היום מלאו 19 שנה לכהונתו המצטברת של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. החשבון פשוט: שלוש שנים בקדנציה הראשונה (1996–1999), 12 שנה ברצף (2009–2021), ועוד כמעט ארבע שנים מאז דצמבר 2022. כמעט רבע מימי המדינה, בשליטת אדם אחד.
עיון בגליונות העיתונים הישראלים שהתפרסמו הבוקר לא העלה אפילו אזכור אחד של העובדה הזו. אף עיתונאי לא בחר לציין את אבן הדרך הזו בהיסטוריה של מדינת ישראל.
המטרה של ציון דרך: לעצור לרגע את רצף האירועים על מנת להבחין בתהליכים. להרים את הראש מההווה על מנת לתת לו פשר והקשר. להגשים את התכלית של העיתונות כטיוטה ראשונה של ההיסטוריה. כשזה לא קורה, כשהעיתונות אינה מתייחסת לעצמה ברצינות, היום בו מלאו 19 שנים לשלטון של אדם אחד, נותר עוד יום רגיל בלוח השנה.
אם היתה נדרשת עילה לעלות את הנושא לסדר היום ולעורר סביבו דיון ציבורי, קשה לחשוב על תזמון טוב יותר מעיצומה של מערכת בחירות שבה נתניהו מבקש מהציבור ארבע שנות שלטון נוספות, כלומר להשלים 23 שנה במצטבר בראשות הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון.
התקשורת הישראלית יודעת לציין ציוני דרך כאלה. ביולי 2019, כשנתניהו עקף את דוד בן-גוריון והיה לראש הממשלה שכיהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, הנושא כיכב במהדורות וזכה לאזכורים בעיתונים. היו גרפים, היו השוואות, היו פרשנים ששאלו מה המשמעות. מה זה אומר עלינו. מה זה אומר על הדמוקרטיה שלנו.
ב-2019 היה "שיא", אירוע עם כותרת מובנית. ב-2026 אין אירוע, יש רק תהליך. תקשורת שמסקרת רק אירועים ולא תהליכים מחמיצה בדיוק את הדברים שמעצבים את המציאות לאורך זמן.
יש הסבר נוסף, ומטריד לא פחות. נתניהו עצמו לא הזכיר הבוקר את התאריך. מבחינתו זה נתון בעייתי, שמזכיר לבוחרים כמה זמן הוא כבר שם ושאולי המדינה צריכה כבר להחליף גרביים. אבל גם ראשי האופוזיציה שתקו הבוקר. אף מפלגה לא ציינה את התאריך שנתניהו מתעלם ממנו, ואף דובר לא הפיץ הודעה על הצורך להגביל כהונה של ראשי ממשלה.
זאת למרות שרק לפני כמה ימים פרסמו את "מסמך העקרונות של ראשי מפלגות התיקון והתקווה" ובו ציינו כמטרה מרכזית חקיקה של "הגבלת כהונה לראש הממשלה". אותו חוק ש"ממשלת השינוי" כשלה מלהעביר.
וכשאף גורם פוליטי לא דוחף נושא, מסתבר שהוא פשוט לא קיים. זו אולי העדות החדה ביותר לאופן שבו התקשורת הישראלית פועלת: לא כגוף שקובע ומכתיב סדר יום אחרי קידום דיון ציבורי עמוק עם מסקנות ותובנות, אלא כצינור שמגיב לסדר היום שקובעים הפוליטיקאים.
לא היה צורך בהקצאת משאבים או בתחקיר עיתונאי מסובך. מספיק היה לחשב את הימים או פשוט להסתכל בערך "ראש ממשלת ישראל" בויקיפדיה. אבל הכותרת נשארה במגירה כי לא היה מי שיגיש אותה מוכנה לכתבים.
ציון התאריך יכול היה לפתוח דיון שכמעט ואינו מתקיים בדמוקרטיה הישראלית: מדוע החוק מאפשר לאותו אדם לחזור לתפקיד החזק במדינה שוב ושוב, בלי שום הגבלה? ומה קורה למערכת פוליטית שנבנית במשך עשורים סביב ההישרדות הפוליטית של אדם אחד?
לא חסרים חומרים לדיון כזה. נאשם בפלילים שמכהן בראשות הממשלה, בזמן שממשלתו מקדמת צמצום של סמכויות בתי המשפט ושומרי הסף. מינוי אריה דרעי לשר אחרי שהורשע פעמיים בפלילים, ואחרי שבג"ץ פסל את המינוי. הצעת חוק שנועדה למנוע ביקורת שיפוטית על מינוי שרים. חבר כנסת (דוד ביטן) שמכהן כיו"ר ועדת הכלכלה בזמן שמשפט השוחד שלו מתנהל. אפשר להתווכח אם כל אלה נובעים מאורך השלטון, אבל זה בדיוק הוויכוח שהתאריך הזה הזמין.
והיה אפשר גם לשאול שאלות קונקרטיות. בדיקה שערכנו ב"שקוף" לקראת הבחירות מצאה שמפלגות אופוזיציה תומכות בהגבלת כהונת ראש הממשלה. כאמור, כעת הן גם התחייבו לכך במפורש. מה יקרה אם נתניהו יפסיד בבחירות אבל האופוזיציה לא תצליח להקים ממשלה יציבה: האם תנסה להעביר את החוק עוד לפני פיזור הכנסת, וכך למנוע ממנו לרוץ שוב? אלה שאלות שעיתונאים היו אמורים לשאול הבוקר במדינה שנשלטת 19 שנה על ידי אדם אחד.
ביום כזה תפקידה של התקשורת היה פשוט: להזכיר, לספור ולשאול. היא לא עשתה אף אחד מהשלושה. זה לא כשל נקודתי של מערכת חדשות אחת ביום עמוס. זה ביטוי לתקשורת שאיבדה את היכולת לקבוע בעצמה מה חשוב, ומחכה שמישהו יגיד לה.
אחרי 19 שנה של שלטון של פוליטיקאי אחד, זה אולי הנתון המדאיג ביותר.