המציתים
מה גרם לשריפת הענק שהשתוללה בהרי ירושלים, כילתה 20 אלף דונם של צמחייה והביאה לביטול רוב אירועי יום העצמאות? מי שחיפש השבוע תשובות אצל ראש ממשלת ישראל, האחראי העליון לבטחון אזרחי המדינה, יכול היה לשמוע שהמשטרה כבר חוקרת קרוב לעשרים עצורים שמעורבים בהצתות. הבן שלו, יאיר נתניהו, הוסיף שחוץ מהערבים, הגיוני שהאחראים מגיעים גם מ"השמאל הקפלניסטי".
היד של ראש הממשלה ניסתה להאכיל, אבל הפעם העיתונות סירבה לשתף פעולה. בארבעת היומונים הכלליים, ואפילו בעיתונות החרדית, ממסגרים את הגורמים לשריפה כשילוב בין מחדל מערכתי של ממשלה בלתי מתפקדת ותנאי מזג אוויר קיצוניים שמיוחסים ישירות למשבר האקלים. חוסר האמון בממשלה ובעומד בראשה כה מובהק, שבעיתונים התגברו על הרפלקס לדווח ביובש על הקונספירציה בשם אומרה – ודילגו ישירות להפרכה.
"למרות טענות ראש הממשלה כי מדובר בהצתה ושנעצרו חשודים, בכבאות הבהירו: בשלב זה לא ידוע מה גרם לשריפה", מודיעים בשער "ידיעות אחרונות". "במשטרה הופתעו אתמול מדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך חידון התנ"ך, שלפיהם נעצרו עד כה 18 חשודים בהצתות – כאשר אחד מהם נתפס 'בעת מעשה'", מוסיף אלון חכמון ב"מעריב".
לפי הדיווחים, המשטרה עצרה רק שלושה חשודים, ואף אחד מהם לא נקשר לשריפה הגדולה: אחד חשוד בנסיון הצתה כושל בתוך תחומי העיר ירושלים, ושניים אחרים בהסתה.
"ברשתות ובערוצי הימין עלו טענות מופרכות, המוכרות גם מהטבח ב-7 באוקטובר, על אדישות והיענות מאוחרת של חיל האוויר ועל ראש שב"כ, רונן בר, שכביכול עסוק ברדיפת פעילי ימין ולכן הזניח את המאבק בטרור הפלסטיני", כותב ב"הארץ" עמוס הראל. "בשלב הזה, קצת מוזר שעוד לא עלה לרשת פוטושופ של בר מסתובב ביערות עם ג'ריקן של דלק".
מאמצי כיבוי השריפה באזור לטרון, אתמול (צילום: חיים גולדברג)
ב"ידיעות אחרונות" מהללים את אנשי המקצוע ותוקפים את הפוליטיקאים. "בזכות תושייתם ואומץ לבם של לוחמי האש, השוטרים ושאר הכוחות שנאבקו בשריפת הענק בהרי ירושלים, נמנע אסון כבד בנפש. אבל רשויות המדינה נתפסו שוב לא מוכנות", נכתב בשער העיתון תחת הכותרת "מחדל בוער".
לאחר מכן מגיע הפירוט: "השר בן-גביר סיכל תוכנית לרכישת מסוקי כיבוי, מאבקי כוח מונעים את הפעלתם של עשרה מטוסי כיבוי אזרחיים, תקציב זניח יחסית להקמת אזורי חיץ לא אושר, ונתניהו התעלם מהבקשה לכנס דיון על הסכנות האקלימיות. גם אזהרות השירות המטאורולוגי בימים האחרונים לא הובילו להיערכות חירום".
