השבוע החולף בעיתונות החרדית התחיל בסימן התאוששות מהחגים והגברת הילוך בהכנות לבחירות, והסתיים בהפגנות הפלג הירושלמי בצהרי יום חמישי מול המדינה וההנהגה החרדית כאחד. מטבע הדברים העיתונים עסקו בנושאים האלה מזוויות שונות, לא תמיד תוך פרישת התמונה המלאה בפני הקוראים. עיקר המדור השבוע יוקדש לסיקור ההתרחשויות בדגל ותורה ובש"ס ולמילוי פערים בין הדיווחים לבין המציאות.
אולם עוד קודם, כמה מילים על הדרמה הגדולה של השבוע. כמו התקשורת כולה, גם העיתונים החרדיים עסקו השבוע בהרחבה בפרשת הכמעט-ונחטף של טיסת פליי דובאי. בדומה לעיתונות החילונית, גם בעיתונות החרדית תיארו את האירוע במונחים של נס; אבל בשונה מהעיתונות הלא החרדית, נראה שכאן באמת מתכוונים לזה.
היריעה קצרה מלסקור את הסיקורים השונים, ולכן נסתפק בדברי מאמר המערכת של עיתון "הדרך" של ש"ס מיום חמישי (8.10): "כזה הוא היצר הרע: כדי להילחם באמונה הוא יספק לכל אירוע, נדיר ככל שיהיה, הסבר רציונלי: יד המקרה, מזל גדול, צירוף מקרים, גבורה אזרחית, תושיה, הרוח הישראלית, עוצמה אנושית ועוד שלל דברי הבל. הכל, רק כדי שלא נוציא מהפה את המילים 'נס משמים'".
המלחמה מול השמאלנים
ב"יתד נאמן" דיווחו בתחילת השבוע בהרחבה על אירועי חול המועד סוכות, בכיכוב הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש, הרבנים של דגל-התורה (הפלג הליטאי של מפלגת יהדות-התורה). המסר החגיגי: הצביעו ג'.
עמוד השער של יום ראשון (4.10) הביא דיווח בולט מסוכתו של הרב לנדו, שאירח את ראשי הישיבות הליטאיות המרכזיות ל"מעמד אדיר של כבוד התורה בתפארתה".
הכותרת בעמוד השני מספרת כי הרב, שעודד את הנוכחים והבטיח כי "אנחנו נשב ונלמד תורה כל הזמן והרדיפות יהיו כחלום יעוף". ביום שישי (9.10) הובאו דבריו מכנס בבית שמש, לפיהם "חובתנו להצביע ג' כדי שנוכל ללמוד תורה, ולשמור על לומדי התורה".
"טרור בשמיים ונס משמיים", מתוך שער "יתד נאמן", 4.10.26
מה שלא הובא ב"יתד נאמן", וגם לא באף עיתון חרדי אחר, הם דבריו של הרב לנדו (בהקלטה מלפני כשנה וחצי), שהתפרסמו השבוע בהרחבה בתקשורת הכללית ושבהם כינה את תורת הציונות הדתית "תורה מעוותת" והרהר שמא עדיף היה לא להקים מדינה ולחיות בארץ תחת שלטון ערבי.
במקרה של הרב הירש לא היה צורך לנפות את המסרים הבעייתיים, כי החיצים כוונו לאויב משותף נוח יותר, הלא הוא "השמאל". "בשעה כזאת, זקוקים לסייעתא דשמיא גדולה", אמר באחד מאירועי החג ("יתד נאמן", 4.10), "החוסר בסייעתא דשמיא שיש, זה מגיע בגלל הצד של השמאל. אנחנו צריכים כמה שאפשר למנוע את ההתחזקות של השמאל".
גם ח"כ יצחק פינדרוס תרם למאמץ המפלגתי: "לפני חמש שנים, כשהייתי אצל מרן ראש הישיבה שליט"א [הרב הירש; ע.ה], עוד כשהיה נראה שהכל מתנהל כמעט כשורה, אמר לי שהמלחמה מול הפלורליסטים והשמאלנים היא המלחמה הבאה בארץ ישראל, המלחמה החזקה".
