השמים הם הגבול

ממנהגה של התקשורת לצמצם מאוד את מספר העניינים העומדים בראשו של סדר היום החדשותי. שניים-שלושה נושאים – אותם שניים-שלושה נושאים – פותחים מהדורות ומככבים בשערי העיתונים. היום אלו רפורמה בנהלי התעופה (כותרת ראשית ב"הארץ", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות") ומענק לחיילי מילואים (כותרת ראשית נוספת ב"ידיעות" וכותרת על שערי "הארץ" ו"ישראל היום"). סדר היום המצומצם אינו גזירת גורל, אלא נוהג שהשתרש מטעמי עצלנות, קמצנות, פחדנות וחוסר יצירתיות (או כפי שעורכי החדשות היו מעדיפים להגדיר זאת: יעילות ותחרותיות). לכן מרענן לגלות שגם ביום השישי הזה חורג "מעריב" מהשגרה המשמימה ומנסה לקבוע סדר יום אחר.

"שערוריית תמלוגי אוצרות הטבע: בעולם 20–50 אחוז, בישראל 0–12 אחוז בלבד", נכתב בכותרת הראשית, המפנה לכתבה של שרה ליבוביץ-דר ב"מוספשבת" של העיתון. "את הרווחים גורפים בעלי ההון", נכתב בכותרת המשנה מעל לאינפוגרפיקה המפרטת "כמה מרוויחה ישראל מאוצרות הטבע". הפער בין הכנסות הציבור מתגלית הגז לאחר ועדת ששינסקי (50%) לבין ההכנסות החד-ספרתיות ממשאבי המים והאדמה האחרים – זועק. לצד האיור מודפסת תחילתו של מאמר של נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 ולשעבר כתב חוץ בעיתון.

"לשנות את חוקי המשחק" היא כותרת המאמר של איל, הקושר בין ההפקרה הכלכלית-לאומית של משאבי הטבע של ישראל לבין ההפקרה הבנקאית של בנק לאומי את החוב של נוחי דנקנר. סגנונו של איל מוגזם כרגיל ("מושבת המטעים הקרויה ישראל", לדוגמה), המספרים ש"מעריב" מגיש מוכרים היטב לקוראי העיתונים הכלכליים בשנים האחרונות, אולם לפרסום, של האינפורמציה ושל הפובליציסטיקה, בעיתון כללי, חשיבות משל עצמה. המאמרים של איל ב"מעריב" בנושאים דומים היו לבטח מהזרזים של המחאה החברתית ושל רענון סדר היום הלאומי (מידה גדולה של צדק פואטי יש בכך שאיל, שבשל מאמריו התקיפים נזרק מ"מעריב" בתקופה שהיה בשליטת דנקנר, חוזר לככב בשער העיתון במאמר על אותו דנקנר שהשחית את העיתון).

הבחירה של עורכי "מעריב" אינה מעידה רק על עצמאות לעומת הקיבעון המחשבתי של העורכים בעיתונים המתחרים, אלא גם על עצמאות באופן כללי. שני הסיפורים המובילים את סדר היום ב"ידיעות", "ישראל היום" ו"הארץ" הגיעו לכותרות בשל הודעת דובר (זה של משרד הביטחון, שהודיע על הסטת תקציבים, וזה של חברות התעופה, שאיים בשביתה). הכותרת של "מעריב" היא יוזמה של העיתונאים ב"מעריב".

חוק שימור החיוך

"נצחון המילואימניקים" ו"שמים סגורים" הן הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות". כאמור, כל העיתונים עוסקים היום בחיילי המילואים, וכותרת אומללה זהה מופיעה גם על שער "ישראל היום" ("נצחון המילואימניקים"), אבל "ידיעות אחרונות" מוביל ללא עוררין במקום שהוא מקדיש לנושא ובתרועות החצוצרה שהוא מלווה אותו בהן. "יום אחרי הסערה", נכתב בכותרת המשנה לראשונה, המילואימניקים "יכולים לשוב ולחייך", משום ששר הביטחון יעלון הורה "להקצות 60 מיליון שקל מתקציב המשרד ולהשיב את המצב לקדמותו".

האם חיילי המילואים הפסיקו לחייך בשל מאות השקלים שהיו אולי נחמסים מחשבון הבנק שלהם? ברור שלא. אז מדוע ב"ידיעות אחרונות" מגזימים? האם תוספת התקציב שהועברה למילואימניקים היא "ניצחון" של המילואימניקים או הפסד של מי שהכסף יילקח מתקציבו? זו שאלה טובה, מדוע ב"ידיעות אחרונות" לא עוסקים בה?