"הזנחת הכיבוי הפכה למדיניות", נמסר בכותרת חריפה שמתפרסמת ב"ישראל היום". "למרות ההבטחות, השריפות בערב יום העצמאות חשפו: מערך הכיבוי במצב גרוע יותר משהיה לפני אסון הכרמל. האיומים התרבו, משבר האקלים הוסיף סיכונים, אבל מספר לוחמי האש נשאר קטן מאוד", מדווח הכתב איציק סבן, ותוהה: "מדוע קוצץ תקציב מערך הכבאות? מדובר ב-217 מיליון שקלים ממערך הכיבוי שעברו למשרד המורשת". שחר איילון, נציב כבאות בדימוס, תורם טור שקובע כי מדובר במחדל.
כמו כתבים אחרים, גם סבן מזכיר את סיכול רכישת מסוקי הכיבוי. בניגוד לכתבים אחרים, סבן לא מאשים אישית את איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי, שמופקד גם על שירותי הכיבוי וההצלה. למעשה, למרות טון הדיווח האולטרה-ביקורתי של הכתבה – שמו של בן-גביר כלל לא מוזכר בה. אז מי אשם? סבן מאשים את "שרי בטחון הפנים לדורותיהם" וגורס ש"ידיו של השר לביטחון לאומי כבולות בכל הקשור לשכר הלוחמים (הכוונה כנראה לכבאים, המכונים 'לוחמי אש' מאז אסון השריפה בכרמל; א"ב), המנוהל ישירות בין האוצר וההסתדרות".
השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר עם שר המורשת עמיחי אליהו במליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל)
"שריפת הענק לא הפתיעה איש, אך ישראל מוסיפה לטמון את הראש בחול לגבי משבר האקלים שגרם לה", כותב ניר חסון ב"הארץ".
"ישראל, כמו מדינות נוספות באגן הים התיכון, עומדת בפני סיכון גובר לשריפות יער נרחבות בעקבות שינויי האקלים. [...] האירוע מהווה תמרור אזהרה לגבי הצורך בהשקעה בפעולות מנע, בחיזוק מערכי ההגנה מפני שריפות ובהיערכות לאומית לאירועי אקלים קיצוניים הצפויים להיות שכיחים יותר בעתיד". הציטוט האחרון לא לקוח מהטור של חסון, שמתמחה בסיקור עומק של משבר האקלים, אלא ממאמר המערכת של היומון החרדי "המבשר" (!).
אל מול הגילוי הנדיר הזה של היגיון מדעי בעיתונות החרדית, הפובליציסטית החילונית סימה קדמון גולשת למיסטיציזם. "לא מעט אנשים מסתובבים בתחושה שהעולם רוצה להגיד לנו משהו. שלא יכול להיות שמזג האוויר, העיתוי, תחושת המועקה והעצבות שמעיבה כמעטה של אובך – הם רק צירוף מקרים. לא יכול להיות שרק במקרה התבטלו האירועים והטקסים, כולל טקס הדלקת המשואות והחגיגות במרכזי הערים", היא כותבת ב"ידיעות אחרונות".
בסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות" נמסר ש"יותר מ-20 ארגוני סביבה ובריאות פנו במכתב דחוף לראש הממשלה נתניהו, לשר בן-גביר ולשרה להגנת הסביבה עידית סילמן בדרישה להיערכות ממשלתית מיידית להתמודדות עם שריפות הנובעות ממשבר האקלים".
למעשה, היה מי שפנה עוד לפני השריפה. "פניתי שוב ושוב – בינואר, אחר כך בפברואר – והתרעתי על הסכנה של שריפות ענק בקיץ. דרשתי דיון דחוף: האם ישראל מוכנה? הקואליציה בחרה להתעלם. לדחות. למרוח זמן. ורק עכשיו, באיחור מסוכן, הדיון נקבע ליום שלישי הקרוב", אומר ח"כ יוראי להב-הרצנו (יש עתיד) לכתבי "מעריב" אברהם בלוך ויובל בגנו.
בן כספית, באותו עיתון, כותב שהפנייה של להב-הרצנו הגיעה ליו"ר ועדת הפנים, יעקב אשר מש"ס, שהפנה אותה ליו"ר הוועדה לביטחון לאומי, בועז ביסמוט מהליכוד. "מה קרה? שום דבר לא קרה. ביסמוט התעלם. גם נתניהו התעלם. הקואליציה לא התעניינה בקשקוש האקלימי הזה", כותב כספית. "הם לא נמצאים כאן כדי לנהל את המדינה. הם נמצאים כאן כדי להעלות אותה באש".
