עיתונאי חדשות 13 רביב דרוקר סיפר השבוע (21.1) כי לאחר פרוץ מלחמת עזה ביקש מעיתונאי "הארץ" גדעון לוי לחדול מלהשתתף כפאנליסט בתוכניתו ברשת 13 וזאת בשל העמדות שהביע לוי בשידור ביחס למלחמה והדגש ששם לוי על הסבל הפלסטיני ברצועה.
דרוקר, מהבכירים והמוערכים בעיתונאי ישראל, אמר את הדברים בכנס "הארץ" והאגודה לזכויות האזרח שנערך בתל-אביב. לדבריו, הוא פנה ללוי בבקשה זו בעקבות פניות שקיבל הן מחברי פאנל בתוכנית, הן מכתבים בחדשות 13 והן מאנשים שעובדים מאחורי הקלעים בחברת החדשות.
"העניין של הסבל העזתי הוא ללא ספק תת סיקור מטורף", אמר דרוקר בשיחה עם עורך "הארץ" אלוף בן. "זה לא נובע לא מטלפון של [דובר צה"ל תא"ל דניאל] הגרי ולא מטלפון של [שר התקשורת שלמה] קרעי ולא מטלפון של ביבי. זה... תחושות פנימיות שאתה פשוט לא מסוגל להביא את הדבר הזה, או כי אחרים לא יקבלו את זה והצופים לא יקבלו את זה ואנשים שיושבים לידך לא יקבלו את זה, וחלק מהאנשים פשוט לא מסוגלים לראות את זה, בטח בימים שהיו סמוך ל-7.10.
"אני לא מגן על ההחלטה הזו, גם אצלי בתוכנית שאני מחליט לגביה ואין לי על אף אחד לזרוק את זה היה תת סיקור", הוסיף דרוקר. "היה פאנליסט, גדעון לוי, שבאיזושהי תקופה אני אמרתי לו: 'תשמע, תן לנו קצת זמן חופש'".
במענה לשאלת בן, הסביר דרוקר את המניע לבקשה שלו מלוי. לדבריו, על אף הערכתו הרבה מאוד ללוי ולמפעל החיים העיתונאי שלו, "כשהוא אמר חלק מהדברים שלו אחרי ה-7.10 אנשים באו אלי [...] אנשים מאוד מאוד מיינסטרימיים, אנטי ממשלה, פשוט לא היו מסוגלים לשמוע אותו. הם לא איימו, הם לא אמרו 'אני לא אופיע בפאנל שלך יותר', אבל פאנליסטים, אנשים מאחורי קלעים, כתבים. זה היה מאוד מאוד קשה, אנשים מאוד מאוד דיממו".
דרוקר סיפר כי הוא "מרגיש אפולוגטי" בעודו מתוודה על האירוע והוסיף שאולי בצדק הוא חש כך, אך לצד זאת ציין כי ניסה להיזכר כיצד התקשורת האמריקאית סיקרה את האבדות האזרחיות באפגניסטן ובעיראק כדי להשוות לסיקור הישראלי את האבדות בעזה. לדבריו, כיוון שהיה אז בארה"ב, הוא זוכר את הביקורת שספגה תקשורת הזרם המרכזי שם מגורמים בשמאל על כך שהיא לא מסקרת כמעט בכלל את הקורבנות בעיראק.
"אני זוכר שקראתי את הזיכרונות של סימור הרש, על החשיפה שלו על טבח מי ליי ב-1968", הוסיף דרוקר. "וייטנאם, שלא בדיוק איימה על העורף האמריקאי, ולא כבשו שום יישובים ולא חטפו אנשים... אף אחד שם הרי לא ריצה עונש. היה שם אדם אחד שריצה עונש, זה היה מעצר בית. והתקשורת ניסתה להדחיק את זה ולהכחיש את זה ולהילחם בזה. אז זה לא תירוץ, וזה לא סיבה מספיק טובה. אני מנסה להגיד שאומות במצב מסוים, בטח אנחנו אחרי ה-7.10, אנשים פשוט לא היו מסוגלים להכיל את זה".
דברים דומים אמרה עיתונאית "עובדה" חן ליברמן, בפאנל שהנחה חיים לוינסון. "במהלך המלחמה הזאת, המקסימום שמאלנות שאפשרתי לעצמי בפאנלים זה להיות בעד החטופים, כאילו שזה בכלל קטע שמאלני", אמרה, "אבל היה לי קשה לבוא ולדבר על מה קורה בעזה. היה לי קשה כי הרגשתי שממש אין לזה קשב וממש אין לזה מקום".
