קוטפים את הפירות

במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת מיכל תוסייה-כהן כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, דיבר אתמול בישיבת הממשלה על המצב הכלכלי-חברתי במדינה. "יש בישראל גל שעומד בסתירה מובהקת לעצם התפיסה הכלכלית-חברתית הבסיסית", אמר נתניהו. "מדינת ישראל השכילה להוביל מדיניות כלכלית, וזו הצליחה בהשוואה לכלכלות במדינות אחרות. הצלחנו להוביל לצמיחה, להגדיל את היצוא ולהעלות את רמת החיים. הצלחנו גם לצמצם את הפערים אל מול מדינות מתקדמות באירופה. אך במקום לקבל מחמאות, יש מי שמנסים להטעות בנתונים פופוליסטיים ומציעים צעדים שנועדו לחלק מחדש את העוגה, אך עלולים להחזיר את המשק אחורה. מי שעוסק רק בחלוקת העוגה ולא בהגדלתה, יישארו לו בסוף רק פירורים".

ועוד אמר נתניהו, על-פי דיווחה של תוסייה-כהן: "הנתונים הכלכליים מעידים כי המשק הישראלי השתפר בהשוואה למשקים אחרים, אז למה המקטרגים באים עכשיו ואומרים – 'זה לא טוב, צריך לחלק מחדש את העוגה'? שיהיה ברור – אי-אפשר גם לקטוף את הפירות מהעץ וגם לחזור לאחור. תפקידה של הממשלה הוא לדאוג לעתיד שלנו. בשנים האחרונות גדל המשק, והיא צריכה לדאוג שימשיך לצמוח. נכון, יש גורמים שמעכבים את תהליכי הצמיחה. הריכוזיות היא אבן נגף שיש לשחרר. אבל מכאן ועד לטענות הפופוליסטיות רחוקה הדרך".

נתניהו אינו היחיד שסבור כי מצבה הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל בכי טוב. במוסף "נדל"ן" שצורף אתמול לעיתון "גלובס" פורסם מאמר מאת פרופ' יקיר פלסנר, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, שהסביר כי החברה בישראל אינה סובלת מאי-שוויון חריג, וקרא להעביר בעלות על קרקעות לידי הטייקונים.

"מדד ג'יני לאי-השוויון (המדד המקובל בעולם) גבוה בישראל יחסית למדינות OECD. אבל הפער מוסבר כולו בעשירון העליון", כתב פלסנר. "[...] בעשירונים 1 עד 9, ישראל קרובה לממוצע ה-OECD ואף שוויונית ממנו", הוסיף. באשר לעשירון העליון, את הפער בינו לבין יתר העשירונים פיענח פלסנר בריבוי עובדי ההייטק. "הטייקונים לא משחקים פה תפקיד", כתב. "הם מעטים מכדי להשפיע באופן משמעותי על ההכנסות של עשירון שלם, במיוחד העליון. הסיפור האמיתי הוא שמי שמאכלסים את העשירון העליון הם אנשי הייטק. הסיבה לכך היא שמשקל סקטור ההייטק בכלכלת ישראל (במונחי תוצר) הוא הגבוה בעולם – פי שניים מממוצע ה-OECD".

לדעת פלסנר, הבעיה היחידה שמצדיקה מחאה חברתית בישראל היא מצוקת הדיור, ואותה, כאמור, הוא מציע לפתור באמצעות הפרטת קרקעות והעברתן לטייקונים. לדבריו, בעבר היה המשק הישראלי ריכוזי בהרבה.

במדור הדעות של "מעריב" כותב יהודה שרוני כי "קשה לקבל את התיזה המופרכת שההפגנות המבעבעות ייאלצו בסופו של דבר את ראש הממשלה נתניהו לבצע תפנית חדה במדיניות הרווחה. זה בלתי אפשרי פוליטית בגלל המבנה הקואליציוני. האפשרות אינה ישימה גם מבחינה כלכלית, שכן הגדלת עוגת התקציב ושדרוג תקציבי הרווחה ללא זינוק בגירעון אינם מהווים פתרון ישים".

