יו"ר האופוזיציה ציפי לבני בדיון על חוק הגיור הצבאי שלשום בכנסת (צילום: דוד ועקנין)
האסון ושכרו
"מאמציו של יו"ר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, ח"כ יואל חסון, להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת מחדלי השריפה בכרמל – נכשלו", כותבת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". "[...] חסון בוודאי מצטער על התבוסה הפוליטית, אבל לא בטוח שאזרחי ישראל צריכים להצטער יחד עימו. השריפה בכרמל היא אכן מחדל נורא, ש-43 אנשים שילמו עליו בחייהם ועוד רבבות שילמו באובדן ביתם ורכושם, אבל זה עדיין לא הופך אותו למחדל שמחייב את הקמתה על ועדת חקירה ממלכתית". ארלוזורוב מונה את הדו"חות הרבים שנכתבו במשך השנים על אודות שירותי הכיבוי. אין מה לחקור, צריך ליישם, היא קובעת.
אבל יש גם מי שחושב אחרת. "ספק גדול אם מחאת משפחות האסון בכרמל תתפשט, ספק אם בכלל יש בה טעם. וספק אם הציבור הישראלי למוד המחדלים עדיין מאמין ביכולתו לשנות", נכתב בכותרת המשנה על שער "מוספשבת" של "מעריב". "אחריו?", שואלת כותרת "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על רקע פניו של זאב אבן-חן, ששכל את בתו באסון השריפה. ההפניה על השער מלמדת כי סימן השאלה אינו עקרוני, אלא מעשי: "זאב אבן-חן, ניצב בדימוס ואב שכול, קרא להקים תנועת מחאה בעקבות אסון הכרמל. מה הסיכוי שזה יקרה?" (ענת מידן).
השאלה לפי "ידיעות אחרונות" אינה אם ראוי להעיף את הממשלה בעקבות אסון הטבע או שמדובר בתגובה מתלהמת ומסוכנת, אלא אם המחאה המוצדקת ללא עוררין אכן תצליח. אותה נימה חוזרת גם בכותרת המשנה לכתבה עצמה: "כולם מזועזעים מאסון הכרמל, כולם זועמים על המחדל, בוודאי אחרי ההופעה העוצמתית של זאב אבן-חן, אביה של טופז ז"ל, שקרא ל'זעקה ציבורית גדולה'. אבל לצאת מהבית ולהניף שלטים ברחובות? אולי אחרי 'האח הגדול'. שועלי קרבות מחאה קובעים בצער: האדישות, הטוקבק והסטטוס גרמו לפיזור ההפגנה". בכתבה לא מרואיינים שועלי עיתונות שיזכירו ל"ידיעות אחרונות" כיצד טיפלו שם במחאה עממית רחבה בהרבה, בעקבות מחדלים חמורים פי כמה, כשלראש הממשלה קראו אהוד אולמרט, ולא בנימין נתניהו.
"חברות ניצלו אותנו לפרסום עצמי", נכתב בכותרת טור שבועי חדש של עידו סולומון ב"דה-מרקר", שיוקדש למעקב אחרי תהליכי השיקום ביישובים שנפגעו מהשריפה.
חוליות בעייתיות
יש גם עיתונים שהעיסוק באסון השריפה בכרמל מדרבן אותם לעבודה עיתונאית, ולא לעבודה בקמפיינים. מוטי בסוק ממשיך ב"דה-מרקר" את העבודה שהחל שלום ירושלמי ב"מעריב", ומגיש תחקיר יסודי על מכבי האש. לא על נתניהו, לא על שר הפנים, לא דיונים צבועים באחריות מיניסטריאלית, אלא עיסוק בדבר עצמו ממש. בגורמים למחדל, ובעיקר בשורשי המשבר בשירותי הכבאות ובמכשולים לתיקונו.
"אין חולק על כך שבאסון השריפה בכרמל, שבו נספו 43 איש, נחשף הצד היפה של הלוחמים בקו האש", כותב בסוק. "הכבאים סיכנו את חייהם כדי להציל נפש ורכוש. אבל לאחר שהעשן התפזר והרעש התקשורתי נרגע, יש לדון בשרשרת הבעיות שהובילה לרמה הירודה של שירותי הכבאות בישראל, הכוללת גם חוליות בעייתיות בשירותי הכבאות עצמם".
הכתבה של בסוק מחולקת לפרקים: "הפוליטיקה: קשרים ומינויים", "ההוצאות: שכר נדיב וג'יפים", "הפיקוד: אין סמכות מרכזית" (אגב, במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב סבר פלוצקר כי הפעלתם של שירותי כיבוי האש כשירותים עירוניים היא נוהג מקובל בעולם), "הקיצוצים: בין הכסאות" ו"מה הלאה: ינסו למנוע רפורמה". כותרת ההפניה על השער היא "הבוס של מכבי האש" לצד תצלום של יו"ר מרכז השלטון המקומי שלמה בוחבוט, שלפי "דה-מרקר", מנצח על "חגיגת הג'ובים והשכר במערך כיבוי האש".
השבוע, כהרגלם
אתמול דיווח "ידיעות אחרונות" על תוכנית ממשלתית לגיוס חרדים, וגם היום העיתונים מדווחים על "מהפכת גיוס החרדים" ("מעריב"). "הממשלה תאשר פטור גורף מגיוס חרדים תמורת שנת שירות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". בן כספית כותב ב"מעריב" כי התוכנית היא "מניפולציה על המציאות", ביטוי שראוי שייכנס למילון בתור דוגמה להגדרה כלשהי, לא ברור איזו.
"השבוע, כהרגלם, הצליחו השיקולים התקציביים להכתיב את סדרי העדיפויות ולהכריע את הכף נגד ההיגיון הפשוט", כותב שאול אמסטרדמסקיבמוסף "כלכליסט" על החלטתה של ועדת הכנסת לדחות בפעם השישית את יישומו של חוק יום לימודים ארוך בשל עלותו – 1.1 מיליארד שקל בשנה. "המספר הזה מצלצל מוכר, ולא במקרה", כותב אמסטרדמסקי, "1.1 מיליארד שקל הוא סכום התמיכות השנתי של משרד החינוך במוסדות חינוך תורניים בישראל. זה חינוך וזה חינוך, זה יקר וזה יקר, ואפילו עולה בדיוק אותו הדבר, כך שאפשר היה לשנות את סדר העדיפויות בדיוק ב-180 מעלות. אלא שבישראל 2010 יש מציאות אחרת: זרם אחד מקבל, הזרם הבטלני, וזרם אחד לא, הזרם היצרני".
"התקציב השנתי של כל שירותי הכבאות בישראל מוערך ב-202 מיליון שקלים בלבד", אמר מתן חודורוב החודש בחדשות ערוץ 10. "מדובר באחד התקציבים הנמוכים מסוגם בעולם. כידוע, מערך הכיבוי סובל מחוסרים עצומים בציוד ובכוח אדם. לעומת זאת, ישנו תחום אחר שמדינת ישראל מוציאה עליו הרבה כסף בכל שנה – המועצות הדתיות", שלפי חודורוב, תקציבן "גדול ב-1.3" מתקציב הכבאות.
הטור של אמסטרדמסקי מכיל בסך-הכול כמאה מלים, אבל אלו מספיקות לו כדי לבטל לחלוטין, למחוק מהספרים, את מערכת החינוך התורני. האייטם של חודורוב אורך פחות מדקה, שבמהלכה לא נמנו תקציבים אחרים הגדולים מתקציבי הכבאים: תקציב התרבות, למשל, הגדול פי 2.5, או תקציב הקולנוע, הגדול פי 60 בערך מתקציב הכבאיות.
הדברים של אמסטרדמסקי וחודורוב הם דוגמה תמציתית של שיח השנאה כלפי החרדים: שיח שמתגבר בתקופה האחרונה בגלל רוח גבית שהוא מקבל מהעיתונות הכלכלית. נקודת הזינוק לגל הנוכחי של השיח היתה אולי דו"ח ה-OECD, שקבע כי המגזרים הערבי והחרדי עוצרים את הצמיחה הכלכלית (יש לציין לטובה את העיתונאי הכלכלי סבר פלוצקר, שמתמיד לסקר באופן הגון את הסוגיה החרדית).
הפניית הזרקור למגזר החרדי, הסובל בדרך כלל מתת-סיקור, היא דבר מבורך, אולם לא כשהיא מלווה בהתניה של תיעוב ובשלילת זכויותיהם של החרדים (למשל לחינוך). הטיה כזו לא רק פסולה מהבחינה האנושית והאתית, היא גם מקלקלת את העבודה העיתונאית עצמה: תקציב שירותי הכיבוי, לפי הכתבה של בסוק ב"דה-מרקר", הוא 500 מיליון, לא 200 מיליון כמו שאמר חודורוב.
