בשבועות החולפים עסק טור זה בעמודי החדשות והדעות של העיתונות החרדית המפלגתית – עניינים מדיניים, ביטחוניים, חדשות חוץ, ובעיקר פוליטיקה גדולה וקטנה. חול המועד סוכות, זמן שבו גם העיתונים החרדיים מורידים הילוך ("יתד נאמן" ו"הפלס" לא מתפרסמים כלל, "המודיע" מתפרסם במהדורה מצומצמת, ורק "המבשר" ו"הדרך" ממשיכים פחות או יותר כרגיל), הוא גם זמן טוב להישען אחורה וליטול לא רק לולב, אלא גם מבחר ממוספי החג שהצטברו על שולחן המערכת מאז סוף חודש אלול.

עיון במוספי החג הרבים והעבים של העיתונים החרדיים מגלה שקודם כל, כמו בעיתונות החילונית, מטרתם העיקרית היא לאפשר את מצוות החג (עידוד הצריכה באמצעות מסעות פרסום ושיווק), על מנת לנצל את נס החג (נכונות החברות לעשות זאת באמצעות המדיה של העיתונות המודפסת).

כדי שיהיה מול מה להדפיס את המודעות יש ליצור הרבה מאוד תוכן מערכתי, ועם המשימה הזו העיתונים החרדיים מתמודדים לא רע.

מהדורת חג רגילה של עיתון חרדי כוללת כמה וכמה מרכיבים. לרוב יהיו בה מוסף פוליטי, מוסף "לבית" (כלומר לנשים), מוסף ילדים ו/או נוער, מוסף סיפורים ומוספים תורניים מסוגים שונים. הטור השבוע יוקדש למוספי "הבית" והילדים, עם חריג אחד – ראיון החג המופתי עם אריה דרעי ב"הדרך", שהתפרסם בהמשכים לאורך ארבעת ימי חול המועד הראשונים. אבל לא נקדים את המאוחר.

כידוע, היחסים בין המינים בחברה החרדית השמרנית שונים מאוד מאלה שבחברה הלא חרדית. העניין הזה ניכר ברשימות הח"כים החד-מגדריות של המפלגות החרדיות, וכמובן גם בעובדה שבחברה החרדית לימוד תורה הוא עסק לגברים בלבד, בזמן שמנשים מצופה לשלב קריירה של עקרת בית עם נשיאה בעול הפרנסה.

הקביעות הללו הן כמובן הכללות. בשנים האחרונות ישנה תנועה פמיניסטית חרדית קטנה אך נחושה, שרק לאחרונה רשמה הישג משמעותי עם שיבוצה של ד"ר נחומי יפה במקום השני ברשימה לכנסת של מפלגת "הציבור החרדי". יחד עם זאת, המיינסטרים החרדי ממשיך לטפח ולשווק את התפיסה השמרנית של יחסי המגדר, ומוספי הנשים של העיתונות החרדית הם אחד המקומות הבולטים שדרכם התפיסה הזו מתוחזקת.

טלו למשל את "קראט – מגזין מלוטש לבית ולמשפחה מבית המודיע". בגיליון 413 של המוסף (כ"א באלול), תחת הכותרת "מוקדש לך", מופיעה כתבה המוקדשת להקדשות מיוחדות על ספרים תורניים – הורים לילדיהם, מורים לתלמידיהם, וגדולי תורה אלה לאלה.

את הכתבה המעניינת חותמת המחברת ה. גולדשטיין (כרגיל ב"המודיע", שמות פרטיים של נשים אסורים בפרסום) במילים הבאות: "אז מה, מעכשיו נחשוב רגע או שניים בשעה שאנו משרבטות ברכה לעוגה לאויפרוף [שבת חתן; ע.ה] של השכנים או למתנת בת המצוה לאחיינית הנחמדה? הרי מי יודע, אולי עוד שנות דור הן תופענה בכתבה...".

זה סיום יפה מבחינה ספרותית, וחתרני למדי בהינתן העובדה שכל ההקדשות בכתבה נכתבו על ידי גברים ועבור גברים. עם זאת גם הכתבת עצמה לא מדמיינת עתיד שבו נשים יכתבו זו לזו הקדשות על ספרי קודש, ומותירה את הקוראת לחשוב לבד איך אפשר לשמור ברכה על עוגה עבור הדורות הבאים.

אלוהים ישמור

במוסף "קראט" מופיע מדור קבוע של הדרכת הורים (או שמא הדרכת אמהות) בשם "לפי שעון אמא". בעלת המדור הרבנית ל. שרמן מספקת בו עצות מתוך הנחה שסדר הדברים בעולם ובמשפחה משקף את רצונו של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך כל ערעור על הסדר הזה הוא ממילא פקפוק כלפי שמיא.

בגיליון 413 הוקדש המדור לנושא יחסם של הורים להוריהם-שלהם והשלכותיו על גידול הילדים, והוא מציג משנה חינוכית היררכית בלתי מתפשרת: "ה' ברא את העולם כך, שהשפע עובר לילדים דרך ההורים. כשילד נמצא במקום הנכון מתחת להוריו, הצינור ביניהם פתוח והשפע זורם. כשילד מנסה להתמקם מעליהם או לצידם, הצינור מתקפל והשפע נתקע".

נקודת המוצא הזאת מביאה למסקנות שהיו גורמות לפרויד לזוז באי נוחות: "אשה שאומרת 'אני מכבדת הורים, רק חושבת שהם לא תמיד צודקים' – בעצם אומרת: אני מעל ההורים שלי. עליתי למגדל הפיקוח ומשם אני מסתכלת עליהם, בודקת ומחליטה אם הם צודקים בעיני או טועים. אם יש לי ההשגות על ההורים, פירושו של דבר שאני בעמדה שיפוטית כלפיהם. איך יכולה עמדה פנימית כזאת להסתדר עם כבוד אמיתי להורים?".

בגיליון 415 (ו' בתשרי) דנה הרבנית שרמן בשאלה כיצד – אם אנחנו מצווים לדון כל אדם לכף זכות – יכולים הורים לכעוס על ילדיהם ולנזוף בהם על התנהגות לא ראויה. התשובה נחלקת לשניים, בתוספת קורטוב של גזענות:

"מול הילד יש שני חלקים: יש את החלק שמבין שילד יהודי הוא אף פעם לא רע, הוא טוב בעצם היותו נושא בקרבו נשמה טהורה, וכשהוא מתנהג בצורה שלילית – כנראה שיש מאחורי ההתנהגות הזו צורך או מצוקה. אבל יש גם את החלק הבא, המקדם, שבו אנחנו שואלות: נכון, קשה לו, אבל האם אני רוצה לתקוע את הילד שלי במקום המסכן הזה [...] או שאני מנסה לקדם אותו למקום שהוא יידע לומר 'כל הנתונים שהקב"ה נתן לי הם לטובתי ונועדו לעזור לי לגדול?'".

כמו שנאמר, אין ילד יהודי רע, יש ילד יהודי שרע לו.

בוקר טוב איראן

כתבה מעניינת במוסף עוסקת בזיכרונותיה של רחל, אשה יהודיה שנולדה באיראן וחיה בה עד גיל 13. לב הכתבה הוא תיאור מוראות החיים תחת שלטון הרפובליקה האסלאמית ובריחתה של רחל לישראל תוך שהיא משאירה מאחור חלק ממשפחתה. אבל מבין השיטין עולה בכתבה נימה מורכבת יותר, הן לגבי החיים שלפני המהפכה והן לגבי השלכותיה על היהודים.

"תקופת השאה נחשבת לתקופת תור הזהב עבור יהודי איראן", מספרת רחל, "רק מה, האיראנים היו ליברלים וגם היהודים היו ליברלים... האיראנים והיהודים היו מקורבים ביניהם, והיהדות מטבע הדברים התקררה אט אט". אבל ההתקררות היהודית הופשרה בלהט המהפכה: "האנשים הרותחים שהיו בעד המהפכה – המהפכנים הדתיים והקנאים לאסלאם בכל רחבי המדינה, נודעו בהמשך בשם: משמרות המהפכה".

כשרחל נשאלת על זכרונותיה מאותם ימים, היא עונה: "אני זוכרת בעיקר את הפחד האיום ששרר. הקהילה היהודית הסתגרה וננעלה בבתים והתוצאה הראשונה החיובית מאותה תקופה – חזרה בתשובה של הקהילה. היה גל של התחזקות רוחנית ששטף את הקהילות מבית לבית ומקהילה לקהילה. התחושה היתה – הם נהיו דתיים? גם אנחנו נהיינו דתיים!". בקיצור, בפעם הבאה שמפחידים אתכם שישראל תהיה איראן תזכרו שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות.