במקום לשרוף את עצמך למוות, מציע שרוני להשקיע בלימודים ולעבוד קשה. הוא מספר כי לאחר שהשתחרר משירות צבאי התחתן בבית סוקולוב ("כי העדפתי שהכסף שאחסוך ילך להחזר משכנתה, ולא לפזרנות באירוע חד-פעמי"), למד בשעות אחר הצהריים והערב ובמשך היום עבד בשתי משרות: איסוף אשפה בשעות הבוקר המוקדמות ומינהלן בשעות היום. "לקחתי על עצמי את האחריות לגורלי, ולא היתה לי שום אופציה אחרת", הוא כותב.

במדור הדעות של "ישראל היום" מדגיש חזי שטרנליכט כי מעשינו ובחירותינו קובעים את גורלנו. הסיכויים של מי שיוליד עשרה ילדים להתברג באלפיון העליון, הוא קובע כדוגמה, הם קלושים (שטרנליכט אינו כותב מה לדעתו הסיכוי של כל אדם עם ילד או שניים או שלושה, שלא נולד למאיון העליון, להתברג באלפיון העליון).

ביחס למשה סילמן, שירד מנכסיו והתאבד, טוען שטרנליכט כי "אדם צריך לשקול את הסיכונים שהוא לוקח בצורה מושכלת". לדבריו, "קל מאוד להאשים את הממשלה בכלל ואת ראש הממשלה ואת שר האוצר בפרט במצבו של סילמן. אבל באותה מידה, ראשי המחאה שזועקים סיסמאות ומבטיחים שמים וארץ למיואשים אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. מאז הקיץ שעבר הנחשול הסוציאליסטי עוסק בשטיפת מוחות ובהסתה פרועה נגד ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. אבות הרעיון, שאם רק נרחיב את הגירעון – אנחנו מיד נימצא בשערי האוטופיה, הם במידה רבה ראשי המחאה".

אגב, ההצעות של מומחי המחאה לא קראו להגדלת הגירעון, אלא לשינוי סדרי העדיפויות בהכנסות ובהוצאות. דווקא נתניהו החליט לאחרונה על הגדלת תחזית הגירעון (לטעם רוב הפרשנים, כדי להימנע מצעדים הכרחיים אבל לא פופולריים ערב בחירות לכנסת), צעד שחילץ משטרנליכט את ההגדרה "מפתיע", שאיכשהו תורגמה בכותרת המאמר שפירסם ב"ישראל היום" לשם תואר "אמיץ".

מס ממוסמס

נראה כי בלשכת ראש הממשלה אזל האומץ וכעת מנסים לצמצם את הגירעון הצפוי, כדי שלא יחרוג אל מעבר לתחזית המעודכנת. ב"דה-מרקר" מדווח מוטי בסוק כי כדי להתמודד עם בעיית הגירעון התופח, הוחלט אתמול "בישיבה סודית" שנערכה במשרד ראש הממשלה כי תקציב המדינה ל-2012 יקוצץ בקרוב בלמעלה ממיליארד שקל, באמצעות קיצוץ רוחבי בתקציבי כל משרדי הממשלה, וכי במקביל יוטלו מסים חדשים בהיקף של מיליארד שקל: מס מיוחד על סיגריות, מס מיוחד על אלכוהול, מס מיוחד על דלק סילוני, וכן "תיבחן האפשרות להטלת מס יסף, מס העשירים, על בעלי הכנסות של יותר ממיליון שקל בשנה, כלומר יותר מ-80 אלף שקל ברוטו בחודש".

שני המסים הראשונים עתידים לפגוע בעשירונים התחתונים, כותב בסוק. השלישי יפגע במעמד הביניים, ואילו האחרון, אם יתממש, יפגע באלפיון העליון. ידיעה דומה, מאת גד ליאור, מתפרסמת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". אין בה התייחסות למס יסף.

ב"גלובס" דיווחה אתמול סטלה קורין-ליבר כי לשכת נתניהו הורתה שלא להעלות לדיון בישיבת הממשלה את תזכיר התיקון לחוק שיזם משרד האוצר בנוגע להטבות המס שיוענקו לחברות עם רווחים כלואים. גם זאת, ככל הנראה, כחלק מההיערכות מחדש למניעת פריצתה של מסגרת התקציב.

