לפני כמה ימים התקשר אלי ידידי, הלשונאי המצוין ירעם נתניהו (אין קשר משפחתי), ובישר לי שהופעתי בערוץ 14. ואני לא ידעתי. הוא גם שלח קישור. ואכן, הייתי שם, ולא סתם, בספינת הדגל של הערוץ, "הפטריוטים". והפעם בהנחיית אראל סג"ל.
כשבוע לפני כן עלתה לאוויר שיחת פודקאסט שקיים איתי באנגלית איש רשת הולנדי שלא הכרתי, תומס קאראט. השיחה ארכה כשעה וחצי, ונגענו בה בדרכים שונות בתפר שבין שפה, תקשורת ופוליטיקה. העורכים החרוצים של "הפטריוטים" ניטרו את השיחה ושלפו ממנה קטע (אינסרט בלשוננו) ושיבצו אותו, לא פחות, באייטם של "הפטריוטים", תחת הכותרת "המחלישים".
יש לומר שזה היה יומו של נתניהו שרעם בנאומו באו"ם. הנאום הובא בערוץ 14 בשלמותו בשידור ישיר, ולווה באנחות התרגשות והתפעמות של חברי הפאנל לכל אורכו. אחריו התפנתה החבורה לדיון שבו המשיכה להתפעל מלשונו הרהוטה ומסריו החדים, או כפי ששמעתי שוב ושוב גם מקרב מתנגדיו הנחרצים, "אבל יש לו אנגלית נהדרת".
אף מילה על שיירת הנוטשים (אנטישמים, מה רציתם?) ועל המעמד המידרדר של האיש בעולם. אחר כך התפנה הפאנל לסדרת דברי ביקורת על הנאום על ידי "לעגני השמאל", שאינם מבינים את גדולתו של האיש. ואז הגיעו "המחלישים".
בקטע בכיכובי ששודר בתוכנית, סיפרתי לבן שיחי על ההבדל בין הימין והשמאל בישראל, היום כמו בעבר. לשמאל, אמרתי, תכונה שאינה אהובה עלי כלל, לאכול את מנהיגיו, למרר את חייהם ולדאוג להדיח אותם. הימין, מאז ימי ז'בוטינסקי ובגין ועד נתניהו הראשון, מתלכד סביב מלך, וכבר עשרות שנים יש להם מלך שלו הם סוגדים.
דווקא נשמע מחמאה, לא? להם לפחות היה ברור שלא זאת הייתה כוונתי. איך שהסתיים הקטע עלו מכל עבר צחקוקים שלא ידעתי למה הם מרמזים. אמרתי משהו לא נכון?
אבישי בן חיים פצח כידוע בקריירה אקדמית והגה את המונח "סוציולוגיה מזרחית", כלומר, חמה ורגשית ולא רק קרה ואזמלית כדרך אוכלי הגפילטע פיש. בחצרות מלוכה היה לשכמותו תפקיד מתוגמל היטב: להשמיע באוזני המלך עוד ועוד דברי חנופה מופלגים.
אבישי נשפך. כן, מלך. נכון. יש לנו מלך. ניצחנו. אבל הרי לא התכנסנו כדי לברך את המחליש על כך שאמר דברים נכוחים. באנו לגלות את ערוותו, ולשם כך נסחף אראל סג"ל, גם הוא היה פעם עיתונאי. הוא סיפר שכתב מאמרי דעה כשהייתי עורך הדעות של "מעריב", והפטיר "היה קשה להיכנס לשם". לא נראה לי שרצה להחמיא לעצמו, הרמז היה ברור: לאנשי ימין לא נתן העורך השמאלן דריסת רגל בטורי הדעות.
אחר כך אמר בעליצות: תראו, תראו את השמאל הזה! הם באים בטענות שיש לנו מלך. להם היה מלך! כמה הם סגדו לו! קראו לו סטלין! בקיבוצים ביטלו את פורים כשהודיעו שמת! לערוץ 14 יש גם הוכחה. על המסך נפרש גיליון "על המשמר" שבישר על מותו של שמש העמים.
קימטתי את מצחי, והשלכתי על האירוע לוגיקה אשכנזית מימי הגויים אריסטו וחבר מרעיו. אם הסגידה של השמאל לסטלין היא עדות נוראה לעיוורונו של השמאל שהמליך עליו מלך, אז סגידה למלך זה רע מאוד. מה זה אומר על הסגידה למלך הנוכחי, זה ש"מדבר אנגלית מצוינת"? ואם לסגוד למלך זה יופי, מה הבעיה לסגוד לסטלין?
הפוך, אראל, הפוך. "השמאל" השתחרר לחלוטין מהמלך הכוזב והשליך אותו מתחת לגלגלי ההיסטוריה. הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956 חשפה את מעלליו והוקיעה אותם, ובמסע שערכתי ברכבת הטראנס-סיבירית לפני כמה שנים מצאתי שתמונתו ופסליו נעלמו לחלוטין.
ב"גדוד" שלי בתנועת "השומר הצעיר" הכריז המדריך נחום בלס על משפט נגד סטלין, שבע שנים אחרי מותו. מכל רחבי התנועה באו לשמוע. ואילו אתם, פטריוטים יקרים, לא רק שאינכם לפחות מרימים גבה ושואלים שאלה על המלך, אתם סוגדים לו סגידה ללא מצרים.
מה תעשו ביום שיילך מאיתנו (לעשות לביתו, מה חשבתם)? וכמה זמן ייקח אחר כך עד שתתנערו ממנו? או שמא תמליכו עליכם מלך חדש כמיטב המסורת? הבחירה בין יריב לוין לישראל כץ תהיה קשה עד מאוד, טוב שיש נסיך המתחמם על הקווים.
וכך זכיתי למנה מרוכזת של כל המרכיבים בתופעה הטלוויזיונית החד-פעמית הקרויה ערוץ 14: אזכור נלהב של כתב אישום נוקב כנגד "הסמול" באמצעות אירוע שהסתיים לפני 70 שנה, נהפך על ראשו כאילו יש לו רלוונטיות כלשהי, ומוכיח ההיפך ממה שהתכוונתם. כשל לוגי מובנה סביב סוגיית הסגידה למלך. ואישרור חסר בושה: יש לנו מלך. רוצים מלך. הרי הוא כבר לא מלך בשר ודם. הוא כבר חצי אל.
לקינוח, משהו על הערך המבוזה הקרוי אמת. כשנכנסתי לערוך את מדור הדעות של "חדשות" הטרידה אותי העובדה שבמדורי הדעות בעיתונות אין ייצוג לדעתנים ימניים. הבאתי למדור אנשים כיובל שטייניץ, במבי שלג המנוחה, ישראל אייכלר והלל וייס, רשימה חלקית.
כשמוניתי בהמשך לעורך הדעות של "מעריב" המדור היה מאוזן ואפילו עם הטיה ימנית, מסיבות שונות. לאראל סג"ל לא היה קשה להיכנס למדור. להיפך. הוא התקבל בברכה. באותם ימים רחוקים גם היה לו יחס של כבוד להיגיון ולעובדות.