עילה לפסול את מועמדותו. המיעוט בקרב הפרשנים שביקרו את מינויו עשו זאת בעיקר בגלל טעויות מקצועיות שייחסו לו ערב המשבר הכלכלי העולמי של 2008.

זה גם מה שאירע לאחר פרסומיו הדרמטיים של אמיר אורן. פרשנים רבים, מהם גם בעיתונו שלו "הארץ", ראו במאמריו טהרנות אובססיבית והיטפלות לזוטות שחבל בגללן לפסול ולאבד נגיד עם כישורים כלכליים מעולים. היו אף שיעצו לאורן שיסתפק בעצם ה"סקופ" ולא יתעקש על חקירה שתביא לפסילת המועמדות.

נראה שהגישה הא-מוסרית הזאת היא עוד וריאציה על אסכולת האתרוגנות שנולדה בתקופת ההתנתקות. אז, כזכור, היו בכירים בתקשורת שגרסו שמאחר ששרון הוא היחיד (לדעתם) שיכול לפרק התנחלויות, ראוי לשמור עליו כמו על אתרוג ולא לחשוף או להוקיע את מעשי השחיתות המיוחסים לו. כעת גורסים חסידי האסכולה הזאת שמאחר שהמועמד לנגיד מוכשר ביותר (לדעתם) לנהל בהצלחה את מדיניותה הפיסקלית והמוניטרית של ישראל, אין לחשוף או להוקיע מעשים פסולים המיוחסים לו.

אגב, הניחוח הדוחה של אסכולת האתרוגנות עולה כמדומה גם מהתייחסות עיתונאים רבים לחקירת "פרשת הרפז". מתקבל הרושם שמאחר שכמה מהם ראו את גבי אשכנזי כיחיד שיכול להתחרות בהצלחה בפופולריות של ראש הממשלה, וכמי שיכול להנהיג את המדינה בדרך העדיפה לטעמם, הם גימדו והצניעו את החשדות החמורים נגדו, אף שחומרתם היתה ברורה כשמש כבר סמוך לפרוץ הפרשה, או לכל המאוחר בעת פרסום דו"ח מבקר המדינה.

מראשיתה ראיתי באתרוגנות שחיתות עיתונאית; אך מתברר שהיא לא רק מושחתת אלא גם משחיתה, ולא רק את העיתונות, אלא את הדמוקרטיה הישראלית כולה.

הכותב הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל