מי אחראי

דו"ח מבקר המדינה על "היערכות שירותי הכבאות וההצלה לעת חירום", שהתפרסם אתמול, לא נכתב בחופזה בעקבות אסון השריפה בכרמל – הוא הוכן מבעוד מועד כחלק מהעבודה השגרתית של משרד המבקר, שחזר לבדוק כיצד טופלו המלצותיו לגבי מערך הכיבוי בדו"ח שהוגש ב-2007, ופרסומו רק הוקדם מעט בשל השריפה.

בניגוד לדו"ח, הסיקור שלו בעיתונים הוכן בחיפזון יחסי (הדו"ח הגיע למערכות כבר שלשום), אולם כמו הדו"ח, מסקנותיו היו בסך-הכול ידועות מראש.

"ממשלת ישראל הפקירה את אזרחיה" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המובאת במרכאות, ציטוט מדו"ח המבקר. "את האצבע המאשימה הפנה אל הממשלה כולה – 'אך בראש ובראשונה אל שר הפנים אלי ישי", נכתב בכותרת המשנה לראשית. תומר זרחין מגיש על פני עמוד השער ורוב העמוד הפותח תמצית מקיפה של הדו"ח.

ממשלת ישראל מככבת גם בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "הפקירו אותנו", נכתב בכותרת על שער "ידיעות", ולצדה חץ המפנה לתצלום של ראשים ולידם כיתוב: "נתניהו – סחבת, ישי – כישלון, שטייניץ – אטימות, ברק – התעלמות". ב"מעריב" ממלאים ראשיהם של ארבעת הנבחרים את רוב עמוד השער (ישי "אבי הכישלון", ברק "שר מנותק", נתניהו "לא קידם פתרון", שטייניץ "כשל תקציבי"), שבמרכזו הכותרת "המחדל שלהם".

בסך-הכול העיתונים מצליחים להתנער מהדימוי שהנציחו עד כה של ישי כדמון הגדול של השריפה, והם משקפים היטב את רוחו של הדו"ח, שלא בוחל בפיזור האחריות בין ארבעת הפוליטיקאים: ישי שכיבוי האש הוא בכלל אחריותו המיניסטריאלית, ברק שאחראי על ענייני הגנת העורף, שטייניץ שצריך לתקצב ונתניהו שצריך לבעוט לכולם בישבן.

יוצא דופן הוא "ישראל היום", העיתון היחיד שמוותר על הצגת תמונתו של נתניהו, ברק ושטייניץ על השער, ומדפיס את תמונותיהם של ישי ושל המבקר מיכה לינדנשטראוס. "המבקר: המחדל רובץ לפתחו של שר הפנים; ישי: התרעתי", היא הכותרת הראשית. כותרת הגג לטור הפרשנות בכפולה הפותחת היא "שר הפנים מגלגל את האחריות – לכולם".

עד היום התבדל "ישראל היום" מהעיתונים האחרים בכך שלא עסק בחיפוש אחר אשמים ולא הצטרף למצוד אחר ראשו של ישי, כעת הוא מתבדל מהם כשהם מגדילים את היקף האחריות ואילו הוא מסמן את ישי. המדיניות הראשונה או השנייה של "ישראל היום" היו קבילות בהחלט בנפרד. כשהן באות ביחד, זו אחר זו, הן מעידות אחת על רעותה כי לא מדובר במדיניות עיתונאית, אלא במדיניות מילוט. מילוטו של ראש הממשלה מהאש.

מי התעלם

זו רשימת הליקויים מסיכום דו"ח המבקר מ-2007: "שירותי הכבאות מאורגנים במבנה מבוזר, בלי שיש לנציבות הכבאות מערכת ארצית של פיקוד ושליטה של נציבות הכבאות; אין לנציב הכבאות כלים ואמצעים המאפשרים לו להשתמש בסמכויות שהקנה לו החוק; בנציבות הכבאות לא פועלת יחידת מבצעים שיכולה לשמש מפקדה עורפית לטיפול בהקצאת כוחות; הכבאים האזרחיים החייבים בשירות ביטחון לא שובצו ביחידת מילואים שאינה נכללת בסדר הכוחות של צה"ל כדי להבטיח שלא יגויסו בעת חירום לצה"ל לתפקידים אחרים; לא פורסם נוהל לשיתוף פעולה בין פיקוד העורף ובין שירותי הכבאות; פיקוד העורף לא דאג לאמן את הכבאים ביחידות התגבור שלו".

על אלו נוספו בדו"ח הנוכחי "ליקויים מהותיים לעניין היערכותם הארגונית של שירותי הכבאות, וכן נמצאו חוסרים בכל הנוגע לכוח האדם בהם, לפריסת התחנות ולכלי רכב וציוד, שבגינם עלולה להיגרם פגיעה חמורה מאוד בכשירותם המבצעית של שירותי הכבאות בעת חירום.

"אמנם בארבע השנים שעברו בין תום מלחמת לבנון השנייה למועד סיום הביקורת התריעו הגורמים המטפלים על מצבם של שירותי הכבאות", כותב המבקר, "בין היתר לפני ראש הממשלה, וכן התקיימו דיונים בעניין זה ואף התקבלה החלטת ממשלה בנושא המבנה הארגוני. אולם אף שבפרק הזמן האמור גדל האיום על העורף במידה ניכרת על פי איום הייחוס, הטיפול בנושא התגלגל בין הגורמים המטפלים, הסחבת נמשכה, לא מוצה הטיפול המעשי בעניין הפערים הקריטיים בשירותי הכבאות לעת חירום ולא הבשיל לכדי פתרון מערכתי הלכה למעשה".

במוסף "כלכליסט" מתלונן גבי קסלר כי כבר ביום שישי, היום השני לשריפה, "התפנו האחראים למחדל – מראש הממשלה, דרך שרי הפנים והאוצר ועד לראשי מערך הכיבוי – לעסוק במה שבישראל יודעים לעשות הכי טוב: כסת"ח". כל משפט שמכיל קביעה גורפת לגבי הישראליות חשוד מיד כדמגוגיה מהסוג הזול (וכי בארה"ב לא עוסקים בכסת"ח? ובאקוודור? רק בישראל חיים אנשים עם חולשות?), וזו אכן מתגברת במשפט הבא: "עיתוני יום ראשון כבר דיווחו על 'מסמכים פנימיים שהגיעו למערכת', איך הגיעו, ועוד בשבת? מתברר שבעוד הכוחות בשטח נלחמים בלהבות, עוזרי ראש הממשלה והשרים הזיעו בלשכותיהם כל סוף-השבוע וחילצו מהארכיונים פרוטוקולים ומכתבים שמעידים כי הם הרי הזהירו והתריעו מפני האסון המתקרב", כותב קסלר, שמאמין כנראה שעובדי לשכת ראש הממשלה היו צריכים להתחמש במטפים ולרוץ לבית-אורן.

אבל לשאלה של קסלר יש תשובה: המיניסטרים לא היו צריכים לעמול קשה כדי לאתר את המסמכים – הם כבר עשו זאת חודשים לפני כן במסגרת הכנת התגובה לדו"ח המבקר (כמה מהמסמכים שנחשפו בתקשורת בשבוע האחרון מוזכרים בדו"ח גופא). מי שלא ידעו על המסמכים הם העיתונאים, וזאת משום שלא התעניינו בדו"ח המבקר או בתגובות לו אלא רק אחרי שקרה אסון.

דו"ח המבקר אינו מאשים את נבחרי הציבור בהתעלמות מהלקויות הקשות במערך שירותי כיבוי האש, להפך, הוא מתעד התייחסויות חוזרות ונשנות של הנבחרים לבעיות השונות, נסיונות עקביים לטיפול בבעיה – שכשלו כולם ("מיסמסו, מרחו, איידו", כותבת אריאלה רינגל-הופמן במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"). הפוליטיקאים ואנשי המקצוע אשמים בכך שניסו לנהל את המשבר ולא הצליחו. מי שאשם בהתעלמות מהמשבר הם העיתונאים.

אולי בכל זאת?

"בשביל ראשים יש תקשורת, כנסת וקלפי", כותב משה גורלי במוסף "כלכליסט" לגבי הדרישות להקים ועדת חקירה. רובה של העיתונות העברית המרכזית אינו מסכים עם הקביעה הרגועה הזו. האכזבה מהעדרן של "מסקנות אישיות" בדו"ח המבקר ניכרת. ב"מעריב" מרחיקים לכת וכותבים בכותרת המשנה לידיעה המרכזית: "לינדנשטראוס מצפה משר הפנים לקחת אחריות ולהתפטר". בגוף הידיעה כותבים נועם שרביט ויובל גורן, שנחה עליהם רוח הקודש: "למרות שאינו כותב זאת במפורש, המבקר מצפה מיו"ר ש"ס לקחת אחריות למחדלים ולהתפטר".

ב"הארץ" ההתייחסות לסוגיית ועדת החקירה נמצאת בידיעה בראש עמ' 3, שכותרתה: "לבני: במדינה מתוקנת האחראים היו מתפטרים מיד". מתחת לידיעה מתפרסמת ידיעת כיתוב תמונה: "תנועת ישראל-חופשית קיימה אתמול משמרת מחאה מול משרד הפנים בירושלים, בקריאה לפיטוריו של השר אלי ישי".

גם ב"ידיעות אחרונות" היו מצטרפים למשמרת המחאה: "בלי ועדת חקירה לא ייקחו אחריות" היא כותרת הידיעה המרכזית בעמ' 8, ציטוט של ציפי לבני, יו"ר מפלגת הבית של "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" כותרת עמ' 4 היא "הקרב על הוועדה": "נתניהו מתנגד, גם המבקר רמז שעדיף שלא להקים אותה, אבל בכנסת ניצבים זה מול זה תומכי ועדת החקירה הממלכתית והמתנגדים לה. לפי שעה, יחסי הכוחות בוועדה לביקורת המדינה שקולים, עם יתרון קל למתנגדים. אבל הכל עוד פתוח".

ב"ישראל היום" כותרת המשנה לראשית על השער מסתיימת במלים "מסתמן: אין רוב לוועדת חקירה ממלכתית". בעמ' 7, המוקדש לסוגיית הוועדה, מסתמן כי ב"ישראל היום" אכן אין רוב בעד הקמתה. "ועדה בסימן שאלה" היא כותרת הידיעה המרכזית, וטור הפרשנות הוא של ח"כ עתניאל שנלר מקדימה, חבר בוועדה לביקורת המדינה, תחת הכותרת "ועדת חקירה – מיצר הרע".

ומה עם הכבאים?

האם הספין הגדול ביותר במסגרת ציד האחראים לטיפול הלקוי, כנראה, באסון השריפה בכרמל רשום דווקא על שמם של הכבאים? "משרד מבקר המדינה בדק בביקורת שממצאיה מוצגים בדו"ח זה את ההיערכות המערכתית ואת תהליכי בניין הכוח של שירותי הכבאות לעת חירום נוכח איום הייחוס על העורף", נכתב בדו"ח המבקר. "משרד מבקר המדינה לא בדק בדו"ח זה את תפקוד הכבאים מתוך הנחת היסוד כי הטיפול המערכתי נתון בידי מוסדות המדינה והם המשפיעים בראש ובראשונה על היכולת הכוללת של מערך הכבאות לתמוך במאמץ המקצועי והאישי ובסיכון הנדרש מהכבאים עצמם".

אם כן, המבקר שיחרר מראש את הכבאים עצמם מאחריות למחדל בכך שכלל לא כלל אותם בבדיקתו. מה עם המבקרים האחרים של מדינת ישראל, העיתונאים? במשך שבוע, מאז שהחלו לסקר את השריפה ועד היום, עסוקה התקשורת ללא הרף בחיפוש אחר אשמים. רוב תיירי האשמה בחרו לנפוש על ראשו של אלי ישי, ה"אחר" שבקאדר המועמדים (לא מגולח, לא חילוני, לא נחמד). "ידיעות אחרונות" הציב לצדו את שר הביטחון אהוד ברק, שאותו הוא מרבה לתקוף דרך קבע, ונתניהו זכה גם הוא למקום מכובד על כיסא הקלון. היו גם שניסו להרחיב את היריעה: אלוף בן הזכיר ב"הארץ" ביום הראשון לסיקור השריפה את אחריותו של נציב הכבאות הראשי שמעון רומח, מאמר המערכת של העיתון הזכיר את רומח יומיים אחר-כך.