ב"כלכליסט" מסכם תומר אביטל את מצבן הנוכחי של כמה רפורמות כלכליות שקיבלה על עצמה הממשלה ("מסמוס גדול"), ואת הצפוי להן במקרה של הקדמת הבחירות ("הקפאה ארוכה"). "יש צורך במס עשירים אגרסיבי וגם במס ירושה, בהעלאת מס החברות והמס על רווחי הון ובביטול חלק מהפטורים ההיסטוריים במסים", כותבת נעמה סיקולר בטור פרשנות נלווה.

בידיעה נפרדת ב"דה-מרקר" מדווחת הבוקר מירב ארלוזורוב כי אם תקציב המדינה לשנת 2013 לא יאושר עד סוף דצמבר, והסיכוי שכך יהיה גדל לאור האפשרות להקדמת הבחירות, תיאלץ המדינה לפעול לפי תקציב 2012, מה שיחייב קיצוץ של כ-27 מיליארד שקל.

עוד טרגדיות

בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מציגים כתבי העיתון [הילה ויסברג, נמרוד בוסו, ליאור דטל, צבי זרחיה, אבי בר-אלי ורוני לינדר-גנץ] "שישה מקרים שהיו יכולים לשפר את חייהם של אלפים – ולא יוצאים לפועל בגלל ביורוקרטיה, חלמאות או סתם מאבקי כוח".

אחד המקרים נוגע למצבו של הדיור הציבורי. נמרוד בוסו כותב כי על אף שחברת הדיור הציבורי חלמיש מחזיקה בקרקע ל-300 דירות, האוצר מעכב את הבנייה בשל חובות של החברה למשרד. עו"ד רחל תורג'מן, יו"ר חברת חלמיש, מסבירה מדוע אין היא מוצאת לנכון להשיב את החוב, שנועד ממילא לבניית דירות לציבור.

במוסף הנדל"ן של "גלובס" מתפרסם ראיון קצר שקיימה עם תורג'מן עינת פז-פרנקל. "זה עניין אידיאולוגי", היא אומרת ביחס למצוקה של הדיור הציבורי בישראל. "ראשי האגפים באוצר מתנגדים לדיור ציבורי ומייבשים אותו; הם לא חושבים שהמדינה צריכה להיות מעורבת בדיור הציבורי ובשירותי הרווחה, ואבי השיטה הוא בנימין נתניהו.

"לדעתי", מוסיפה תורג'מן, "האוצר חייב לתמוך בזה – כבר מאתמול; רה"מ צריך לטפל בעניין – זו בעיה לאומית. חבל לחכות שיקרו עוד טרגדיות".

בינתיים קרתה עוד טרגדיה. עקיבא מפעי, נכה צה"ל שנקלע לחובות, הצית את עצמו אתמול והוא מאושפז במצב קשה. "זהו כתב אישום חברתי, נוקב, כתוב באותות של אש ושל דם", טען שי ניב במאמר שפורסם ב"גלובס", "ובין אם זהו כתב אישום צודק או מופרך – הממשלה חייבת לערוך חשבון נפש ולהגיש כתב הגנה משלה.

"עליה להסביר מדוע היא מייבשת את שירותי הרווחה וכל שירות ציבורי אחר, כחלק מאג'נדה להמאיס עליהם את הציבור ולהפקיר אותם בידי כוחות השוק וחסדי הפילנתרופיה. עליה להסביר מדוע נכים בישראל, מהחוליות החלשות ביותר בחברה, חשים שהמדינה מתאכזרת אליהם יותר מאכזריותו של הטבע או אכזריותה של המלחמה. כאילו אלה לא הספיקו. הממשלה תצטרך להסביר מדוע משה מחולון נחשב פחות משמוליק ממגרון, למה אין כסף למיטות אשפוז אבל תמיד יש כסף לעוד כביש עוקף ועוד יחידת דיור בצד הנכון יותר של המפה, המפה הפוליטית כמובן" (אגב, ב"הארץ" מדווח חיים לוינסון כי הממשלה אישרה בחשאי תוספת של 7.6 מיליון שקל להקמת אתר מגורים זמני למפוני מגרון, מה שמביא את העלות הכוללת של האתר הזמני ל-33 מיליון שקל).