די דיינו
"וינשטיין קבע כי ניתן למנות את דנינו למרות חקירת המבקר נגדו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה מזכירה: "מבקר המדינה טרם השלים את חקירת הטענות נגד דנינו בפרשת רצח הסוכנים ובהסגרת ראשי הפשע אברג'יל לארה"ב". "במשרדו של מבקר המדינה זעמו אתמול על הודעתו של וינשטיין", כותבים עפרה אידלמן ויניב קובוביץ. הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "אור ירוק למינוי דנינו למפכ"ל".
וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מזכירים את החלטת היועץ על השער ומדגישים את הציפייה להחלטה שתינתן באשר לזהותו של מפכ"ל המשטרה הבא. "השר מענה את המפכ"ל הבא" היא כותרת טור הפרשנות של אמיר אורן ב"הארץ", שמאשים את השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' כי הוא מתמהמה לחינם בבחירת המפכ"ל.
ענן וערפל
העיתונים ממשיכים לדווח על הפרסומים של חיזבאללה בלבנון שלפיהם תפסו מתקני ריגול ישראליים. תצלום לוחית שהוברגה לכאורה לאחד המתקנים ונראים עליו אותיות עבריות (המלים "מיני ענן") שודר אתמול בטלוויזיה בלבנון ומופיע היום בעיתוני ישראל. ב"הארץ" מדווח אבי יששכרוף בקיצור נמרץ על הנושא ומרחיב דווקא בפעילות לא ברורה של צה"ל מול חופי לבנון, בידיעה תחת הכותרת "דיווח: חיל האוויר הישראלי הפציץ מתקן ריגול מול חופי לבנון".
ב"ישראל היום" מרחיבים בסיקור החשיפה של הטלוויזיה הלבנונית. "תוצרת הארץ?", שואלת הכותרת על השער, לצד תצלום של הלוחיות. בכותרת המשנה מצוין כי "מומחים ישראלים" טוענים כי "ייתכן שהתמונות זויפו על-ידי אנשי חיזבאללה". בידיעה עצמה מובא המשפט שוב, ללא כל הרחבה נוספת. עיקר הידיעה מוקדש לחזרה על הדברים שנאמרו בטלוויזיה הלבנונית ועל-ידי מזכ"ל חיזבאללה נסראללה.
ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בעבודה עיתונאית נוסח "ישראל היום", הווה אומר, הצבת סימני שאלה וציטוט לקוני ולא מנומק של אנונימיים. "התרגיל של חיזבאללה" היא הכותרת הראשית של העיתון. "גורמי מודיעין בישראל: נסראללה שלף ממצאים לא חדשים כדי להסיט את תשומת הלב הלבנונית מדו"ח החקירה על רצח חרירי. בדיקת 'ידיעות אחרונות' מגלה: החברה הרשומה על אחת הלוחיות של אנטנת ההאזנה היתה פעילה בשנות ה-80". גם ב"מעריב" מגיע עמית כהן למידע דומה, אבל העורכים כושלים מלתרגם את המידע לאמירה ביקורתית על הכרזות חיזבאללה.
"מאז מלחמת לבנון השנייה נמנעו בצה"ל מלהגיב על איומיו של נסראללה. היה לכך מחיר תודעתי", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות". "הדימוי של חיזבאללה בעיני הציבור כאויב דמוני רק התעצם. רבים חשו שהארגון מסוגל להכניע את ישראל, אם רק ירצה בכך. אבל המציאות שונה, כפי שהבהיר זאת השבוע קצין בכיר בפיקוד הצפון בראיון ל'ידיעות אחרונות'".
הטיעון שלפיו כוח ההרתעה של צה"ל נמדד בתגובות מילוליות לנאומים המתרברבים של נסראללה מעט ילדותי, אולם גם נסראללה עצמו הוא אינפנטיל לא קטן (או לפחות מתאים עצמו למכנה משותף רחב ביותר, בדומה לאמצעי תקשורת המוניים כמו, למשל, "ידיעות אחרונות"), ולכן הוא מוצא לנכון להגיב לדברים שאמר אותו קצין שהזכיר יהושוע, והדברים מצוטטים, כמובן, ב"ידיעות", שמנצל את ההזדמנות להדפיס שוב את הכותרת שלו ("חיזבאללה במשבר החמור בתולדותיו"), מין קידום מכירות במעגל סגור.
