אשמח להתחיל בסימולציה עיתונאית: נניח שפונה אלייך בחורה צעירה ומעבירה לך דיסק-און-קי מלא במסמכים סודיים ביותר. מה היית עושה?
"קשה לי לומר מה הייתי עושה לו הייתי ישראלית. בתור עיתונאית אמריקאית, כמובן שאבחן את החומר, אקח את מה שמעניין ואפרסם אותו".
האם יש לך כללי עבודה עם מסמכים סודיים?
"אני מסוג העיתונאים שמתבססים יותר על שיחות בעל-פה. אני עיתונאית-חוקרת כבר קרוב לשלושה עשורים, אבל קיבלתי מעט מאוד מסמכים סודיים בחיי. למעשה, מאחר שתחומי העיסוק שלי הם מודיעין וטרור, אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את המסמכים שהועברו לי. אצלנו מעדיפים לעשות את זה בשיחות".
האם היית מפרסמת את המסמכים?
"כל מקרה הוא שונה. אני חושבת שלא הייתי מפרסמת את המסמכים עצמם, כי אתה לא אמור לעשות שום דבר שיכול לעזור לרשויות לזהות את המקור שלך. אבל אם הייתי יודעת שאין סיכוי לאתר את המקור באמצעות הפרסום – אולי. בכל מקרה, אני מרגישה לא נוח להתייחס לפרשה הזאת".
את מכירה את פרשת ענת קם?
"למען האמת, לא הייתי מעוניינת לדבר יותר על הנושא".
המאמר המושחר של ג'ודית מילר ב"ידיעות אחרונות", 6.4.10
בכך התחילה והסתיימה התייחסותה של ג'ודית מילר – עיתונאית אמריקאית ותיקה, זוכת פרס פוליצר ומי שישבה בכלא כשלושה חודשים כדי לא להסגיר מקור – לפרשת ענת קם.
מילר, מנוסה מכדי לעסוק במקרים היפותטיים, סירבה גם להרחיב על דעותיה בנוגע לשמירה על חסיון מקורות, הגנת עיתון על כתביו או כל זווית הנוגעת אפילו באופן עקיף למקרה זה. "זה ייתפס כקשור לפרשה הספציפית הזו, ואין לי שום רצון להתערב במשהו שאיני מבינה לעומק", אמרה.
כמו כן העדיפה שלא לדבר על זמנה בכלא האמריקאי או על עבודתה לפני מלחמת עיראק. "אני כותבת בימים אלה ספר על כל הנושאים הללו, ומעדיפה שלא להתייחס אליהם כעת", הבהירה.
אז דיברנו על דברים אחרים.
מילר היא עיתונאית מפורסמת בארה"ב. קרוב לשני עשורים עבדה ב"ניו-יורק טיימס", ובמהלכם ניהלה את משרדי העיתון ודיווחה ממדינות שונות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בין השאר. לאחר מכן התמחתה ככתבת-חוקרת בנושאי ביטחון לאומי, הפצת נשק ומלחמה בטרור. היא זכתה בפרס פוליצר ב-2002 על תחקיר חובק-עולם שערכה על הג'יהאד העולמי. ב-2005 העדיפה להיכנס לכלא לשלושה חודשים כדי לא להסגיר מקור שלה בממשל האמריקאי. באותה שנה גם עזבה את ה"ניו-יורק טיימס" ועברה לכתוב לכלי תקשורת אחרים, בעיקר בצד הימני-ליברלי של המפה, ולככב בתוכניות של רשת החדשות פוקס. כיום היא חברה במכון מנהטן למחקר מדיניות.
בישראל ביקרה בשבוע האחרון במסגרת כנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, לרגל צאת ספרו של עו"ד ישגב נקדימון על סוגיית החיסיון העיתונאי. מילר גם היתה אורחת של מועדון העיתונות בירושלים (JPC), שישיק מרכז עיתונות חדש בהמשך החודש. נפגשנו לאחר הרצאתה על "חופש העיתונות" ושוחחנו תוך כדי הליכה בעיר העתיקה.
כמי שישבה בכלא בשל היותה עיתונאית, מי נחשב לעיתונאי בעיניך?
"אני מאמינה שההגדרה הטובה היא זו הפונקציונלית. אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כברווז – זה ברווז. קשה מאוד להתחיל להציב מגבלות כדי להגדיר מיהו עיתונאי, כמו השאלה אם אדם מסוים מתפרנס מזה, או אם הוא עובד בכך באופן קבוע. בימינו, עם המשבר העסקי החמור שתוקף את העיתונות, זה אינו קריטריון הוגן. הרבה עיתונאים נאלצים לעשות במקביל דברים אחרים".