עוד כותרת ראשית
"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שלא מקצה הבוקר את הכותרת הראשית לשריפה. במקום זה מפרסמים שם "חשיפה": "74% מהמתגייסים רוצים קרבי". הכתבת הצבאית לילך שובל, שחתומה על הידיעה, מוסיפה שסקר צה"לי מעלה ש"95% מהמועמדים לגיוס בציבור הכללי מעוניינים להתגייס".
אפילו ב"ישראל היום", העיתון שנולד כשופר שלטוני, יודעים שהסטטיסטיקה מתעתעת – ומוסיפים הערת אזהרה. "עשרות מג"דים במילואים מתריעים: ירידה בהתייצבות ללחימה בשל קשיים זוגיים", מעירים בשער בהפניה לדיווח של חנן גרינווד.
"לא לעולם חוסן", מתריעה שובל. "כפי שערב המלחמה המוטיבציה לשרת בקרבי היתה נמוכה יחסית, בצה"ל חוששים מאוד מכך שככל שהשסע החברתי יעמיק ותופי המלחמה יהפכו עמומים יותר – או, לחלופין, ככל שהמלחמה תהפוך שנויה יותר במחלוקת או שחוסר השוויון בנטל יימצא בשיח הציבורי אף יותר – תהיה צניחה דרמטית במוטיבציה לשירות קרבי".
עצמאות וזיכרון
מלחמת התרבות שמתחוללת בישראל באה לידי ביטוי באופן שבו העיתונות מסקרת את אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות. בשנים קודמות, בעיתונים הקדישו נדל"ן מערכתי כדי לתת לקוראים טעימה מהטקסים והחגיגות, כל אחד עם הגרסה שלו למה שנהוג לכנות "ישראל הממלכתית". השנה כמעט אין לכך זכר.
"צעקות לעבר נתניהו בטקס הזיכרון: 'השבויים סובלים'", מדווחות מאיה כהן ואנה ברסקי ב"מעריב". תוכן הידיעה עוסק בעיקר במחאה נגד חברי הקואליציה באירועים השונים.
"רה"מ: להחזיר חטופים זה חשוב, אך היעד העליון של המלחמה הוא לנצח את חמאס", מודיעה כותרת שער ב"הארץ", ציטוט מהנאום שנשא נתניהו בחידון התנ"ך. כותרת דומה מתפרסמת גם ב"ידיעות אחרונות", שם ממסגרים אותה כ"אמירה שקוממה את משפחות החטופים". "בעוד משפחות החטופים מחכות יום-יום, בכאב אינסופי לקרוביהן, נראה שעבור ראש הממשלה יש למלחמה מטרות חשובות יותר מהם", מציין הכתב איתמר אייכנר.
ידיעה אחרת, גם היא על חידון התנ"ך, מבשרת ש"נתניהו התבלבל בשם בנו בשידור חי". אייכנר מפרט: "ראש הממשלה ביקש להתייחס לניצחון של בנו אבנר בתחרות ב-2010 אך קרא לו בטעות 'אברהם'. לאחר הטעות עצר ראש הממשלה במבוכה את דבריו ושאל את הקהל: 'מה שמו? אבנר. תודה רבה'. הוא הוסיף מעט לאחר מכן: 'לא, אני זוכר. בדקתי אתכם'".
תוכן הטקסים והנאומים נדחק לקרן זווית: ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" פשוט מפרסמים מעין קולאז'ים של תמונות מהאירועים הרשמיים, כמעט בלי מלל. ב"הארץ" אפילו את זה אין. "כזה יום עצמאות לא היה כאן מעולם", כותבת יפעת ארליך ב"ישראל היום". "שמיים כתמתמים ואוויר כבד עם ניחוח עשן שנישא ברוחות העזות. תחושת סוף העולם מתגנבת ללב. כך התחיל לו ליל העצמאות, כמו מסרב להתנתק מעננת העצבות של יום הזיכרון. חג עצמאות בלי טקסים, בלי משואות, בלי ריקודים".