מי שנעדר כמעט לחלוטין מהניסיון לספר את הסיפור המלא של מחדל הכבאות הם הכבאים עצמם, מנהליהם והאחראים הישירים להם בשלטון המקומי. מה שמוכיח שוב שהעיתונות, בחלקה הגדול, לא ניסתה – עדיין – לספר את הסיפור המלא של מחדל הכבאות, והסתפקה בפעמים רבות בליבוי יצרים, קריאות ללינץ' פוליטי, החצנה של תסכול ויחצון של אינטרסים.

"הכבאים הם אכן חוליה קריטית", כותב היום עמוס הראל ב"הארץ". "מטח טילים בריכוזי האוכלוסייה של ישראל עלול להצית דליקות בלב הערים ולמוטט בניינים רבי קומות. בנסיבות כאלה, הדיון על מטוסי כיבוי שהעסיק כל-כך את התקשורת בשבוע האחרון פשוט לא יהיה רלבנטי".

שורש הבעיה לפי הדו"ח – "המלכוד", מכנים אותו אנשי המבקר – נעוץ במוקד שבין הצורך בארגון מחדש של שירותי הכבאות, התקציב הנחוץ לשם כך ודרישת האוצר לרפורמה כתנאי להעברת התקציב. ובקיצור: הדרישה של האוצר לביצוע רפורמה ארגונית סיכלה את עצם השינוי הארגוני. אבל מדוע בעצם? מדוע לא בוצעה רפורמה? על כך לא נכתב בדו"ח. עד כה, גם לא בעיתונים.

פרק ג' בדו"ח, תחת הכותרת "תקציב", מזכיר בקצרה כי במסגרת הארגון מחדש של שירותי הכבאות – שממשלות כשלו ביישומו ושהדו"ח מתריע כי חייבים לבצע אותו במהרה – יאבדו הכבאים הטבות שונות שהם נהנים מהן כעת. הדו"ח נוגע בהטבה אחת כזו: תשלום מיוחד עבור משמרות חירום. כששירותי הכיבוי יהפכו משירות עירוני לשירות בטחוני, ממילא עבודה בחירום תיחשב לחלק מן הסדר הרגיל ולא תזכה את העובדים בתשלום מיוחד (כמו אצל שוטרים וחיילים). האם יש קשר בין התיאור הזה לבין העיכוב הנצחי בהאחדת השירות? המבקר, כאמור, אינו מטפל בכך. גם לא העיתונים.

"משרד מבקר המדינה קובע כי על אף החשיבות שבביצוע הרפורמה הארגונית בשירותי הכבאות, אין להתנות את השיפורים המיידיים וההכרחיים במערך הכבאות, כמפורט לעיל, בביצוע הרפורמה, שכן התוצאה חמורה – מצב בלתי נסבל של מלכוד והעדר פתרון", קובע המבקר. האם ניתן לבצע את השיפורים המיידיים וההכרחיים במערך הכבאות בלי לבצע בו רפורמה ארגונית? המבקר, והעיתונים, אינם מטפלים בשאלה הזו.

גם מי שכן מתייחס לשורש הזה, למוקד הבעיה, לא נמלט מנפילה לבור של סדר היום האוטומטי שלו עצמו. כך למשל במדור הדעות של "מעריב" כותבת במבי שלג טור תחת הכותרת "לעצור את ההפרטה". "ממש מתחת לאפנו מתרחש תהליך נוסף שמעמיד בסכנה את עצם קיומה של החברה הישראלית [...] זהו תהליך ההפרטה שיצא משליטה", מגלה שלג את אמריקה. "המראות מן הכרמל השבוע חשפו בבת אחת את המשמעות הנסתרת של התהליך הזה שעובר על ישראל זה למעלה משני עשורים. הוא חשף בבת אחת את 'שיטת הייבוש' שנוקט משרד האוצר כלפי גופים שהוא מבקש לקדם בהם רפורמה, שבמרבית המקרים היא שם מכובס למלה הפרטה".

