בינואר 1999 פרצה בארצות-הברית סערה סביב התבטאותו (הלא פומבית) של אחד, אנתוני ויליאמס, שהיה אז נציב קבילות הציבור של ראש עיריית וושינגטון, והשתמש, בעת פגישה עם שניים מעמיתיו, במלה האנגלית "niggardly", שפירושה "בקמצנות".
הסערה שפרצה נסבה כמובן סביב הדמיון הצלילי שבין המלה הזו למלה "nigger", שהיא ביטוי פוגעני ידוע כלפי שחורים. היות שאחד משני הנוכחים האחרים בפגישה היה אפרו-אמריקאי, התקבעה בתקשורת האמריקאית הדעה שהתבטאותו של ויליאמס היתה גזענית, וכעבור זמן לא רב הוא נאלץ להתנצל ואף להגיש את התפטרותו מעיריית וושינגטון.
לא עזרו כל ההסברים: לא העובדה שבין המלה niggardly למלה nigger אין שום קשר אטימולוגי, ושהדמיון הפונטי ביניהן הוא מקרי בלבד; גם לא העובדה שבין שלל הסטריאוטיפים הגזעניים המיוחסים לשחורים בארצות-הברית, הקמצנות דווקא אינה נכללת; דבר לא עזר. זהו טיבה של התקינות הפוליטית, בייחוד כאשר היא יוצאת משליטה (והיא יוצאת משליטה לעתים קרובות מדי) – שהיא עיוורת להיגיון, לעובדות ולשכל הישר.
בימים האחרונים היתה הזדמנות ניאותה להיזכר בפרשת ויליאמס, כשנשיא ארצות-הברית (לא פחות) נאלץ אף הוא להתנצל בשל איזו "פליטת פה" – שאפילו לא היתה פליטת פה של ממש, אלא סתם התבטאות תמימה ובלתי מזיקה שהוצאה מפרופורציה: באחד מנאומיו התייחס הנשיא אובמה לתובעת הכללית של מדינת קליפורניה, קמאלה האריס, וציין כי מדובר ב"תובעת הכללית היפה ביותר במדינה".
נכון אמנם שאובמה התייחס ליופיה של האריס רק לאחר שציין גם את שכלה החריף ואת קשיחותה, אבל הדבר הספיק כדי שקול זעקה גדול יעלה מקרב עיתונאים, פוליטיקאים ובלוגרים רבים, עד שאף האדם הנושא במשרה הרמה ביותר בעולם נאלץ לכוף את ראשו ולבקש מחילה על דבריו.
דיון ב-CNN על התבטאותו של הנשיא אובמה ביחס לתובעת האריס (צילום מסך)
בערב יום השואה ריאיין ירון לונדון את הבלוגרית הפוליטית טל שניידר בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, כדי שתסביר את הביקורת על דבריו של מנהיג העולם החופשי. לונדון ציין כי מערכת התוכנית חיפשה אחר דובר או דוברת שיתפסו את הצד הנגדי בוויכוח, אבל לא הצליחה למצוא מי שיגן על התבטאותו של הנשיא, כך ששניידר נותרה לבדה בדיון, ולונדון נאלץ למלא את תפקיד פרקליטו של השטן.
שניידר ביטאה את עמדתה היטב וברהיטות, וראוי להודות שיש יותר מגרעין של אמת בדבריה: מחמאות הנוגעות למראן החיצוני של נשים במקום העבודה אכן עלולות להיות סקסיסטיות, ומכל מקום עשוי להיות בהן טעם לפגם, משום שהן מניחות כי נשים זקוקות למחמאות על יופיין, ולא, נניח, על עבודתן הטובה או כישוריהן. מחמאות כאלה, ציינה שניידר בצדק, אינן רלבנטיות ואינן שייכות למקום העבודה. "אם אתה רוצה להחמיא לי, תגיד לי שאני כותבת מצוין".
שניידר צודקת, כאמור; אך האם פרשת אובמה-האריס היא אמנם דוגמה לאפליה על רקע מגדרי? ספק רב. ראשית, אובמה והאריס הם ידידים טובים, ומערכת היחסים שלהם מאפשרת גם חריגות זעירות מכללי הטקס הרשמיים של "מקום העבודה". שנית, קשה מאוד להניח שאובמה התכוון (גם לא במובלע) להקטין או לרמוס את כבודה של האריס. שלישית – וזוהי אולי הנקודה החשובה מכולן – תגידו לי, אתם השתגעתם? בסך-הכל אמר שהיא יפה! מה, כבר אין לכם על מה לצעוק? אין על מה להתעצבן? מה קרה, התחלקתם על השכל?
אני מתנצל כמובן, זה לא היה במקום. אבל ברצינות, הביקורת הפמיניסטית הקולנית על אובמה, על אף שיש בה, כאמור, מידה רבה של אמת, גורמת בסופו של דבר יותר נזק מאשר תועלת. ביקורת כזאת, יותר משהיא מגנה על כבודן של נשים, מציגה אותן (שוב) בתפקיד קורבן נצחי, שאפילו מחמאה תמימה מתקבלת אצלן כמתקפה מסוכנת.
זהו חלק מתופעת התקרבנות כללית המאפיינת כמה מנציגיהם של מיעוטים (כגון שחורים) בארצות-הברית וגם במקומות אחרים בעולם. אין מדובר כאן בראייה אמיתית ונכוחה של המציאות כהווייתה, אלא באידיאולוגיה של קורבניות ("ויקטימולוגיה", כפי שכינה זאת הבלשן האפרו-אמריקאי ג'ון מקוורטר), הנאחזת בקורבניותה כאמצעי לבניית זהותה העצמית, גם כאשר העובדות אינן תומכות בה כלל.
אחד החסרונות (לאו דווקא העיקריים) של אידיאולוגיית הקורבניות הזאת, המציגה כל מקרה פעוט וחסר משמעות כעילה למלחמה, הוא שהיא מגמדת את מאבקיהם החשובים של הלוחמים האמיתיים לשוויון. בעוד שמאז המאה ה-19 ועד ימינו היו פמיניסטיות שנאבקו, לעתים קרובות בהצלחה, ולפעמים עד כלות כוחן ממש, כדי להעניק לנשים את זכויות האדם והאזרח המגיעות להן בדין (כגון זכות הבחירה), ישנן כיום כמה פמיניסטיות רדיקליות הטוענות ש"דבר בעצם לא השתנה", וכי הדיכוי הפטריארכלי לא רק שלא פס מן העולם, אלא שהוא אף יעיל ועצום מתמיד. במלים אחרות: נשים נותרו באותה עמדת הקורבן שבה היו תמיד, וכל מאבקן של הפמיניסטיות ההן היה לשווא.
נדמה שפמיניזם רדיקלי-קורבני מסוג זה הוא המדריך את המחאה הקולנית נגד אובמה, ונציגיו ונציגותיו הם מי שמבקשים לשכנע אותנו כי המחמאה להאריס לא היתה אלא ביטוי נוסף של הטרדה מינית במקום העבודה, כאילו אובמה אינו אלא משה קצב בתחפושת. זוהי יריקה בפרצופן של נשים אמיצות בעולם כולו, שנאבקו ושעודן נאבקות במקרים של הטרדה מינית אמיתית. אובמה ומשה קצב אולי דומים זה לזה מבחינות רבות, אבל רק אחד מהם הוא אנס ומטרידן. השני – סתם ביש מזל שנקלע לסערה על לא כלום.