ובכל זאת, ב"ישראל היום" דווקא כן אפשר למצוא ידיעה שלמה על טקס שלא עוסקת במחאה או באמירות מעוררות מחלוקת, אלא על תוכן האירוע: מעמד הענקת אותות ההצטיינות לחיילי צה"ל בבית הנשיא. אבל השנה אפילו הידיעה הסטנדרטית הזאת רחוקה מלהיראות נורמלית.
מעל המלל מדפיסים תצלום של אלעד מלכה שבו נראים החיילים הזוכים. התצלום מטריד: שורה ארוכה של גנרלים גלויי פנים שיושבים לצד הנשיא, ראש הממשלה ושר הביטחון. לצדם ומאחוריהם מופיעים עשרות חיילים – זוכי אותות ההצטיינות – וכולם מסיטים את ראשם כדי שלא ניתן יהיה להבחין בפרצופם. חלקם לא הסיטו את הראש כראוי, ונוצר צורך לטשטש את פניהם.
מדובר בהנחיה מהעת האחרונה שנועדה למנוע מהחיילים חשיפה להליכים משפטיים בינלאומיים בטענה למעורבות בפשעי מלחמה. במקום ש-ת' מהשייטת או י' משלדג יזכו בתהילה, בדיווח החדשותי הם מוזכרים רק באות הראשונה של שמם.
בנימין ושרה נתניהו עם יצחק ומיכל הרצוג בטקס הוקרה לחיילים (מימין: השר ישראל כץ וראש עיריית ירושלים משה ליאון). בית הנשיא, אתמול (צילום: יונתן זינדל)
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מפרסם נדב איל נתונים מתוך שני סקרי דעת קהל, האחד של אוניברסיטת רייכמן והאחר של המכון למחקרי ביטחון לאומי. מהממצאים עולה שרק 31% מהמשיבים מאמינים שאם יחטפו אותם, מדינת ישראל תעשה את כל המאמצים כדי לשחרר אותם. 62% מהנשאלים אמרו שניצחון בעזה יושג רק לאחר החזרת אחרון החטופים.
"מה יגדיר בעתיד את מורשתו של בנימין נתניהו?", שאלו הסוקרים. שלוש התשובות המובילות הן "אחריות למחדל 7 באוקטובר", "שחיתות ציבורית" ו"התגברות הקיטוב הפוליטי".
החזית הדרוזית
"הדרוזים בסוריה: 'טובחים בנו'", מודיעה כותרת קטנה שמתפרסמת בתחתית אחד מעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "עד כה דווח על לפחות 73 הרוגים בעימותים האלימים בין בני העדה ל'קבוצות חמושות' שלטענתם פועלות עם רוח גבית של המשטר", מדווחים חמישה כתבים שחתומים יחד על מיקרו-ידיעה בת ארבע פסקאות.
"לא במקרה, לקראת יום העצמאות הישראלי התארגנה התקפה של כוחות אסלאמיים סלפיים נגד אזרחים דרוזים בסוריה. העיתוי להתפרצות האירועים ראוי לתשומת לב: כמה יממות לאחר שמאות שייחים דרוזים מאזור הר הדרוזים הגיעו ביום שישי האחרון לישראל, לחגיגות נבי שועייב", כותב גרשון הכהן ב"ישראל היום". "אמנם צה"ל פעל אתמול בכמה תקיפות נגד הכוחות התוקפים, אך התוצאה היתה דלה".
דרוזים ישראלים מקדמים את פני בני עדתם מסוריה, בביקור נדיר לרגל חג נבי שועייב. מג'דל שמס, 25.4.2025 (צילום: ג'מאל עווד)
"מאות אנשי מילואים מהעדה הדרוזית החלו בהתארגנות ראשונית ועשויים לנקוט כבר מהיום בצעדי מחאה חמורים, חלקם חסרי תקדים, כדי שישראל תפעל לעצור את מעשי הרצח האכזריים", מוסיפים כתבי "ידיעות אחרונות".