אין מי שיענה לטלפון
לצד מה שדרוקר כינה "קושי רגשי" לדון בסבל העזתי, נוסף לדבריו גם קושי אובייקטיבי. איסור הכניסה על עיתונאים לרצועה הפך את התקשורת הישראלית תלויה במידע שקיבלה מדובר צה"ל ובדיווחי התקשורת הפלסטינית בעזה.
לדברי דרוקר, הפיצוץ שאירע בסמוך לתחילת המלחמה בבית החולים אל-אהלי בעזה היה "אירוע די מכונן", שהשפיע על האופן שבו סוקרה המלחמה בהמשך - דווקא מכיוון שלא היו עיתונאים בינלאומיים ברצועה, גרסת חמאס היא זו שתפסה את מרכז תשומת הלב. "צצו שתי גרסאות", הזכיר דרוקר. "עכשיו אני אומר לך כבוגר האינתיפאדה השנייה, שכתב עליה ספר, דובר צה"ל מוסר גרסה אני חשדן, מאוד מאוד מאוד, אבל היו שתי גרסאות וצה"ל אמר את האמת. הסתבר שזו רקטה פלסטינית, בתשעים ומשהו אחוזים".
גם ניסיונותיו של דרוקר ליצור קשר ישיר עם עזתים, כדי לשמוע מהם ולא מאמצעי התקשורת בעזה על הנעשה ברצועה, לא צלחו.
"אני ניסיתי המון לדבר עם וואיל דחדוח", אמר דרוקר, "הכתב של אל-ג'זירה שהפך להיות האיוב של המלחמה הזאת. הוא כתב כוכב של אל-ג'זירה, שאיבד את כל משפחתו כמעט ובסוף גם את הילד שלו, שהיה רשום כעיתונאי וצה"ל טען שהוא רשום כפעיל חמאס והאוטו שבו היה עם אנשים זה בכלל הם נסעו להעביר כלי לחימה.
"אין לך יכולת לבדוק את זה, הוא לא רוצה לדבר איתך גם, אף אחד אחר כמעט לא רוצה לדבר איתך. כמעט היחידים שהצלחנו להעלות מעזה זה דובר אונר"א - שכל פעם שאנחנו מעלים אותו לא אוהבים את זה, אבל אין לי בעיה שלא אוהבים את זה - פשוט הראייה שלו מוגבלת; ואיזה תושב מסכן מרפיח, סמי עובייד, שבהתחלה עוד קראנו לו עיתונאי כי הוא פעם כתב משהו, אבל הוא לא עיתונאי, הוא תושב. הוא תושב רפיח והוא מספר לך מה היה כי הוא מסכים לענות לטלפון ישראלי ולעלות בזום. אז היכולת האובייקטיבית שלנו גם לתת משהו, להגיד במפורש 'היום היה דבר נורא'... זה גם מאוד קשה".
"זה לא עניין איש"
במענה לשאלת בן השיב דרוקר כי לדעתו המצב הנוכחי של אדישות לסבל הפלסטיני לא צפוי להשתנות בקרוב. "בוא נגיד את האמת", אמר דרוקר, "עוד לפני 7.10 אף אחד לא רצה לשמוע שום דבר על הסבל הפלסטיני".
דרוקר העיד על עצמו כי בתוכנית "המקור" שהוא מגיש היו ב-15 השנים האחרונות שני תחקירים על סבלם של פלסטינים. "כל אחד מהם לא זכה לשום תהודה, השפעה, זה לא עניין איש", אמר. "הלוואי וכבר היו מטיפים נגדנו, מסיתים נגדנו, אפילו זה לא. לא היה כלום. ובוודאי אחרי ה-7.10 אין שום שום קשב לדבר הזה ואני לא חושב שזה ישתנה ואני לא רואה שום דרך שזה ישתנה בעתיד הקרוב.
"הפריזמה היחידה שמסתכלים בעניין הזה זה תמיד ההסברה הישראלית ואיך אנחנו נראים. זה המקסימום. זאת אומרת הבעיה היא לא הילדים שמתו אלא שאנחנו נראים לא טוב".