לפני ימים אחדים נערך טקס שבו העניקה האגודה לזכות הציבור לדעת פרס על ביקורת התקשורת ל"העין השביעית". כמי שפירסם מעל במה זו עשרות מאמרים במהלך כ-15 שנה ויותר, יש לי כנראה תרומה צנועה להערכה הנתונה ל"העין השביעית". לא פחות זמן אני עוקב אחרי פעילות האגודה לזכות הציבור לדעת ואף רוחש הערכה רבה לשניים מראשיה, ישראל מידד ופרופ' אלי פולק.
בהזדמנות זו אבקש לכבד את זכרו של ידידי, פרופ' צבי אופיר, ממייסדי האגודה, שנטש אותנו לפני שבועות אחדים. אזכור בנועם דיונים ערים מדי בוקר על התקשורת בפרוזדורים השוממים של הפקולטה למדעי החברה בהר-הצופים.
ובכל זאת התקשיתי לשמוח ולהתגאות בפרס ואף התעצבתי, כשלאחר בירורים התחוור לי שעורכי "העין השביעית" החליטו לקבל את הפרס. הייתי בדעה, ואף שיתפתי אחדים מעמיתי, שאין לקבל את הפרס מן הטעמים הבאים.
ראשית, על-פי זהות הנותן, אפשר לחלק פרסים לאמצעי תקשורת ולעיתונאים לשלושה סוגים עיקריים: פרסים מטעם גופים ציבוריים והאקדמיה (אולי הבולט והיוקרתי מכולם הוא פרס פוליצר), פרסים של ארגוני עיתונאים (כגון אגודת העיתונאים) ופרסים מטעם הממסד וגופים המזוהים עימו.
הפרס המדובר נמנה עם הסוג השלישי, ויש בו מיחסי תן-וקח. לא במקרה בארץ מתרבים גופים ממסדיים המעניקים פרסים לעיתונאים בתחומים שונים - פרס על סיקור מדיניות חוץ, פרס על סיקור ענייני הסביבה, פרס מצוינות על סיקור התפוצות בתקשורת הישראלית וכדומה.
במקרים כאלה, ולהבדיל מסנקציות, חרמות וצנזורה, הפרס הוא אחת מדרכי הפיקוח הנעימות יותר על עיתונאים ועל הסיקור התקשורתי, לאמור: אם תתנהגו יפה ולפי הציפיות, נעניק לכם פרס. אפילו פרס ישראל לעיתונות לא נותר חף מרינונים וחשדות של חליפין סמויים בין שני הצדדים, בין מקבלי הפרס לבין הנותנים.
שנית, לכאורה האגודה לזכות הציבור לדעת, או בקצרה "לדעת", היא "עמותה העוסקת בביקורת התקשורת הישראלית תוך ביקורת ומעקב שיטתי על אמצעי התקשורת וחשיפתן של הטיות תקשורתיות". למעשה "לדעת" עוסקת בכל מה שנראה לחבריה כהטיה שמאלנית ומנהלת מאבק עקבי ובלתי מתפשר בכל ביטוי של ביקורת על הממשלה, המתורגם על-ידיהם מיד להטיה שמאלנית. חברי האגודה לזכות הציבור לדעת מתקשים להשלים עם כך שבכל דמוקרטיה מתנהלים יחסי עימות מבורכים בין אמצעי התקשורת לבין השלטון.
אחד ממסעי הצלב של האגודה מתנהל בעקביות נגד השידור הציבורי, על שלוחותיו, אשר חרף דעיכתו, עדיין נותרו בו שדרים מקצועיים. התלונות התכופות והאחרונות, ושמא הקנטרניות, של האגודה מתייחסות בין היתר לרזי ברקאי, אריה גולן, קרן נויבך וכמובן נתן זהבי. גם כל מי ש"חוטא" במינוח לא מקובל על חברי האגודה בתחום הסכסוך, למשל אזכור שלום עם העם הפלסטיני, מסתכן בתלונה.
לעומת זאת, תיק העבודה של האגודה חף מכל תלונה על ההטיות האתיות של עיתונאים בימין וכאלה התומכים בארץ ישראל השלמה. אחד ה"הישגים" האחרונים של האגודה נרשם במאבק נגד עדכון הקוד האתי ברשות השידור, שנועד לתת מענה למציאות התקשורתית הנוכחית. האגודה זוקפת לזכותה גם את הפסקת הפינות של יאיר גרבוז וב. מיכאל בתוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית, שעסקו אמנם בביקורת התקשורת, אך לא תאמו את השקפת עולמם של חברי האגודה.
לבסוף, נשוב לחתן הפרס, האכסניה המכובדת "העין השביעית". בהזדמנויות שונות, בעל-פה ובכתב, בירכתי והתברכתי בקיומו של פרסום המעודד אוריינות תקשורתית וחשיבה רפלקטיבית בקרב הקהילה העיתונאית. ביקורת עצמית היתה ונשארה אחד הרכיבים החיוניים בכל פרופסיה. במידה רבה, העיתונות בישראל נשארה דלת רכיבים פרופסיונליים, לכן יש ברכה בכל מי שתורם להתמקצעות העיתונות, וב"העין השביעית" בפרט ובמיוחד.
קבלת הפרס של האגודה לזכות הציבור לדעת עלולה לפגוע ביכולתו של "העין השביעית" לתפקד כמשקיף נטול פניות על הנעשה במפת תקשורת הישראלית. ספק אם כעת אפשר יהיה לפרסם תחקיר, למשל, על תרומתה של נותנת הפרס לצמצום חופש העיתונאי בישראל.
השאלה אינה אם "העין השביעית" ראוי לפרס על ביקורת תקשורת, אלא אם האגודה לזכות הציבור לדעת זכאית להתברך במוניטין של "העין השביעית". לו בחרתי בנימה אישית, הייתי מעיר שדרך ארוכה צעד עורך "העין השביעית" מ"ניקוי ראש" עד לחיבוק הדוב של האגודה לזכות הציבור לדעת.
עוד בנושא
"לא פרסים אנו מבקשים, אלא קשב, ופתיחות"
דברים שנשא חנוך מרמרי, העורך הראשי של "העין השביעית", בטקס קבלת הפרס מהאגודה לזכות הציבור לדעת, 17.3.13