אצל פינדרוס לפחות אפשר להיות בטוחים שלא מדובר רק ביצירת דמון לצורך תעמולת בחירות. כבר ב-2022 חלם לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון, וכבר ב-2023 הזהיר שמצעד הגאווה מסכן את ישראל יותר מחמאס וחיזבאללה.
בש"ס מנסים ללכת בלי (גיוס) ולהרגיש עם
בעוד הליטאים נקרעים בין השמאלנות הלטנטית של הרב לנדו לשנאת השמאל של הרב הירש, בש"ס יש צרות אחרות.
כזכור, בשבוע שעבר עסקנו בראיון החג של היו"ר אריה דרעי שבו תקף בין היתר את המפלגות החרדיות החדשות, ובמיוחד (בלי לנקוב בשמה) את מפלגת "הציבור החרדי" שתומכת בגיוס חרדים. בראיון שפונה לגרעין החרדי הקשה של ש"ס אלה מסרים שמתקבלים טוב, אבל שם אין מספיק מנדטים. לכן, כשש"ס מכוונת לציבור מזרחי-מסורתי, צריך להציג פנים רכות ומכילות יותר ובעיקר לא כאלה שמעודדות אי-גיוס.
מוטי לייטנר וד"ד נחומי יפה מגישים את רשימת הציבור-החרדי לרשם המפלגות, 8.9.26 (צילום: יונתן זינדל)
לפי דיווח של דניאל גרובייס בכאן 11, בעקבות המצב העדין קיבלו בש"ס החלטה עקרונית להתרחק מהעיסוק בנושא הגיוס, וכחלק מכך מנעו מראשי ישיבה של אחד העצורים להיכנס לפגישה עם הראשון לציון הרב דוד יוסף ולשאול האם להפגין מול כלא עשר שבו כלוא הבחור. לפי הדיווח באתר "חרדים 10", הגישה בש"ס היא ש"מחאה ספרדית נגד הגיוס לפני הבחירות עלולה לפגוע בקמפיין המפלגה המקרטע".
אבל בעוד נתניהו יכול להורות לדמויות כמו מירי רגב להיעלם בתקופת בחירות, לעסקנים החרדים קשה יותר להחביא את הרבנים שלהם. וכך התפרסמו בשבוע האחרון דבריו של הרב יצחק יוסף שהאשים את יו"ר עוצמה-יהודית איתמר בן גביר בכך שהורה למשטרה לעצור עריקים חרדים, במטרה לעורר כעס על ש"ס ולהעביר מצביעים למפלגה שלו.
העיתונים החרדים לא ציטטו את הרב יוסף, ועיתון הבית של ש"ס מיהר לנסות לתקן את הנזק שבהעלאת הנושא לסדר היום (ואולי יותר גרוע: שבהאשמת בן גביר, שלא מעורר בבוחרים פסיק מהאמוציות שמעורר "השמאל"). הפתרון, בנוהל: להאשים את היועמ"שית. כפי שנכתב בשער "הדרך" ביום חמישי (8.10): "בשבוע האחרון שוב קיימה היועמ"שית המודחת 'דיון מעקב' בו דרשה להגביר את מסע הרדיפה והמעצרים הבזויים".
"הרדיפה האכזרית כנגד לומדי התורה", שער "הדרך", 8.10.26
לאנשי הפלג הירושלמי, שדרעי על הכוונת שלהם כבר מזמן, זה לא שינה הרבה. הם המשיכו לתקוף את ש"ס על הפקרת ציבור לומדי התורה ל"גזירות השמד", ובמהלך ההפגנות בצהרי יום חמישי האחרון אפילו פוצצו כנס של המפלגה במודיעין עילית.
כפי שנכתב במאמר המערכת של "הפלס" ביום שישי (9.10): "לנוכח המקררים, המתפשרים והמתחכמים הנותנים חרב ביד צוררי התורה – אתמול נשמע קולם של קהל המונים מבני התורה ויראה ד' יחד עם עוד רבים וטובים מכלל החוגים ביהדות החרדית, במחאה אדירה נגד רדיפת הדת ועקירת התורה".