בשער "מעריב" אין למעשה ההצתה של מפעי כל זכר. בשער "ידיעות אחרונות" יש רק רמז. בתחתית העמוד פונה איתן הבר "למיואשים שבכוונתם לאבד את חייהם" ואומר: "למען השם, הפסיקו!". בתחתית שער "ישראל היום" מופיעה הכותרת "אפקט סילמן: נכה צה"ל הצית את עצמו". בראש שער "הארץ", צמוד לכותרת הראשית, מופיעה הכותרת "משה סילמן הובא למנוחות, נכה צה"ל הצית את עצמו".

כל עמ' 4 ב"הארץ" מוקדש לסילמן ומפעי. בתחתית העמוד מביאה טלילה נשר את דבריו של פרופ' צבי זמישלני, מנהל המרכז לבריאות הנפש בגהה: "מדובר באנשים לא בריאים, עם בעיות. אדם תופס על המחאה 'טרמפ', הוא לא מתאבד כדי להיות סמל, אלא מחליט שבמקום להתאבד ממרפסת בקומה גבוהה, הוא יעשה זאת בציבור.

"[...] הבעיה מתחילה ברגע שהוא הופך לסמל. המעשה, לפחות כפי שמשתקף בתקשורת, נעדר קונוטציות שליליות, הוא נתפס כמעשה מהפכני ולא כמעשה פחדנות, וברור שזה מעורר אנשים שונים במצב של ייאוש לשקול להפוך למשהו שהוא דבר מקובל עכשיו. [...] זה מידבק, וככל שנהיית יותר גלוריפיקציה, שיוצרים אווירה שבה זה לגיטימי, ככה אנשים מיואשים שגם ככה לא רוצים לחיות יימשכו לזה, כי פתאום יש משמעות למוות [...] זהו לא להט מהפכני לשנות דברים, וזה גם לא ישנה דברים, כי הרי אי-אפשר להיכנע לסחטנות רגשית. מדובר באדם שרוצה למות, זה הייאוש הפרטי שלו, לא עניין פוליטי שיעזור לאחרים. התקשורת מנסה להפוך את המעשה לאקט פוליטי, אבל תמיד היו אנשים שניסו לשרוף את עצמם".

פרשן "ישראל היום" דן מרגלית מביע עמדה דומה. "חברה שמשבחת את השהידים שלה מייצרת עוד רוצחים מטורפים כאלה", הוא כותב. "חברה אשר כמעט אינה מסתייגת מן ההצתה העצמית וטוענת כי הממסד וגרורותיו הם האשמים בהחלטתו של אדם פגוע-ראש לשים קץ לחייו – מעודדת בעקיפין מעשים נוספים כאלה" (למעשה, מרגלית כותב על שתי עמדות מנוגדות. האחת טוענת שלתקשורת אין השפעה, והאחרת טוענת כפי שמצוטט לעיל. העורך בחר להבליט בכותרת ובכותרת המשנה למאמר רק את העמדה השנייה).

מאמר המערכת של "הארץ" נוקט עמדה הפוכה. "סיפורו של משה סילמן, שהובא אתמול למנוחות לאחר שהצית את עצמו לפני יותר משבוע, לא היה סיפור של 'טרגדיה אישית' בלבד, כהגדרתו החמקנית והמתעתעת של ראש הממשלה", נכתב בו. "סילמן נקט את צעדו המחריד בעת הפגנת מחאה, לאחר שחילק לבאים את מכתב התוכחה שלו. במעשהו רצה להשמיע קול זעקה כדי לעורר את הציבור, לא רק לנוכח טלטלות חייו הפרטיות, אלא לנוכח מדיניותה של הממשלה".

כמו אתמול, גם הבוקר, הסיקור ב"מעריב" של המציתים את עצמם בשל מצוקתם הכלכלית הוא המצומצם ביותר בכל העיתונים, כולל "ישראל היום". לא רק שהמעשה של מפעי נעדר לחלוטין מעמוד השער, רק מחצית עמ' 8 מוקדשת להצתה העצמית שלו ולהלווייתו של סילמן. למבקרי ההשתקה יוכלו עורכי "מעריב" להגיד: "לא רצינו לעודד אחרים לעשות כמותם".

