השופטת רחל בר"ג-הירשברג מבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים מתחה בשבוע שעבר ביקורת על נהלי העבודה ברשות השידור. במסגרת פסק דין שבו החליטה לדחות את תביעתה של מנהלת מחלקת מטבע חוץ ברשות, אתי ברדוגו, הקדישה השופטת בר"ג-הירשברג כמה מלים לתיאור תמונת המציאות שנתגלתה לה במהלך המשפט.
לדבריה, רשות השידור העניקה משלל סיבות זרות תוספות שכר לעובדים בגין "שעות כוננויות", וזאת על אף שספק אם היו בכוננות, ואם בכלל היו יכולים להיות בכוננות.
"בכללי התקשי"ר יש לראות ככללים המנחים ברשות השידור, ובהיותה גוף ציבורי מובהק, חלים עליה גם כל כללי המשפט המינהלי", כתבה השופטת. "למרבה הצער והדאגה, התמונה שנפרשה לפנינו בכל הנוגע לניהול מערך הכוננויות במטה רשות השידור מטרידה ועגומה. בפרט משאמונה היא על כספי ציבור וצריכה לעשות בהם לטובתו.
"רשות השידור לא השכילה להציג לפנינו קריטריונים ברורים, לא כל שכן כתובים, לאופן חלוקת הכוננויות בין עובדיה ובפרט במטה רשות השידור, על אף טענתה כי אלו קיימים 'למיטב הזיכרון' ונקבעו על-ידי ועדת תנאי שירות של מליאת רשות השידור [...] לא למותר לציין כי התקשתה להחליט בכתבי בי דין מטעמה אם המדובר גם בתנאים הקבועים בהסכמים או הסדרים קיבוציים, ומכל מקום אלה לא הוצגו. גם לגבי אותם מנהלי מחלקות שאין חולק שאושרו להם שלוש כוננויות יומיות לא הוצגה ראיה ברורה וכתובה להמלצת הממונה בעניין הכוללת את הטעם שביסוד המלצה זו.
"[...] חמור מכך, מעדותו של סמנכ"ל הכספים והכלכלה ברשות השידור, מר [ערן] הורן, ניתן היה להבין כי הוא כלל לא בטוח שההחלטות שניתנו בדבר הגדלת מכסת הכוננויות למנהלי מחלקות מסוימים היו מוצדקות.
"[...] בעניינה של הגב' חזות ניתנה לה שעת הכוננות הנוספת מטעמים סוציאליים [...]. החלטה זו לא רק שנעדרת כל קשר לתכליתה של כוננות, אלא שעומדת היא בניגוד ברור לה. במקרה של מנהל החשבונות הראשי, מר חן, אושרה לו שעת כוננות נוספת על שום קרבתו לגיל פרישה והעובדה שהסמכתו כרב לא אושרה כשקולה לתואר ראשון [...] בעניינה של הגב' זדה, מנהלת מחלקת השכר, אושרה שעת הכוננות הנוספת בשל הלחצים הגדולים שבהם היתה נתונה, לשיטת רשות השידור [...] זאת על אף שהוכח כי לא היה בביתה חיבור לנתוני מחלקת השכר, ועל כן ספק אם היה בכוננות מצדה טעם של ממש.
"[...] מהמסכת הראייתית הוברר עוד כי מכסת הכוננויות שניתנת ברשות השידור וגם לתובעת עולה לאין שיעור על המכסה המרבית הקבועה בתקשי"ר – שש כוננויות לחודש. לא הוצגה לפנינו טבלת כוננויות ואף לא הצהרה של העובד על כך שהוא מעמיד עצמו לרשות המשרד מעבר לזמני העבודה הרגילים. חלף זאת הודתה הרשות כי מדובר בדיווח מובנה במערכת וטענה כי הוא זה שמוביל לפיקוח בהינתן ששכר עובדי הרשות עודנו מושתת על דיווח ידני של העובדים.
"[...] כללו של דבר, הוכח כי אופן הפעלת מערך הכוננות ברשות השידור, ובפרט זה הנוגע לתובעת, אינו עולה בקנה אחד עם הנוהג במדינה מבחינת השיבוץ לכוננויות, אופן הדיווח עליהן, מכסת הכוננויות ואופן תשלומן".
בהמשך פסק הדין כתבה השופטת כי "מוסכם על כל הצדדים בהליך, ואף אנו שוכנענו, כי התמונה של השירות הציבורי שנפרשה בפנינו היא עגומה. יש לקוות כי הגופים המופקדים על רשות השידור יעשו לכך שמצבים ממין אלה לא יישנו".
בשל המצב העגום שהתגלה במהלך המשפט, החליט בית-הדין לא לחייב את התובעת בהוצאות.
תע"א 1874-09