מדוע באייטם הפותח את העיתון טוען הכתב הצבאי יוסי יהושוע (או העורך ששיכתב לו את הפתיח) כי ההחלטה של יעלון באה בעקבות "הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות'" אתמול (שתצלומה אף מופיע צמוד לידיעה) אם כל צרכן תקשורת ממוצע יודע שהנושא עלה לראשונה לסדר היום על-ידי שורה של כלי תקשורת אחרים, באינטרנט, ברדיו ובטלוויזיה? מדוע ב"ידיעות אחרונות" מציגים את ההתהדרות הריקה הזו?

התשובה לכל השאלות האלו היא אחת: עבור "ידיעות אחרונות" אנשי המילואים, שיקולי תקציב לאומיים או הגינות קולגיאלית הם רק קביים, עזרים תומכים לסיפור היחיד שמעניין את "ידיעות אחרונות": "ידיעות אחרונות" עצמו. אם "ידיעות אחרונות" היה עוסק בסוגיית מענקי המילואים, ייתכן שהיה טורח לנסות לברר אותה לעומק, לשמור על טון מדוד, להציג את התמונה המלאה (אולי, למה להיות שליליים?). אבל "ידיעות אחרונות" מדווח על "לחץ ומחאה" של "ידיעות אחרונות" באמצעות זרועו הארוכה – עם ישראל, ולא על התרחשות חדשותית. אם לצד הידיעה בנושא היתה מתפרסמת דרישה של הנהלת העיתון לקבלת עמלה מחיילי המילואים, שום דיסהרמוניה לא היתה נרשמת.

העובדה שלצורכי ההאדרה העצמית של העיתון דורכים על הכבוד המקצועי של כלי התקשורת המתחרים אינה מטרידה כמו הגיוס של צבא העם לטובת העיתון של המדינה. לצד הכותרת "ניצחון למילואימניקים" נדפסת על השער הכותרת "צ'ופר לג'ובניקים". מתחת לידיעה של יהושוע ("זמן קצר לאחר שפורסם בכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות'") מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הלוחם בעמדה, הג'ובניק בעבודה", המדווחת כי מעתה חיילים יוכלו לעבוד ללא אישור. "הג'ובניקים שמחים, הלוחמים הרבה פחות", מוסרת כותרת המשנה. ככה זה כשכולנו ניצבים בתיאטרון של "ידיעות אחרונות" – חוק שימור החיוך נכנס לתוקף: המילואימניקים חזרו לחייך, הקרביים צריכים להפסיק.

עשה לך ריב

"המירוץ לרבנות הראשית: עימות ראשון בין הבית-היהודי ליש-עתיד", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". גם ב"מעריב" מכריזות כותרות על "עימות" ראשון, "קרע" ראשון ו"סדק" ראשון "בין לפיד לבנט". "המפלגה הציונית-דתית תומכת ביוזמת הרב דרוקמן לחקיקה פרסונלית שתסכל את מועמדות הרב סתיו ותאפשר לרב יעקב אריאל להתמודד", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מקור ראשון", "השר שי פירון למקורביו: 'ככה לא בוחרים ברב ראשי, נעשה הכל כדי שהחוק לא יעבור'". ישראל הראל, חגי סגל ואורי אליצור ב"מקור ראשון", וקלמן ליבסקינד ב"מעריב", מתגייסים נגד הצעתו של הרב דרוקמן ("לצד לפיד", אולי היו כותבים ב"מעריב"), בטענה, כל אחד בסגנונו, כי יש לבצע מהפכה ברבנות הראשית וכי הרב דוד סתיו הוא המועמד המתאים להוציא אותה לפועל.

ליבסקינד, בכובעו המקורי כעיתונאי חוקר, גם מספק תימוכים עובדתיים ותזכורת למצבו העגום של המוסד שהקים הרב קוק. בכתבה ב"מוספשבת" של "מעריב" חושף ליבסקינד כי הרב הראשי הנוכחי, יונה מצגר, נוהג להעתיק פסקי הלכה של רבנים אחרים ולהציגם כאילו היו שלו. ליבסקינד מספק גם קוריוז כשהוא מגלה ש"פרס הנשיא" שמצגר זכה בו, לדבריו הוא, פעמיים, על ספריו (הכוללים חומרים מועתקים), כלל אינו קיים. בפתח הכתבה כותב ליבסקינד כי ה"חלק מהחומרים הגיעו ל'מעריב' בעקבות סדרת תחקירים שפירסם בעבר בעז גאון בעניינו של הרב מצגר". אכן, מצגר נושא מאחוריו לא קופה, אלא בנק שלם של שרצים בדמות גילויים עיתונאיים על התנהלותו הבעייתית. ובכל זאת הוא ממשיך לכהן בתפקידו כאילו כלום.