ב"ידיעות אחרונות" מוקדשים שני עמודים לנושא. באחד מדווח על ההצתה של מפעי ועל הלווייתו של סילמן ("משה סילמן שהצית עצמו הצטרף כחסר בית לקבר הוריו – כמין משל על כל חייו", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יגאל סרנה מבית-העלמין בחולון), ועוד קודם לכן מוקדש עמוד לקריאתו של איתן הבר להימנע, בכל לשון של בקשה, מהתאבדויות. תודה.

"לפני שאתם מתיזים את טיפות הדלק המעטות על בגדיכם וגופכם, לפני שאתם נוגעים בקופסת הגפרורים, עצרו לרגע והעלו בדמיונכם את תמונת הוריכם השבורים, רעייתכם המרוסקת, ילדיכם שטעם חייהם יהיה מר לתמיד", הוא כותב. "[...] אף גפרור וליטר דלק לא יניע כאן אמות סיפים של שלטון. מההיבט הזה, זהו מעשה ריק שילך לאבדון. אם צריך להיאבק, אם צריך לשנות, מתים לא יעשו זאת. רק החיים, גם אלה שחייהם אינם חיים".

הטיעונים של הבר מעלים את השאלה: מה מפריע לו – נטילת החיים או הפומביות של נטילת החיים? העובדה שבישראל מתאבדים אנשים דרך קבע על רקע מצוקה כלכלית, או העובדה שהוא חייב להיות מודע לכך משום שהם עושים זאת בראוותנות?

בשער העיתון, לצד תמצית טורו, ושוב לצד טורו המלא של הבר, מופיעים מספרי טלפון של ארגוני סיוע לאנשים הנקלעים למצוקה. "יש למי לפנות", נכתב מעליהם. אך אתמול, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, דיווח מתן חודורוב כי מרכזי הסיוע כורעים תחת פניות של אנשים המאיימים בהתאבדות.

כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות" ממליצים לפנות לער"ן, אך חודורוב מדווח כי הארגון קיבל מהממשלה מתחילת השנה סיוע בסך 179 אלף שקל בלבד, רבע מהתקציב של הארגון בשנת 2007 ורק שישית ממה שהיה תקציבו לפני 15 שנה.

כל שנה, ציין חודורוב, מתאבדים בישראל יותר אנשים מאשר נהרגים בתאונות דרכים.

הכותרות הראשיות

"קדימה מתפרקת", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". אולי הכותרת הנחשקת ביותר בעיתון זה מיום הקמתו (לצד "אולמרט: אני הולך"). מתי טוכפלד מדווח כך: "בכיר המפלגה צחי הנגבי, העומד לפרוש ממנה ולחזור לליכוד – התנועה שבה היה חבר רוב ימיו כאיש ציבור – ריכז בימים האחרונים מאמצים גדולים, שהגיעו לשיאם אמש, להביא לכך ששבעה ח"כים מקדימה יתפלגו ממנה ויקימו סיעה עצמאית שתחבור לקואליציה. הנסיונות נמשכו אתמול אל תוך הלילה".

"פיצול בקדימה: קבוצת ח"כים עוברת לליכוד", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "מכירת חיסול" והמסגור הביקורתי מופנה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ("השוק של נתניהו"), שהציע תפקידי שרים וסגני שרים לחברי-כנסת שיסכימו לפרוש מהסיעה. איכשהו, למרות ההצלחה המסתמנת של נתניהו לפרק את הסיעה שכמעט קברה תחתיה את הליכוד, בתצלום המתפרסם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" נראה ראש הממשלה מיואש, ידו על פניו, עוצם את עיניו. "התפקידים החדשים יעלו כ-12 מיליון שקל בשנה", לשון כותרת המשנה בכפולה הפותחת.  "אין גבול לסחטנות, אין גבול לציניות, אין גבול לבושה", כותבת סימה קדמון במאמר נלווה. אכן, אין גבול לבושה.