את חושבת, למשל, שג'וליאן אסאנג' הוא עיתונאי?
"לדעתי הוא יותר מוציא לאור, אבל בהחלט בתחום העיתונות. רק להבהיר, מעולם לא פגשתי אותו ואני לא אוהבת אותו במיוחד. אבל אני חושבת שמה שעשה הוא לגיטימי לגמרי. אם הממשל האמריקאי ינסה לרדוף אחריו בגלל עצם הפרסום, זו תהיה שערורייה. אין לנו בארה"ב הגבלות על פרסום מסוג זה. מי שהדליף אולי אשם בפשע, אבל מי שמפרסם אינו פושע.
"אתה יכול כמובן לשאול אם הוא התנהג כמו"ל זהיר. ברור שלא. מו"ל אחראי לא מפרסם מידע שמסכן אנשים. אסאנג' אולי הגביל את עצמו בתחילה מפני שעבד עם ה'ניו-יורק טיימס ואחרים; אבל כשהפסיק את שיתוף הפעולה, הוא סיכן את חייהם של רבים. אבל כשאתה מתחיל להפוך הפצת מידע כמו של 'ויקיליקס' למעשה פלילי, זה מתחיל להיות מסוכן".
איך את רואה את מצב חופש הביטוי בארה"ב?
"אני נדהמת ממה שממשל אובמה מרשה לעצמו לעשות; המעקב אחרי כתבים של סוכנות הידיעות AP, למשל, או החקירה שהממשל מנהל אישית נגד ג'יימס רוזן מפוקס, בניסיון לאתר הדלפות. אלה דברים שלא יעלו על הדעת. חייבים להבין שהעיתונות בארה"ב היא בלם הכרחי לכוח הבלתי מפוקח של הממשל. היא קריטית. איני רואה את אמריקה קיימת ללא עיתונות כפי שהיתה קיימת בעשרות השנים האחרונות. לא כדמוקרטיה לפחות.
ג'ודית מילר בכנס לרגל צאת ספרו של ישגב נקדימון "החיסיון העיתונאי", 4.6.13 (צילום: "העין השביעית")
"מעבר לכך, אין ספק שאנחנו חווים קריסה מוחלטת של המודל העסקי של העיתונות בארה"ב. אנחנו יכולים לדבר על הבעיות העומדות בפני ה'ניו-יורק טיימס' או ה'בוסטון גלוב', אבל האתגרים החמורים ביותר עומדים בפני עיתונים ברמת המדינה והמחוז. מדובר בעיתונים שהיו נקראים מאוד, ומשפיעים מאוד, וחלק ממרקם החיים, ועכשיו הם פשוט נעלמים בזה אחר זה.
"מה שבטוח, ארה"ב לא יכולה לשרוד עם טוויטר ופייסבוק בלבד. ארה"ב לא יכולה לשרוד כדמוקרטיה בלי עיתונות. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. ארגונים כמו 'פרו-פבליקה' עושים עבודה מעולה, אבל הם צבועים בגוונים פוליטיים מסוימים".
האם חלק מהבעיה אינו נובע מכך שעיתונים כבר אינם רלבנטיים? הרי לא קשה לתמרן את העיתונות לכתוב את מה שאתה רוצה. יש המון יחצנים שיודעים לעשות זאת במומחיות.
"אני לא חושבת כך. אנשים תמיד ניסו לעצב חדשות ולהשפיע על דעת קהל. אני חושבת שזאת פשוט בעיה כלכלית. אנשים קוראים באינטרנט בחינם, או שבכלל מעדיפים שלא לקרוא. הרי כל מעמד הביניים האמריקאי קורס, אז למה שיוציא כסף על עיתון? ראית לאחרונה כמה עולה עיתון איכותי? האינטרנט הוא זה שמשנה את הכלכלה שלנו מן היסוד. כל הסוגיות הללו של אמינות וערך מוסף הרבה פחות משפיעות".
ובנוגע לעיתונות במדינות אחרות, בישראל?
"בסך-הכל, אני לא בטוחה שהמודל האובייקטיבי של ה'ניו-יורק טיימס' מתאים לכולם. עבדתי די שנים באירופה כדי לראות שגם עיתונות אידיאולוגית יכולה לעבוד טוב מאוד. מערכות פשוט פועלות מתוך ראיית עולם מסוימת, אבל זה לא מונע מהן לעשות עיתונות מקצועית.
"למעשה", מסכמת מילר, "אני חושבת שאפילו בארה"ב העיתונות כבר נוטה יותר לכיוון האירופי, יותר תפיסות עולם שמכתיבות את העיתונות, פחות 'ניו-יורק טיימס'".