המקרה העגום של מצגר מזכיר את זה של שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה במשך שנות דור כמעט, שפרש רק לפני שנים אחדות. גם עליו נכתבו כתבות ותחקירים. הוא כיכב לא פעם בדו"חות של מבקר המדינה. ובכל זאת, השיירה נובחת והכלבים אינם עוברים. זו אינה גזירת גורל. כפי ש"מעריב" וליבסקינד עצמו הוכיחו במקרה של יואב גלנט, כפי ש"הארץ" וגידי וייץ (ואחרים) הוכיחו במקרה של אהוד אולמרט, עיתונות נחושה ומתמידה יכולה לחולל שינוי גם במוקדי הכוח החזקים ביותר. נכון, נציבות המדינה והרבנות הראשית אינם גופים "סקסיים", הם אינם משפיעים (לכאורה) באופן ברור וישיר על שגרת יומו של האזרח הממוצע ולא עומדים בראש סדר היום של העיתונות – אבל הרי על שרים ובנקאים ממילא לא עושים כאן תחקירים. אז מה התירוץ שלכם?

יסוד בריא, אלמנטים מסוכנים

"שאלה של אמון" היא כותרת הגיליון השבועי של "דה-מרקר", "מרקר ויק". הוא עוסק, כמובן, בנוחי דנקנר. "כדור השלג שהחל להתגלגל כשבנק לאומי החליט למחוק לנוחי דנקנר חוב של כ-150 מיליון שקל הבהיר כי גם במערכת הבנקאית נפל דבר", כותב סמי פרץ בטורו, המצוטט בחלקו, כמו גם טורו של גיא רולניק, על שער העיתון. רולניק קורא ל"שלישייה נתניהו-לפיד-בנט" לקבוע "כללי משחק חדשים במועדון הפיננסי שהשתלט על המדינה יחד עם הטייקונים".

האם בנק ישראל יתערב בהחלטת בנק לאומי למחוק את חובו של נוחי דנקנר, בסך מאות מיליוני שקלים? הפרשנים הכלכליים הרציניים סבורים שהסיכויים לכך קטנים (החוב, אגב, כבר נמחק רשמית מספרי הבנק). זה אינו אומר שהמחיקה דווקא תעבור כפי שהיא. "רוסק-עמינח: 'אני מישירה מבטי אליכם ואומרת: לאומי ממצה כל דרך לגביית חובותיו'", נכתב בכותרתו הראשית של "גלובס". סגן העורך אלי ציפורי מזכיר שוב את קשרי העבודה השונים בין בכירי הבנקים ומשפחותיהם לבין הלווים הגדולים. במוסף "גלובס על הבוקר" בוחרים לכותרת ציטוט אחר של מנהלת בנק לאומי: "רחשי הלב של הציבור אינם נסתרים מעינינו".

רחשי לב הציבור אינם צומחים מאליהם. המצע לצמיחתם היה, בין השאר, כתביהם של עיתונאים מסוימים, ובמיוחד אחד, גיא רולניק, העורך המייסד של "דה-מרקר". היום צייץ רולניק בחשבון הטוויטר שלו קישור למאמר שכתב ב-2005 ובו מתח ביקורת על דברים שאמרה רוסק-עמינח עם כניסתה לתפקיד מנהלת החטיבה העסקית של הבנק (בכובע זה טיפלה בהלוואות שניתנו לטייקונים מסוגו של דנקנר). המשבר הכלכלי של 2008 הפך מאמרים כמו זה לכדורי שלג שסחפו קודם כל את "דה-מרקר" עצמו, ואחר-כך גם חלקים מהעיתונות הישראלית. בשבועות האחרונים נראה שהשלג שנערם על מפתן דלתו של המבצר החזק ביותר (לאחר נטישתו של דנקנר את "מעריב") של אנשי ההון בעיתונות, "ידיעות אחרונות", חודר אל מסדרון הכניסה.