"מוזיאון ישראל מפריד בפעם הראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים", נכתב בראש שער "הארץ", ואילו הכותרת הראשית של העיתון קוראת: "הצעת חוק: זרים לא יוכלו לערער על גירוש מהארץ". העניינים הפוליטיים נדחקים אל מתחת לקפל.

בשולי החדשות

א. מדור החוץ של "ידיעות אחרונות" כולל הבוקר עמוד אחד שמורכב כולו מידיעות שעניינן יהודים במדינות שאינן ישראל. שתיים מהן עוסקות בשואת יהודי אירופה, והשלישית בטבח שבוצע ביהודים על אדמת גרמניה.

בלב העמוד מדווח אלדד בק כי זמר אופרה שלוהק לתפקיד ראשי בפסטיבל ביירוית, המוקדש ליצירותיו של המלחין האנטישמי ריכרד וגנר, סולק מתפקידו לאחר שנודע כי בעבר קיעקע על גופו כתובות נאציות. "לפסטיבל ביירוית יש היסטוריה רעה עם הנאצים", מצוטטת הודעת הנהלת הפסטיבל. בידיעה אחרת במדור חדשות החוץ מדווח בק כי לפי "דר שפיגל", ממשלת מערב גרמניה קיבלה אזהרה טרם טבח הספורטאים במינכן, אך לא נענתה לה. את הטרילוגיה "יהודים שנהרגו בעולם" משלימה ידיעה מאת ליאור זילברשטיין, המוקדשת לטקס שנערך לציון 70 שנה לגירוש הנאצי של יהודי פריז.

ב. מיכל תוסייה-כהן מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי עיריית תל-אביב תפרוש בקרוב רשת של מצלמות אבטחה בשכונות הדרומיות נווה-שאנן, התקווה, שפירא ויפו, כחלק ממיזם בשם "עיר בטוחה". לפי הידיעה, המצלמות החדישות "מצוידות בחיישנים לזיהוי התקהלויות חריגות. החיישנים יתריעו למערכת השליטה והבקרה על כל התנהלות יוצאת דופן, וכך מקווים בעירייה למנוע אירועים פליליים". הידיעה נקראת כקומוניקט מטעם מוטורולה-סולושנס, החברה שזכתה במכרז למיזם.

ג. צבי זרחיה מדווח ב"דה-מרקר" כי שכרם של העוזרים הפרלמנטריים יעלה ל-12 עד 16 אלף שקל בחודש.

ד. במדור הכנסת של "ישראל היום" מציין גדעון אלון כי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין צפוי להשתתף מחרתיים בסעודת שבירת צום הרמדאן, לאות הזדהות עם חברי-הכנסת הערבים הצמים. לא נכתב אם גם ריבלין יצום לפני הסעודה.

ענייני תקשורת

אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול את הצעת משרד התקשורת לאיחוד מועצת הכבלים והלוויין עם הרשות השנייה. לפי ההצעה, גוף פנים-ממשלתי יפקח על שידורי הטלוויזיה והרדיו בישראל (תהילה שוורץ-אלטשולר כתבה על הסכנות בהצעת החוק, אתמול באתר זה).

עוד מדווחת גרינצווייג כי ועדת השרים אישרה אתמול הצעת חוק המתירה לתחנת גלי-צה"ל להכפיל את זמן שידור החסויות ותשדירי השירות. ב"דה-מרקר" מונה נתי טוקר את הסעיפים שמעניקים לממשלה אחיזה בשידורי הטלוויזיה ומוסיף כי ועדת השרים לא דנה אתמול בהצעת החוק שנועדה לאפשר את המשך פעילות החדשות המקומיות.

בידיעה נפרדת מדווחת גרינצווייג כי ועדת האתיקה ברשות השידור מתחה ביקורת חריפה על החלטת הנהלת הרשות לשבץ מגישים לצד קרן נויבך בתוכנית "סדר יום". לפי הדיווח, ח"כ אורלי אבקסיס-לוי צפויה להגיש היום שאילתא בנושא.

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב יועז הנדל כי הכשלים ברשות השידור אינם נובעים ממינויים פוליטיים, אלא מפוליטיקה פנים-ארגונית. אתמול סיפק שוקי טאוסיג באתר זה דוגמה לכשלים בניהול רשת ב' של קול-ישראל.