התגובה של ש"ס הגיעה גם היא בשישי בבוקר, כשהיא משתמשת בתיאוריית התעמולה של "השקר הגדול" (כפי שניסח אותה החוקר וולטר לנגר: אנשים יאמינו לשקר גדול מהר יותר מאשר לשקר קטן). הכותרת בעמוד השער של "הדרך" הסבירה שמפגיני הפלג הם קפלניסטים בתחפושת שמקבלים עידוד מהיועמ"שית וכסף מעמותות השמאל במטרה לפגוע בגוש הימין ולפצל את הציבור החרדי.
מאחורי הכותרת עומד מאמר של אשר מדינה (עורך המשנה של "הדרך" שהוא גם הדובר של ש"ס) שפורט את הטענות אחת אחת:
"תחשבו על הציבור הספרדי שלנו, שהיה הקורבן העיקרי של כל המערכה העכורה הזו. תחשבו כיצד אותם גורמי שמאל מרושעים חדרו אל הישיבות והציתו בהן אש זרה. תזכרו כיצד הם כיווני למעצרים של בני ישיבות ספרדים כחומר בערה [...] ושכביכול לש"ס לא אכפת מבניה. [...] תזכרו את ההקלטות מתוך בתיהם של החכמים והרבנים שלנו; את מי שנכנסו אליהם במרמה, תוך הסתרת מכשירי ההקלטה במעיל. [...] ותזכרו מה עוללו לנציגי ש"ס המסורים, ובראשם יו"ר התנועה היקר הרב אריה דרעי. תזכרו את ההפגנות הקשות ליד ביתו, את הכרוזים והפשקווילים הארסיים שהופצו נגדו".
כל זה אמור להוביל את הקורא למסקנה הבלתי נמנעת: "כל יהודי בן תורה שקורא את הדברים הללו – זה הזמן שלו להתעשת. [...] לא די להפנים ולקבל על עצמך לציית לדעת התורה ולהצביע עבור תנועת ש"ס. צריך לקום, לאזור חיל ולצאת לקרב – למלחמת המצווה שאין למעלה ממנה. [...] להתגייס בכל הכוח כדי להביא עוד ועוד חיילים לקרב הקריטי במערכה הגורלית".
הרב יצחק יוסף, 6.9.26 (צילום: חיים גולדברג)
"הדרך", צריך לומר, לא צנזרו באופן מלא את דברי הביקורת של הרב יוסף על בן גביר – בכל זאת יש בחירות. הם פשוט בחרו לצטט רק את החלקים שנוגעים למנהגו פורץ הגדר לעלות להר הבית, וכדברי הרב (9.10): "איך אפשר לתת כוח לאדם כזה שמפר ברֵיש גָּלֵי בגאווה ובבוז, מבזה כל גדולי ישראל ועולה ככה להר הבית? חס ושלום שלא לתת יד לאחד כזה".
המילה "גָּלֵי", אגב, מנוקדת במקור, מן הסתם כדי לא לבלבל את הקוראים עם הכינוי הלועג ליועמ"שית (המודחת!).
להשלמת התמונה כדאי להזכיר גם כתבה שהתפרסמה ב"הדרך" ביום רביעי (7.10), תחת הכותרת "סכנת השמאל: ההסתה המחפירה של בנט וגולן".
בתשובה להבטחתו של בנט לחוקק חוק לפיו מי שלא שירת בצה"ל לא יוכל לשבת בקבינט (ושאותו כינה "חוק דרעי"), מצוטט דרעי במילים הבאות:
"מאז שנוסדה, תנועת ש"ס ייצגה מאות אלפי מצביעים מכל המגזרים, ביניהם חיילי צה"ל ומשרתי מילואים שנלחמו ואף נפלו במלחמות ישראל. אתה שניהלת קבינט שנשען על קולות מפלגה אסלאמית – שחבריה לא שירתו בצבא ומסרבים לגנות את פשעי חמאס – האחרון שיכול לדבר על עידוד השתמטות. [...] בניגוד לחבריך ברע"מ – אני כן שירתתי בצבא".