אל תהיו חמוצות

כמעט מיותר לציין שעצות ההעצמה במדור הבישול "פינה חמה" מנוסחות בלשון נקבה, ומתוכן נביא רק טעימה: "היכנסי למטבח מתוך הסכמה שמה שלא תספיקי לא ייעשה ועל כל מה שתספיקי תגידי לעצמך 'יישר כוח'. לא משנה כמה בישלת, על עצם העובדה שבישלת את ראויה להערכה!" (גיליון 413).

בגיליון 415 תמצא הקוראת את הטיפ הבא: "לפני כל בישול לנקות את הגז. לא אמרתי לנקות את כל המטבח, אני מבינה שיש נשים שפחות מתאים להן להתחיל כל בישול בשעת ניקיון של המטבח, אבל להעביר סמרטוט על הגז זה קריטי".

אם אתם חשים שאופן הצגת הדברים בטור הזה הוא ביקורתי, אתם צודקים, אבל מכתב שמופיע במדור מכתבי הקוראות של גיליון 415 מלמד שזו בעיה נפוצה בכל המגזרים. קוראת אוהדת מבית שמש כותבת: "נהייתה היום נטייה כזו לשבת בגינה ולמתוח ביקורת, לשבת בעבודה ולקטר. אבל זה כל כך לא נכון! תקנוני החיידר ובית הספר? זה אנחנו! זה החיים שלנו! הוראות הסמינרים? זה אנחנו! הגבלות שונות, כללים על כללים – זה כל המארג שמרכיב את החיים היפים שלנו! בואו לא נבקר, לא נקטר. נעריך".

המקבילה של "יתד נאמן" לקראט של "המודיע" הוא מוסף "קטיפה". להבדיל מ"קראט", כאן שמות הנשים נכתבים במלואם (מודרניזם!). מובאים בו גם דברי תורה שנכתבו על ידי נשים ובשמן, אמנם תוך ציון ייחוסן המשפחתי כנשים או נכדות של רבנים חשובים.

"קטיפה" אמנם לא מערער על הסדר החברתי-מגדרי הקיים, אבל בניגוד לאווירת האידיליה שעולה מדפי המוסף של "המודיע", הוא נותן ביטוי כן יותר לקשיים הכרוכים בו. כך למשל במדור "מילה זו מילה" בגיליון 736 (ו' בתשרי). באותו שבוע הוקדש המדור למילים "אמא עובדת", והתמקד בתופעה שמוכרת לכל אמא חרדית – הפער בין ילדים לנשים עובדות, שנשלחים לחיידרים ותלמודי התורה עם קופסת אוכל בבוקר, לבין ילדים שאמם או מי מטעמה מגיעים לכיתה עם אוכל חם בשעה היעודה.

"האימהות העובדות הן גיבורות ונשות חיל ובעליהן לומדים תורה בעזרתן. הן מגדלות בתים לתפארת, משקיעות את נשמתן כדי להסתדר עם היומיום, ובניהם, מה הם מרגישים בתלמוד תורה? איך מרגישים ילדים שלא זכו לפינוק של אוכל חם לכיתה וגם לא רגילים לו מהבית?". ההגדרה שמציע המדור לצימוד "אמא עובדת" היא לפיכך: "זו שעושה כל שלאל ידיה (ומעבר) על מנת להחזיק בית יהודי ואינה יכולה להביא לחיידר יומיום ארוחות צהריים חמות וטריות".

גיליון 736 של המוסף כולל גם שיחה עם הרב ישראל בונם שרייבר, מייסד "חבורת מקבלי עול תורה" – מסגרת כלל ארצית שבמסגרתה גברים נשואים מתחייבים להקדיש את רוב זמנם ללימוד תורה. במסגרת הראיון נשאל הרב איך יכולה אשה להתמודד לבדה עם קשיי היום יום בזמנים חריגים, כמו לידת ילד או מעבר דירה.

תשובתו היא כדלקמן: "השיקול צריך להיות: מה הייתי עושה אילו בעלי היה עכשיו בבורסה ומרוויח בכל שעה 1000 דולר? אם בזמן כזה הייתי קוראת לו, שיבוא הביתה גם מהכולל. אבל אם לא הייתי קוראת לו, הרווח מכך שהוא ממשיך ללמוד גדול הרבה יותר מרווח של 1000 דולר בשעה. [...] אם האשה תקרא לבעלה, לאף אחד לא יהיו טענות עליה. אבל הקב"ה רוצה לראות את המאמץ שלה, ואם גם בשעה כזאת היא אינה קוראת לו, היא תראה כיצד העניינים מסתדרים".