למעשה, המחאה כבר החלה – אבל באף אחד מהעיתונים לא הצליחו לדווח עליה כראוי. "אמש הפגינו עשרות דרוזים במחלף אליקים בכביש 6 בקריאה לסייע לאחיהם", מדווחים ב"ישראל היום". ב"הארץ" פספסו את ההפגנה ההיא. במקום לדווח עליה מדווחים שם ש"אתמול חסמו מפגינים דרוזים את כביש 85 בצומת יאסיף וצומת ראמה".
חוץ מהפרטים האלה, מי שיחפש פירוט נוסף בעיתונים יתקשה למצוא כזה. רק קוראים שיאמצו את העיניים ויתבוננו בתצלום קטן ששובץ ב"הארץ" יבחינו שהמוחים לא רק חסמו כביש, אלא גם הבעירו צמיגים. גרשון הכהן מציין במאמרו שהדרוזים בסוריה התאכזבו מהתגובה הצה"לית הסמלית, והבינו ש"נותרו לבדם". אם לשפוט לפי הסיקור בעיתונים, בינתיים גם הדרוזים בישראל מקבלים כתף קרה.
סימנייה
ב"מוסף הארץ" מפרסם אדם קומן מסה על שחיתות שנפתחת בפורטרט של יהודי ממולדובה שיוצא לשחד פקיד באמצעות אווז, ממשיכה בהוגה דעות רומני ש"ערג לאפשרות שלא להיוולד" ומסתיים בתחזית לגבי החיים במדינת ישראל. "בקרוב", מנבא קומן, "נצטרך להכיר טוב יותר את הפקיד בעירייה, אילו תכשיטים אשתו מעדיפה, מה הוא אוהב לעשן. בקרוב נחזור לגדל אווזים". הקריאה מומלצת.
קופי פייסט
איך מזהים כשכתבים מעתיקים ומדביקים מלל ששולחים להם, תוך העמדת פנים שמדובר במידע בדוק ומוצלב? אחת הדרכים הפשוטות היא איתור טעויות חריגות או ניסוחים מוזרים שאיכשהו צצים סימולטנית בשלל דיווחים.
היום למשל בידיעה של אלון חכמון מ"מעריב" נטען שהגבר שנעצר בירושלים בחשד להצתה טען להגנתו ש"כלי הבעירה שהיו ברשותו משמשים אותו כדי להדליק את המקטורת שלו".
רנה מגריט, "בגידת הדימויים". שמן על בד, 1929
מקטורת? כן, מקטורת. גלגול ארכאי של המונח השגור יותר "מקטרת", שניתן למצוא ברשת בתרגום ישן של טולסטוי. מהיכן נחתה הרוח הפיוטית על כתב הפלילים? מאותו מקום שבו נחתה על כתבת חדשות 12 ענבר טויזר, ורד פלמן מתאגיד השידור הציבורי, לידור סולטן מ"ישראל היום" ושירה קריפס מערוץ 14.
כספי המהמרים
במדור הספורט של "ישראל היום" מדווח עמיר פלג על תקציב הפרסום של הטוטו לשנת 2024 ועל אופן חלוקתו בין גופי התקשורת. הגישה הביקורתית של פלג במקומה, אך מעלה חיוך לנוכח העובדה שהטור שמותח ביקורת על השימוש בכספי המהמרים מתפרסם בעיתון שלא היה קיים אלמלא רווחי העתק שגרפה משפחת אדלסון מאימפריית ההימורים הגלובלית שלה.