הודים טובלים בנהר הגנגס בוורנאסי כדי להיטהר מחטאיהם, פברואר 2013 (צילום: משה שי)

"מכתב מהבנק" היא הכותרת בעמ' 4 של העיתון, לצד תמונותיהם של רוסק-עמינח ושל דנקנר. הידיעה עצמה קצרה וכוללת כמעט אך ורק את גרסתה של הבנקאית, אולם במקרים אחרים שבהם עלה שמו של דנקנר לכותרות בהקשר שלילי ב"ידיעות אחרונות", כלל לא התפרסמה ידיעה. בסופה של הידיעה מתפרסמת הפניה לטורו השבועי של פלוצקר, שתחילתו מוקדשת לפרשת דנקנר-לאומי. בניגוד לרולניק, פלוצקר לא היה רוצה שאף אחד ייגש לארכיון לחפש דברים שכתב על דנקנר. הוא ימצא שם דברי חלקות, חנופה, התרפסות אפילו, וגם הצדעה לדרכו העסקית של הטייקון הבעייתי.

היום, הסדק שנפער ביחסי דנקנר-"ידיעות" בטור של פלוצקר מאמצע מרץ הופך לתהום קטנה, כשפלוצקר ממליץ ללאומי להניח את בירור חובו של דנקנר לבית-המשפט ולדנקנר עצמו לעבור "להסתפק בקצבת קיום חודשית מינימלית, שממנה ישלם דמי שכירות בדירה קטנה ואחזקת מכונית יד שנייה", וזאת בשם "יסוד בריא של תחושת הצדק הטבעי" ולמרות "אלמנטים מסוכנים של קנאה ושנאה". ואם אצל עיתון ואצל פרשן כלכלי מופיע לקראת סוף המערכה יסוד בריא של תחושת הצדק הטבעי, יש כל הסיבות שבעולם לחשוד בכך שמדובר במשהו טבעי, ולחפש במקום את האלמנטים המסוכנים.

עניין של גיאוגרפיה

"ארכיאולוגיה בשירות הימין", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ", המברך את החלטת רשות הטבע והגנים "לבטל את הפרויקט הגרנדיוזי של שחזור קבר הורדוס", זאת משום שיש, לפי "הארץ", להקדיש את מאמצי הארכיאולוגים הישראלים "לספר גם את סיפורם של עמים אחרים שחיו פה". גם שכבת הסומק הדקה ("לא ניתן להכחיש את ההיסטוריה היהודית של הארץ", אם שאלתם) אינה מכסה את בלבול הדעת שמסגיר מאמר המערכת הזה (גם הוא). לתמהון הלבב נוספת אירוניה למקרא ידיעת השער האחורי של "מעריב": "חמאס החל להרוס את נמל עזה בן 3,000 השנה"; אונסק"ו "פנה לרשות הפלסטינית בדרישה לפעול לעצירת הרס הנמל הנדיר לצורך הקמת מתקן אימונים צבאי של חמאס [...] בחפירות קודמות במקום נמצאו שרידים ארכיאולוגיים אשוריים, בבליים, פרסיים, יווניים ורומיים", מוסר הכתב. לא מפורט אם בין השרידים גם ממצאים פלסטיניים. נחכה לידיעה ב"הארץ".

ענייני תקשורת

"החלטת הרשות השנייה היא שהתוכנית תרד משידור ואין לשדרה בשידור ראשון או בשידור חוזר החל מ-24.4.13. התוכנית לא יכולה להיות משודרת מאחר שהיא עומדת בניגוד לחוק ולכללי הרשות. הראיות שנאספו ברשות כוללות עדויות שהועברו לרשות, על פניות שנעשו מצד חברות שעובדות עם התוכנית 'כל בוקר עם אורנה דץ', המתמחות ביצירת תכנים ממותגים בערוצי המדיה. ההצעות כללו הופעה בתוכנית תמורת תשלום, אופציה לכמה הופעות כחבילה, ושידור האייטמים גם באתר 'נענע 10'", מסרה דוברת הרשות השנייה בתשובה לפנייה בנוגע לצעדים החמורים שננקטו נגד אחת מתוכניות ההבלים של שעות הבוקר בערוץ 10. היום מתגייסים רז שכניק ו"ידיעות אחרונות" כדי לספק לקוראים את גרסת הקולב: "אורנה דץ מסבירה מה באמת קרה שם", קובעת כותרת המשנה לראשית, "הצד שלה".