"נפך", המוסף "לבית" מבית "הפלס", קרוב יותר למקבילו מ"יתד" מאשר למתחרה מ"המודיע" (כולל בעניין שמות הנשים שמובאים במלואם). הדבר העיקרי שמבחין אותו משני האחרים הוא הצהרת הכוונות האידיאולוגית המופיעה כבר בדבר המערכת.

גיליון סוכות (711) מוקדש לנושא "אחור וקדם", ומאמר המערכת מספר על ביקורו של וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, בתל אביב של שנת 1921. באותו ביקור, כך מסופר, טיפסו הילדים על העצים כדי לראות את הנכבדים שהגיעו לקבלת הפנים, והעצים הצעירים קרסו תחת המשקל.

אחרי המשל מגיע המאמר אל הנמשל: "השורשים הם העבר להישען עליו, הענפים הם העתיד לשאוף אליו, ומי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו. תל אביב, העיר שהוקמה על תילי חרבות של עולם ישן שנהרס בשצף קצף, היא עיר שנועדה להיות נטולת עבר. היום, כשהיא מקדשת כל טומאה ומונעת בכוח החוק והזרוע כל זכר לחיים יהודיים במרחב הציבורי, כולם רואים שגם עתיד אין לה. אנחנו יודעים את הסוד הזה, לפיו אנחנו צועדים. 'אנחנו הולכים בדרך הישנה!' זעק מרן הרב שך זיע"א. מי שמחובר לעבר, יודע כי העתיד גם הוא צועד באותה הדרך".

הדברים האלה ממחישים שוב את הגישה העקרונית של "הפלס" והפלג הירושלמי, שמדמיינת רצף בלתי משתנה ממשה רבנו ועד הרב שך. לפי הגישה הזו לא רק תל אביב אלא גם בני ברק של דגל-התורה גדעה את שורשי העבר, ועתידה מי ישורנו. או במילותיו של יגאל אלון: "עם שלא זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

"שמירת העיניים" אמנם מחויב לקריאה ביקורתית בעיתונות החרדית, אבל המנדט הזה כולל גם ביקורת חיובית כשמגיע – למשל במקרה של "פרחי יתד", מוסף הילדים והנוער של "יתד נאמן". יותר מאשר את קרובי משפחתו מהעיתונות החרדית, מזכיר "פרחי יתד" את כתב העת "עיניים" מבית עיתון "הארץ", עם הרבה מדורים שעוסקים ביצירה חזותית, הרבה כבוד לקוראים, ומינון נמוך של דידקטיות דתית וכללית.

הוא פונה לבנים ובנות כאחד, ולא חושש לפרסם קומיקס עם ציורים ריאליסטיים של דמויות נשים. "טללי צמיחה", מדור הייעוץ לנערות, מציע "הוראות הפעלה למתבגרות" שנכתבו על ידי נערה אמיתית, ולמרות ההבדלים המובנים, גם מתבגרות לא חרדיות יוכלו להזדהות עם הרבה מהעצות שמופיעות בו (בעיקר עם "אין להפעיל לפני השעה שבע בבוקר!").

ראוי לציון במיוחד המדור "עלים מן העבר" מגיליון 85 (כ' באלול) של המוסף. המדור מוקדש למאבק לביטול העבדות בארצות הברית וספציפית לסיפורו של פרדריק דאגלס, שנמלט מנוגשיו ונעשה לאחד ממובילי המאבק.

בין השאר מתואר בו הקשר בין מאבקו של דאגלס לבין ההשכלה שרכש, כאשר בעלת האחוזה שבה עבד לימדה אותו לקרוא: "הדבר לא מצא חן בעיני בעלה והוא הורה לה להפסיק את לימודי הקריאה. פרדריק שמע אותו מסביר שעבד שיודע לקרוא ולכתוב לא ירצה להמשיך להיות עבד".

האם ביקשה עורכת "פרחי יתד" להעביר לקוראיה מסר כי השכלה כללית היא מפתח למחשבה חופשית ולהזדמנויות חדשות בחיים?

המופע של דרעי

כמובטח, לא נסיים בלי להתייחס למופע של דרעי מעל דפי עיתון "הדרך", לאורך ארבעה גיליונות רצופים (27.9-30.9). ראשית יש לציין שעל אף שכל העיתונים הנסקרים בטור לא חוששים להחניף למועמדיהם בסיקור-יתר מחמיא ושקוף, באף אחד מהם לא נראה מופע התרפסות דומה לפוליטיקאי או חבר כנסת.