המועצה להסדר ההימורים בספורט, מפעילת הטוטו, חילקה בשנה שעברה כ-40.5 מיליון שקל לגופי התקשורת (פלג מציין שהנתונים נמסרו בעקבות בקשת חופש מידע של עמותת "הצלחה"; מגיש הבקשה, עו"ד אלעד מן, מייצג גם את "העין השביעית" בהליכים משפטיים). "המרוויחה הגדולה היא קשת, שקיבלה 8.1 מיליון שקלים, ואחריה ערוץ הספורט – 4.7 מיליון", כותב פלג.
"במדליית הארד זכה אתר One (4.4 מיליון), ובמקום הרביעי – רשת, שהסתפקה ב-3.7 מיליון שקל. המקום החמישי שייך ל'ידיעות אחרונות' (2.1 מיליון), ואחריו ב'מועדון המיליון' חברת שירותי התוכן 'סקורס 365', 'ישראל היום' ואתר 'טלספורט'".
פלג מוסיף ש"את הגידול המשמעותי ביותר יחסית לשנה הקודמת רשם ערוץ 14, שחלקו בעוגה ב-2023 הסתכם ב-161,647 אלף שקלים וקפץ כעבור שנה ל-611,348, כלומר כמעט פי ארבעה יותר. מי אמר הון-שלטון ולא קיבל?". הזינוק בהקצאת התקציבים הציבוריים לערוץ 14, השופר השלטוני של ראש הממשלה, הוא חלק מתופעה מתמשכת שמקיפה את כל הסקטור הממשלתי. קיומה נחשף כאן בתחילת השנה.
מוסד הביקורת
"30 שנה עברו מאז שדודו טופז ניפץ את משקפיו של מאיר שניצר, ובינתיים מעמד הביקורת בעיתונות צנח, הרשתות החברתיות קמו, חוכמת ההמון השתכללה ומוסד הביקורת הוספד. אז איך זה שגם ב-2025 מבקרי תרבות מושכים כל כך הרבה אש?", תוהים בשער "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ".
איתמר קציר מגיש כתבת רוחב על מעמדם ההיסטורי והעכשווי של מבקרי התרבות: קבוצה זעירה של אנשי תקשורת שמתמחים בסוגה עיתונאית שפעם, לפני עשרים ושלושים שנה, היתה מרכיב בסיסי בכל עיתון שהחשיב את עצמו.
קציר מתמקד במבקרי מוזיקה, קולנוע ומסעדות, אבל בשיאו כלל הז'אנר גם מבקרי אמנות, תיאטרון ועוד – וגם את עצם השימוש בכלים של הביקורת כדי לנתח אירועים יומיומיים (יציאה לרחוב, אכילת ארטיק) והנפצת טור שנון לעורך חובב הגימיקים.
היום יש הרבה פחות מהם, ואלו שנותרו חשים הרבה יותר בודדים ונטולי השפעה, אבל כפי שמדגים קציר – הם עדיין מעוררים אמוציות בקרב מושאי הסיקור. איך זה ייתכן? הכתבה מעניינת וקולחת (4 כוכבים), אך נטולת שורה תחתונה. הנה הצעה: טבעי לגמרי שחולשת מוסד הביקורת והפיכת המבקרים למין בסכנת הכחדה לא יכחידו את הנוהג של מושאי הביקורת להשיב אש ולעלוב בהם. כיום, כשאף אמן לא תלוי כמו פעם במבקרים, למי שתוקף אותם יש הרבה פחות מה להפסיד.
המנרמלים
סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מוצא לנכון למתוח ביקורת על כתבת שער שפורסמה בעיתון בשבוע שעבר: ראיון עם הזמר ועבריין המס קובי פרץ, שהכריז על עצמו ככהניסט וקרא להשמדת כל תושבי עזה.
"הכהניזם, מסתבר, נהיה פופולרי", כותב פלוצקר בתדהמה פולנית. את הביקורת שיש לו על העיתון שבו הוא כותב קרוב ל-40 שנה הוא טומן בתוך סוגריים: "ראיון שלא צריך היה להתפרסם לדעתי כפי שפורסם וכפי שנתפס כנותן ביטוי למגמת הנרמול של ירושת כהנא".