יו"ר רע"מ מנסור עבאס כמובן כן גינה את פשעי חמאס, אבל עזבו אתכם לרגע מהעובדות, מה קורה פה בעצם? האם ש"ס תומכת בבחורי הישיבות הנרדפים או בחיילים הגיבורים? בסופו של דבר, בין אנשי הפלג לבין ציבור הבוחרים המסורתי, דרעי עלול להישאר קרח מכאן ומכאן, או כמו שאומרים במגזר: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.
על גזענים ושקרנים
הווטאבאוטיזם של דרעי בעניין רע"מ והשירות בצבא פותח פתח לדיון בשאלה גדולה אחרת, והיא האופן שבו משתקפים בעיתונות החרדית יחסי חרדים וערבים – או במסגור יותר רחב, שאלת הגזענות החרדית כלפי לא יהודים.
בשיחה בפודאקסט של "הארץ" השבוע הביע ח"כ אחמד טיבי צער על כך שידידו משה גפני לא יהיה חבר בכנסת הבאה. זאת משום שלדברי טיבי, גפני – היו"ר הנצחי של ועדת הכספים – היה קשוב לצרכים התקציביים של האזרחים הערבים הרבה יותר מרוב הח"כים.
כפי שכבר תואר בטור זה, קשה לומר שהיחסים האלה משתקפים בעיתונות החרדית, וזה כולל גם את עיתון הבית של מפלגתו של גפני. הטור "לכו תסבירו להם" במוסף "קטיפה" של "יתד נאמן" (יום חמישי 8.10), בו "א. הבר מגישה את דבריו של הרב דוד ברוורמן שליט"א", מוקדש השבוע לסוגיית השוויון בנטל, ומתחיל בדיוק מהנקודה שבה דרעי הפסיק, כולל ההסתה.
"רק שאלה קטנה אם כך", כותבים הבר וברוורמן, "מה עם כל 'הערבים הישראלים', למה הם פטורים מכל חובת גיוס? למה איש אינו מרים את קולו כאשר בחורים ערביים יושבים באוניברסיטאות ישראליות, אוכלים תקציבי ענק מכיס משלם המיסים הישראלי, לומדים רפואה ועוקפים בנונשלנטיות את בני גילם הנלחמים באותה שעה בעזה?.
"ולומדי התורה? הם אינם מבקשים לתפוס כל משרה, אינם ממלאים את ספסלי האוניברסיטאות על חשבון מקומם של צעירים אחרים, וכל בקשתם היא להגות בתורה הקדושה ולהעניק לעולם את השמירה האמיתית. אך הם מותקפים שוב ושוב על ידי אנשים שאינם יכולים להשלים עם לימודם, בעוד כלפי הערבים שוררת דממה מוחלטת".
כדי לגבות את הטענות במספרים, מביאים כותבי הטור נתונים דמוגרפיים לפיהם 21.1% מאזרחי המדינה הם ערבים ו-14.3% חרדים. "לפני שמדברים על שוויון בנטל כלפי החרדים", הם שואלים, "לא עדיף לדבר עליו כלפי אלו שלוקחים חלק קצת יותר דרמטי באוכלוסייה?".
הדברים, שמבקשים כביכול "להציב מראה" מול השמאלנים הצבועים, הם בעיקר מופע של גזענות נטולת בושה או פילטרים. ובכל זאת חשוב להדגיש עניין אחד: כפי שיו"ר ועדת הכספים לשעבר משה גפני יודע היטב, הערבים אינם "אוכלים תקציבי ענק מכיס משלם המיסים הישראלי".
למעשה. התמונה העובדתית היא הפוכה בתכלית: התקציב הממשלתי הממוצע למשק בית חרדי גבוה בערך פי 4 מזה שמקבל משק בית ערבי, ומשקי הבית הערבים מכניסים לקופת המדינה בממוצע כ-50% יותר ממשקי בית חרדים. אבל כאמור, אנשים מאמינים בקלות רבה יותר לשקרים גדולים מאשר לשקרים קטנים.
מתוך שער "יתד נאמן", 9.10.26
הגישה הגזענית לא נפקדת גם מעמודי החדשות. לפעמים היא מתבטאת בניואנסים קטנים, כמו הבחירה לכתוב את שמו של מס' 2 במפלגתו של עופר וינטר "יוסוף חדאד" (5.10). לפעמים היא בוטה יותר, כמו בעמוד השער של "יתד נאמן" בשישי (9.10), בו מופיעות ארבע כותרות מרובעות שמוקדשות כל אחת לצד אחר בסכנה שאורבת ליהודים מהערבים ועוזריהם.