שנית יש לומר, אם נגייס מהתרבות האנגלית את מוסד ה"אנדרסטייטמנט" הנודע, שמטרת הראיון איננה להקשות על הדובר, וגם המראיין – עורך המשנה של "הדרך" – לא ניסה לשמור ולו על מראית עין עיתונאית. לא למותר לציין כי העורך, מיודענו אשר מדינה, הוא במקביל גם דובר סיעת ש"ס.

קהל היעד של הראיון הוא הגרעין הקשה של מצביעי ש"ס, הציבור החרדי של בני עדות המזרח, חניכי רשתות החינוך של המפלגה, מי שמכונים בשיחה "בני תורה". במילים אחרות, הדברים מכוונים אל הציבור שבתשובה לשאלה מדוע יש להצביע דווקא ש"ס, יהיה מוכן לקבל את התשובה הבאה: "כי כך הורו חכמי וגדולי הדור, [...] אנחנו מצווים לציית – 'ככל אשר יורוך'. כל תשובה אחרת, לצערי הרב, איננה דרך התורה ואיננה הדרך שבה חינכו אותנו חכמי וגדולי ישראל".

אמנם המציאות כיום היא שיש גם בקרב הציבור המזרחי החרדי מי שהתשובה הזאת לא מספיקה להם, ומעזים לקרוא תיגר על ש"ס, כלומר על דרעי. יו"ר ש"ס מתייחס גם אליהם:

"כאשר אנשים, כביכול באצטלא דרבנן, מחליטים להקים רשימות עצמאיות ושואלים: 'אז מה אם יש חכמי וגדולי ישראל" – כך מתחילים לפרוץ גדר. התוצאה, חלילה, עלולה להיות התפרקות מוחלטת. לא רק מבחינה פוליטית או מבחינה אחרת: זה פשוט יהרוס את הדור כולו. כל בחור יקום ויחליט שהוא לבדו קובע את דרכו ושהוא חכם יותר מכל אחד אחר".

כל זה יכול להיגמר חו"ח בתופעות כמו פרדריק דאגלס או נחומי יפה.

כאשר דרעי נשאל מדוע בעצם חשוב שש"ס תהיה במוקדי קבלת ההחלטות, דרעי מסביר:

"אני יכול להראות לכם מה עשינו בקדנציה הזאת, שהיתה אחת הקדנציות הטובות ביותר של ש"ס מבחינת העשייה בשטח. פעלנו בשקט ובווליום נמוך, משום שראינו כיצד המערכת המשפטית מתנפלת על כל דבר שמתפרסם ונודע לציבור החרדי".

כדוגמה להישג חשוב שנמצא בסכנה הוא מביא את ההנחות בארנונה שניתנות לאברכים: "צריך לדעת שגם עצם הבסיס להנחה בארנונה הוא נס שמתרחש מדי שנה. לפחות בעשרים השנים האחרונות אנחנו מנהלים בכל שנה מאבק מול המערכת כולה: השלטון המקומי, משרד האוצר, משרד המשפטים וכמובן התקשורת הכלכלית., שכביכול עוסקת בנושא באופן מקצועי אך בפועל רודפת אותנו".

למעשה, אם יש לראיון הזה ערך עיתונאי, הוא נמצא לא בדברים של דרעי אלא באופן שבו הוא מתייחס לבמה שבה הם מתפרסמים. בתחילת הדברים הוא מבהיר את המודל העסקי של העיתון, הפועל לפי אותו היגיון המכתיב את ההצבעה למפלגה: "אני מדבר כעת לציבור בני התורה, קוראי עיתון 'הדרך', המנויים לעיתון בעקבות הוראתם של חכמי וגדולי ישראל".

בהמשך הדברים מתברר מה, בשורה התחתונה, היא מטרת הראיון, ולמעשה מטרת קיומו של עיתון "הדרך": "זה הדבר העיקרי שעיתון 'הדרך' חייב להשריש, לחזור עליו ולשנן אותו. אני יודע שאתם משקיעים רבות בהסברה, במודעות ובדברים נוספים, אבל הכותרת היא: 'ועשית ככל אשר יורוך'".

אם כל מה שצריך הוא לציית לרב, למה בכל זאת צריך עיתון ומדוע צריך להקשיב לדרעי? התשובה כאן ברורה מאליה: צריך את דרעי ואת העיתון שלו בשביל שיגיד לנו בדיוק לאיזה רב לציית.