בנאום, אגב, אמר נסראללה, "אנחנו לא פוחדים מישראל", כשהוא משדר ממיקום לא ידוע בבונקר מוגן אי-שם, שם הוא מסתתר מפחד ישראל.
חיווי כלשהו
"עקרונית", כותב רענן שקד ב"7 לילות" על הכרזת מארגני פרס ספיר כי הפרס יינתן על-ידי מקליקי לייק בפייסבוק, "הייתי חושב שאין צורך לנסות להסביר מה מגוחך, מיותר וזול כל-כך בריצתם משורבבת הלשון של אנשי פרס ספיר שואפי המכובדות – שלעולם חומקת מהם – אחרי הטרנד נטול המחשבה ביותר בעולם החדש, שבו אין לכם סבון פנים שאינו מחזיק פרופיל פעיל בפייסבוק. ובכל זאת, למען האטיים שבהם, בואו נסביר: לייק הוא המצאה שנועדה לאפשר גם לאנשים במצבו העקרוני של אריאל שרון לבצע חיווי כלשהו".
"[...] יש לזכור, בשמץ תקווה הכרחית", כותב יאיר גרבוז באותו מוסף, "שמתחת לרגליהם המרקדות של מקדמי המשיח ומחוללי הנסים באמצעות קברים קדושים יצוקה רצפת המקורות, שהיא כעין המטר הראשון וקנה המידה המקורי של השפה העברית. והנה השבוע נפל לידי 'תנ"ך רם', ספר חדש שמגיש את 'הטקסט המקראי בעברית בת ימינו – כל פסוק ותרגומו מולו' [...] אלא שצורה ותוכן מזינים זה את זה, ודווקא בימי שלטון האיוולת אסור לעשות מעשה מתכופף ומתחנף לסרבני התוכן. יש לקרב אנשים לתנ"ך ולא את התנ"ך לאנשים. מעשה הריכוך והלעיסה והתיווך הזה רק ירחיק את הקוראים מהמקור".
ענייני תקשורת
"מעריב" היה מי שפצח לאחרונה בקמפיין לשחרורו של ג'ונתן פולארד. הראיון עם אשתו הראשונה של פולארד, אן, שהגיעה לאחרונה לארץ, מתפרסם ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות".
"רשת פוקס לכתביה: עליכם להטיל ספק בהתחממות הגלובלית בכל אזכור שלה", נכתב בכותרת ידיעה של רותה קופפר על שער "הארץ".
"מייסד אתר ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', שוחרר למעצר בית לאחר הפקדת ערבות", נכתב בכותרת בעמ' 16 ב"הארץ"; "מאות מתומכי מייסד ויקיליקס המתינו לו בצאתו מהאולם. לפי תנאי השחרור, אסאנג' חייב לענוד אזיק אלקטרוני במעצר הבית". בידיעה נוספת באותו עמוד, מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", נכתב כי תובעים אמריקאים מחפשים אחר סעיף בחוק שבאמצעותו ניתן יהיה לתבוע את אסאנג', וכי נראה כי ניתן יהיה להשתמש בעבירה של קשירת קשר אם יתברר כי הדיח את המדליף, ברדלי מנינג.
"הארץ" מפרסם בעמ' 7 ידיעה על מפגינים שפרצו לכנס "המרכז לאומנות הפיתוי", ועל תלונה שהוגשה במשטרה נגד המרכז "בגין אונס, הסתה לאלימות ושידול לדבר עבירה". זהו אותו מרכז שכיכב בכתבה גדולה במוסף "הארץ" לפני כמה שנים.
עמיחי אתאלי מדווח בשער האחורי של "מעריב" כי צוות תוכנית של ערוץ MTV הצטרף לכנופיית גנבי מכוניות ערבים והשתתפו בפריצה וגניבה של מכוניות בישראל.
"תענוג לראות שהמודל הזה כלכלי", כותב יואל אסתרון במוסף "כלכליסט" על הודעתה של אריאנה הפינגטון כי ה"הפינגטון פוסט" יסיים את השנה ברווח.
"החיים מגלים לעתים חוש הומור מפתיע. כלומר, כל עוד אתה לא לוקוס", כותבת מיכל פליישר באותו מוסף. שבת שלום.