הראיון עם פרץ, ובעיקר המסגור שבחרו ב"ידיעות אחרונות", זיכה את העיתון בביקורת מוצדקת (גם כאן, בסקירת העיתונות של "העין השביעית") – ובמוסף שבו פורסם, "7 לילות", לא מתעלמים מכך. הדרך של צוות המוסף להשיב למבקרים היא טור אפולוגטי של מבקר הטלוויזיה עינב שיף.
קובי פרץ על שער "7 לילות", 25.4.2025 (לחצו להגדלה)
הטור של שיף נושא את הכותרת "חשבון נפץ", דרך מתחכמת לאותת לקורא שמדובר במעין חשבון נפש על אירוע נפיץ. אבל לא מדובר כמובן בחשבון נפש. כבר בהתחלה מכתים שיף חלק מהמבקרים ומכנה אותם "צדקנים מקצועיים" ו"פובליציסטים שהולכים להתראיין אצל אנטישמים ואז ממלמלים 'לא ידעתי'". אם אלה המבקרים, למה בכלל להתייחס אליהם? כי יש גם מבקרים אחרים (שיף נזהר לא לומר שהם צודקים, ומסתפק בכך שמגיע להם מענה), וכי מדובר בדילמה שכל כלי התקשורת מתמודדים איתה.
שיף מסביר שפרץ הוא "אחד הזמרים המצליחים בישראל ב-30 השנים האחרונות", והעמדות שאימץ לעצמו מייצגות "ציבור גדול". מיד לאחר מכן הוא משליך את האשמה על מי שעשו את זה קודם: "רכבת ה'נרמול' יצאה מזמן מהתחנה, כשערוצי המיינסטרים השתחוו בפני איתמר בן-גביר, למרות שלא עבר את אחוז החסימה גם בסקרים של קריית-ארבע". ובעצם, גורס המבקר, כולם צבועים. איפה הם היו כשאייל ברקוביץ', "מגיבורי האופוזיציה", קרא לח"כים ערבים "מחבלים" ו"מרגלים"?
עברנו כבר חצי טור, ועדיין לא הגענו לחשבון הנפש (שלא באמת הובטח, רק במרומז). אוקיי, עכשיו זה כנראה מגיע: שיף כותב שהדעות של פרץ מבחילות בעיניו, מציין שהמוסף שבו הוא כותב לא חסין מביקורת וש"סוגיות של מסגור, הבלטה ועידון הן חלק מהעבודה, ואין שבוע ללא הפקת לקחים".
מיד לאחר מכן הוא שב למלאכת הטפלול: ב"7 לילות" יש גם כתבות על שמאלנים – ראיון עם במאי הדוקו זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת", עיסוק בצנזורה פוליטית בתחום הקולנוע – אז מה אתם רוצים?
מה חושב המבקר על עורכי "7 לילות", שהפכו את שער המוסף לפונדקאי של דעות "מבחילות" ומיסגרו אותן כשובביות אך לגיטימיות? אולי בפעם אחרת, הגענו כבר לסוף הטור. למרות מס השפתיים על החשיבות של ביקורת והפקת לקחים, מתברר שלדעת שיף הראיון עם קובי פרץ משקף "התבוננות" נכוחה בתרבות הישראלית כמו שהיא, ושזו "מלאכה מורכבת, סיזיפית ומועדת לסערות ולטעויות, אבל לוותר עליה פירושו להפסיק לעסוק בעיתונות ולעבור לעולם הפנטזיה".
רגע, מה פתאום "טעויות"? איך התגנב לכאן המונח "טעויות"? מה, יכול להיות שאריזת הראיון עם פרץ כממתק כהניסטי היתה טעות? מה קראנו עכשיו? טור ביקורת שכל מה שיש לו לומר הוא שיש מקום לביקורת, אבל שבמקרה הזה המבקרים כנראה צבועים וחובבי אנטישמים שהתנתקו מהמציאות ולא מבינים איך עושים עיתונות. או כמו שקוראים לזה ב"ידיעות אחרונות": חשבון נפש. סליחה, "נפץ".