"התפקיד שלי הוא לשאול את השאלות ושם אני מנווטת לבד, אני לא צעצוע של תוכן שיווקי", מצוטטת דץ לצד תמונתה, התופסת את כל שער מוסף הבידור והספרות "7 לילות". קו ההגנה של דץ הפוך מהציטטה שנבחרה לכותרת המשנה: היא לא ידעה, לא שמעה ולא ראתה. "כדאי שנבהיר: אין לי שום נגיעה בתכנים", היא אומרת. ובכלל, למה תפסו רק אותה ומאיפה היא היתה צריכה לדעת? "זה מאוד מבאס", אומרת דץ לשכניק, "אני מרגישה שיש כאן עליהום וצביעות. יש כיתה שלמה שמתפרעת ואני הראשונה שמענישים. הרי ידוע שרוב התוכניות נעשות ככה". למעשה, רק ביולי האחרון הטילה הרשות השנייה קנסות של מאות אלפי שקלים על כל אחת מזכייניות הטלוויזיה ופסלה לשידור כמה תוכניות מאותן סיבות שבגינן נבעטו החודש דץ והתוכנית שלה מהשידור.

באותו גיליון של "7 לילות" מתפרסמת כתבה שלא הגיעה לשער: דנה ספקטור מראיינת את כוכב הריאליטי-פסיכולוגיה-בגרוש אלון גל, שמודיע כי לא יחזור יותר לטלוויזיה. "שנים הייתי שחצן מדי. לא הסכמתי להקשיב בכלל שיש בעיה מוסרית עם הדבר הזה שנקרא טיפול מקצועי בפריים-טיים. [...] אני נכנס עם בן-אדם לבנק והדברים מסתדרים כבמטה קסם. שטיח אדום יפרשו לו שם. אותו אדם ייכנס שתי דקות אחרי זה בלי אלון גל. ומה אז? איך יתייחסו אליו? אז הטלוויזיה יוצרת מצב מעוות. אני מכבס מנגנונים שלמים, מטהר אותם". ובמה גל יעסוק עכשיו? מאחר שזו, כמובן, עילת הראיון מצדו של המרואיין, ספקטור מפרטת: פרסומות תוכן שיווקי שיישענו על התדמית האמינה שגל זכה בה, לכאורה, בעקבות תוכנית הטלוויזיה בכיכובו. "מה נראה לך, שאם את נותנת לי לבחור עכשיו מה לעשות זה מה שאני אבחר? אבל אנחנו מדברים על פרנסה. זה לא כזה נורא, ובתוך הז'אנר זה משהו מגניב בעיני".

עוד ב"7 לילות": רונה קופרבוים כותבת יפה על "מד מן". אריק גלסנר כותב יפה על "הנץ ממלטה" (ללא לינק).

חברת האינטרנט אאוטבריין מציעה לאתרי עיתונות להשתמש במנוע ההמלצות שלה בסוף כל אחת מהכתבות שלהם. האתרים מקבלים שירות מועיל בחינם, והחברה מרוויחה משיבוץ פרסומות ("קישורים ממומנים") בשורת ההמלצות ואף חולקת את רווחיה עם האתרים. החברה הצעירה הצליחה במהירות, גייסה לקוחות רבים והגיעה להכנסות של עשרות מיליוני דולרים. בסוף השנה שעברה החליטו בחברה לעלות מדרגה ולנסות להשיג מגוון לקוחות איכותי יותר, ולכן הפסיקו לעבוד עם מפרסמים מפוקפקים ולשבץ תוכן שיווקי של חברות מסחר במט"ח או תוספי מזון, דיווח אז אסף גלעד ב"כלכליסט". מדוע מפרסמים אלו נחשבים כמפוקפקים? השאלה, כמובן, רטורית. חברות המבטיחות התעשרות מהירה או הרזיה מהירה לא מוכרות מוצר אלא אשליה, והן פועלות מעל ומעבר לגבול ההונאה וגניבת הדעת.

המו"ל שלמה בן-צבי רכש את העיתון הדתי-ימני "מקור ראשון" במטרה מוצהרת לחזק את מעמדו ולמצב אותו כעיתון איכותי ורציני הפונה לקהל מגוון. בכל זאת, מדי פעם משתלשלת מן העיתון חוברת פרסומית המושיבה את העיתון בספסל האחורי של אוטובוס העיתונות, כמו זו שנפלה ממנו היום: "ההזדמנות!", כותרתה, וכל כולה ניסיון שפל לנצל את מצבם של אנשים במצוקה ("מעוכבי זיווג", "זקוקים לבריאות" ו"מצפים לילדים", בלשון החוברת) כדי לשפר את מצבם של מוציאי החוברת, "ישיבת המקובלים בקבר הרשב"י". החוברת, העמוסה הבטחות סרק ושילוב מחליא של ממבו-ג'מבו שיווקי עם מושגים מעולם הדת, מציגה מספר טלפון חינמי. העסקה: ערכת קמיעות ותפילה על הקבר תמורת הסכום הפעוט של 2,016 שקל (בתשלומים). שבת שלום.