בחודש אפריל השנה נערך "מצעד השרמוטות", אירוע שבו נשים מתלבשות בלבוש חושפני כדי להצהיר כי אין בכך כדי לומר שגופן הוא הפקר. כמה מהמשתתפות במצעד, מה לעשות, לא היו "בלונד תוצרת אירופה", ועל כך ביטא הפרופסור לתקשורת מאוניברסיטת אריאל, אמיר חצרוני, את ביקורתו בסטטוס שפירסם ברשת החברתית פייסבוק: "גם אני עיינתי בתמונות ממצעד השרמוטות והגעתי למסקנה חד-משמעית, שגם אם חוטיני מתוח על פני תשעים ושישה קילו מתוחים פחות אינו בגדר הטרדה – עדיין מדובר במראה שמתאים יותר להצגה בערוצי נישה ופחות ל-prime-time". מאוחר יותר שיתף חצרוני בתמונה נוספת והביע את ביקורתו על המצעד.

בעקבות החשיפה לדבריו של חצרוני, כתבה אורטל בן-דיין סטטוס תגובה שפתח דיון ברשת. בסטטוס ביטאה בן-דיין, בין השאר, עמדה כאילו חצרוני משלם עבור שירותי מין: "כולי רחמים עליך שכדי לספק את יצריך אתה תמיד נאלץ לשלם כסף ולכתת רגליך בדרום תל-אביב בין מכון אחד למשנהו וכדי להרגיש מעט בעל ערך אתה חייב לעלוב בכל הקולגות שלך וסובביך. זו הדרך היחידה בה אתה משיג את תשומת לבם של בני-אדם. כן, אני מבינה, קשה להיות מאוד להיות לבד. את תשומת לבן של נשים אתה משיג רק על-ידי השפלתן. מה לעשות שאף אחת לא מוכנה לגעת בך אפילו באמצעות קרני לייזר".

בעקבות ההתבטאות הזו הגיש חצרוני בשבוע שעבר, ככל הנראה, תביעה נגד בן-דיין. זו אינה התביעה הראשונה שמוגשת בעקבות מלחמת סטטוסים בפייסבוק, וכנראה גם לא תהיה האחרונה. אולם, הן התביעה והן ההגנה עשויות לאחוז בעמדות בעייתיות ולטעון טענות קשות להוכחה.

בפני חצרוני עלול לעמוד קושי בשני מישורים: הראשון הוא הבחירה בסכום תביעה, החורג מהוראות החוק. חצרוני תובע 400 אלף שקל, כאשר סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשר לתבוע רק 50 אלף שקל (משוערך לפי מדד ספטמבר 1998, כ-70 אלף שקל כיום), וכפל הסכום כאשר יש כוונה לפגוע. כלומר, חצרוני תובע סכום פיצוי גדול בכ-2.5 מהמקסימום שניתן לקבל ללא הוכחת נזק, וזאת ללא כל עילה בדין.

במישור השני, התבטאות אחרת של חצרוני עלולה להיות בעוכריו. כחלק ממלחמת אינטרנט אחרת עם פעילות זכויות נשים, כתב חצרוני כי "עורך-הדין שלי כבר עובר על התגובות לסטטוס הספרותי, ומחשב כמה כסף נרוויח מלשון הרע ומעילות נוספות". כלומר, חצרוני מודע לכאורה לכך שלא נגרם לו נזק ובוחר לנצל לרעה את סעיף הפיצויים ללא הוכחת נזק (לפחות במקרה המדובר). לכן, גם אם בסופו של דבר תביעתו תתקבל, קשה לראות כיצד ייפסקו לחצרוני סכומים בהיקף שהוא דורש.

על התבטאויות פוגעניות במידה דומה נפסקו פיצויים נמוכים בהרבה מאלה שחצרוני מבקש: במשפט אבישי מתיה פרידלנד נגד עיריית כפר-סבא (א 5201/08) נפסק סכום של 10,000 שקל בגין הצגת אדם כבעל שיקולים זרים בפעילות ציבורית; במשפט יוסף נבות נגד אלי גור (א 7667/03) פסק בית-המשפט סכום של 7,000 שקל בגין פרסום משפיל בפורום. במשפט רמי מור נגד עופר איתח (3498/06) פסק בית-המשפט פיצויים בגובה 9,000 שקל בגין פרסומים מכפישים אנונימיים בפורומים. במשפט טל צביאלי נגד מיכה שוורץ (ת"א 4780-11-08) פסק בית-המשפט סכום של 1,000 שקל בגין פרסום של טענת שווא של גניבה נגד חבר יישוב באמצעות האינטרנט; במשפט אורן מנשה נגד שחר דורית – MIA סוכנות לביטוח רפואי (תא"מ 16291-01-10) פסק בית-המשפט פיצוי בגובה של 6,000 שקל בגין פרסומים באינטרנט שטענו כי התובע נוכל. כלומר, גם אם יזכה לפיצויים, הסכום שחצרוני יוכל לקבל, ככל הנראה, לא יהיה זה שהוא מצפה לו.

באשר לבן-דיין, בהנחה שאין ברשותה עדויות לכך שחצרוני אכן רוכש שירותי מין בדרום תל-אביב, ובהנחה שחצרוני אינו מפעיל את פרופיל הפייסבוק המזויף של עצמו ובכך יספק עילה לתביעה שכנגד, לבן-דיין יש בעיה בולטת אחת: להוכיח כי לשון הרע שכתבה נכתב בתום לב.

בחוק איסור לשון הרע יש הגנה מן הדין הקרויה "תום לב". הגנה זו משמשת, בין השאר, במקרה של לשון הרע שהוא "ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פירסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

כלומר, בתי-המשפט כבר הכירו בכך כי במקום שבו אין חשש שאדם יחשוב כי טענה מסוימת היא טענה עובדתית, הרי שלא יכול לקום לשון הרע גם אם הביטוי פוגעני. בית-המשפט פסק במשפט נועם פדרמן נגד שידורי קשת (תא 5358-09) כי "‫בהקשר שבפני יש להדגיש כי על-פי מבחן האדם הסביר, אמירה הומוריסטית, המובנת‬ ‫ככזו, אינה מתפרשת כטענה עובדתית, ובמקרה כזה אין בה משום לשון הרע במובן החוק, שכן‬ ‫אין לה השפעה אמיתית על שמו הטוב של אדם‬".

בן-דיין תצטרך, אם כן, להוכיח לבית-המשפט כי כוונתה היתה ספרותית-ביקורתית ולא עובדתית, וכי האדם הסביר לא יחשוב כי אכן נטען כי חצרוני פונה לשירותי מין. נראה כי זו תהיה טענה קשה להוכחה בהתחשב בגבולות הביטוי ברשת והאופי הלכאורה עובדתי של הדברים שכתבה בן-דיין. אם התביעה אכן תתברר בבית-המשפט, ובן-דיין תנקוט את קו ההגנה האמור, צפוי לנו משפט שייתכן ויניב הלכה מעניינת וחשובה בעניין גדרי וגבולות הסאטירה.

יהונתן קלינגר הוא עורך-דין העוסק בתחום הטכנולוגיה, התקשורת והמידע