כותרת אחת מדווחת על סטודנט לרוקחות שמואשם בתכנון "פיגועי רעל"; שניה על קבוצת בדואים תושבי הנגב שתכננו להקים "גדוד צבאי" טרוריסטי; שלישית מספרת על הרשעתו של ח"כ עופר כסיף מחד"ש בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; ורביעית חושפת את "פניה האמיתיות של רע"מ: 'חמאס בחלקו ארגון צדקה'". כל זה, כאמור, הוא רק טיפה מים גדול של מים עכורים.
האם מותר לאכול את השניצלים האלה?
בשבוע שעבר כתבנו כאן מילים חמות על "פרחי יתד", מוסף הילדים והנוער של "יתד נאמן", בגין תמיכתו בהשכלה כללית ובשחרור קבוצות מדוכאות. השבוע גילו עורכי המוסף סוג הפוך של פלורליזם, שעיקרו המחשה שעליונות יהודית לא חייבת להיות מופנית דווקא כלפי ערבים.
במסגרת הטור ההלכתי לנוער "שורש העניין" (7.10), דן הרב יוסף ברגמן בסוגיית "בשר שנתעלם מן העין" – בקצרה, סוגיה הלכתית שמקורה בגמרא ושעוסקת בחשש שבשר כשר שלא נשמר כראוי עשוי להיות מוחלף בבשר טרף על ידי חיה או גוי.
כדי לקרב את השאלה המופשטת לעולמם של הקוראים מתוארת הסיטואציה הבאה: אמא מבשלת, סבא בא לביקור בליווי עובד הסיעוד הפיליפיני שלו, והנכד – שמנקודת מבטו מסופרים הדברים - חוזר הביתה אחרי יום בישיבה אל מצב עניינים לא פשוט.
"כשנכנסתי פנימה, נתגלתה בפניי תמונה מפתיעה: אמא, שהיתה עייפה מאוד מכל הטורח והבישולים, נרדמה בחדרה. סבא מנמנם לו בשלווה על הכורסה בסלון, ואילו העוזר הפיליפיני מסתובב לו חופשי במטבח, מדבר בטלפון בקולות גבוהים, ונע הלוך ושוב סביב לערימת השניצלים הגבוהה, המתובלת והמוכנה לטיגון. נבהלתי מאוד! מה קורה פה??? הרי זו יכולה להיות בעיה הלכתית של ממש [...] עד שנכנסתי לא היתה אף עין משגיחה בבית על הערימה הענקית של השניצלים, כשהעובד הגוי מסתובב לידם לבדו. הרי כתוב שיש חשש שמא החליף הגוי את הבשר הכשר בבשר טריפה, ועכשיו, מה עושים? האם מותר לאכול את השניצלים האלה?".
העולם הלמדני הישיבתי, ובפרט הליטאי, עסוק ראשו ורובו בשאלות היפותטיות ולעיתים מופרכות ממש שעולות מהטקסט התלמודי, כאשר עיקר הלימוד לא נעשה לשם פסיקת הלכה אלא לשם בירור הקושיות שעולות מהטקסט, יישובן, העלאת קושיות חדשות וחוזר חלילה.
בהקשר הזה, דיון בשאלה המופרכת האם הגוי החליף את הבשר לא מעיד בהכרח על יחס ממשי לאנשים ממשיים. הבעיה מתעוררת כאשר הטקסט המופשט פוגש את המציאות, וה"גוי" הכללי מהגמרא הופך לעוזר פיליפיני שמסתובב לו חופשי במטבח.
האם אפשר ללמוד סוגיות מהסוג הזה תוך הפרדה בינן לבין היחס לבני אדם בעולם? התשובה לשאלה הזו היא קריטית ביחס להשתלבות חרדים בחיי יום-יום שבהם גויים ויהודים, נשים וגברים, ועוד מגוון חתכי אוכלוסייה צריכים לחיות זה עם זה.