אלא שאין קשר בין הדברים ובין סוגיית הכבאות: הפרטת שירותי הכבאות לא עמדה על הפרק באף אחד מהגלגולים השונים שמתאר דו"ח המבקר. כמו צעצוע מקולקל, הכותבים ה"חברתיים" קפצו מהקופסה והתנפלו על האוצר. שטייניץ היה הישי שלהם. אבל האם ה"רפורמה" שהאוצר דרש – זו שתקעה את העברת התקציבים, זו שמנעה את יישום המלצות הוועדות השונות, זו שהביאה לבסוף למחדל – היא החלטה שרירותית, אכזרית, חסרת היגיון, או למצער בעלת היגיון קפיטליסטי קיצוני? אין לשלג תשובה, אין גם לכותבים האחרים בעיתונים היום. את העובדות האלה, העומדות במרכז הדיון על מחדל האש, לא טורחים העיתונים לבדוק.

ב"ידיעות אחרונות" דווקא מעלים היום לראש סדר היום את הכבאים עצמם: "כך מכבים אש?" היא הכותרת הראשית, המלווה בשלוש תצלומים: של נעל קרועה, של כבאית ישנה ושל צינור כיבוי ישן. שלושת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים להצגה ויזואלית וטקסטואלית של הציוד הלא מספק של כבאי ארצנו. עוד נעליים קרועות, עוד כבאיות ישנות, עוד צינורות ישנים, ודגש על התקן החסר בכוח האדם בתחנות (תקן שלפי הדו"ח, שירותי הכיבוי לא הצליחו למלא גם אותו). ארבעה כתבים מגויסים לצורך מה שהעיתון מגדיר "פרויקט מיוחד", שעיקרו המחשה של מידע בסיסי וקל לעיכול ממילא.

ב"ידיעות אחרונות" אוהבים את סוג העיתונות הזה, את הירידה לשטח (כתבי העיתון מדווחים מתחנות כיבוי ברחבי הארץ), ופעמים רבות יש בו ברכה. במקרה הזה, הוא מיותר לחלוטין. הוותק המוגזם של הציוד לכיבוי אש של כבאי ישראל כבר נחשף די והותר בימים האחרונים, ותואר גם בדו"ח המבקר המסוקר מאוד. מה שלא זכינו לו עד כה הוא טיפול בכשל המערכתי, ולא בתוצאותיו הגלויות.

אלכס פישמן, בטור פרשנות נלווה, נוגע בו על קצה המזלג כשהוא כותב על השינוי הארגוני המתעכב בשירותי כיבוי האש: "למה שראש עיר יוותר על התקציב שהוא מקבל עבור תחנות הכיבוי באזורו? ולמה שמשרד הפנים יוותר על כסף וכוח? ולמה שוועדי העובדים של הכבאים יסכימו לשינויים בתנאי העבודה?". פישמן טועה בקביעתו לגבי משרד הפנים – דו"ח המבקר מציין במפורש כי גם שר הפנים לשעבר מאיר שטרית וגם ישי ביקשו כי תחום כיבוי האש יילקח ממשרדם ויועבר למשרד לבטחון פנים או למשרד הביטחון – אולם קולע בהערות האחרות. "ידיעות אחרונות" מסתפק היום בהערות האלו בלבד.

מי שמרים את הכפפה הוא "מעריב". "בלוף הכבאות", לשון כותרת על השער. "צינור המינויים", לשון כותרת הידיעה בעמ' 6, תקציר של ראיון שערך שלום ירושלמי עם יו"ר איגוד הכבאים הארצי אסי לוי, ויתפרסם במלואו מחר במוסף לשבת של העיתון. "רפורמה בשירותי הכבאות? הצחקתם את יו"ר איגוד הכבאים הארצי אסי לוי", נכתב בכותרת המשנה. "תמונת המצב שהוא מתאר עגומה במיוחד: הארגון רווי במינויים פוליטיים, המבנה מעוות והתקציב מושקע במשכורות גבוהות ובתנאים מפנקים".

"כולם חכמים בדיבורים", אומר לוי לירושלמי, "אני שומע שרוצים לאחד, לרכז. אבל איך יאחדו 24 איגודים ותחנות שכל אחד עומד בפני עצמו? יפילו ממשלה ולא יזיזו תחנה אחת. לכל מפקד תחנה כזו יש רכב, לפעמים ג'יפ שעולה 600 אלף שקל, פקידה, ג'ובים, הוא מרוויח 50 אלף שקל לחודש.

"הבוס האמיתי שלהם", אומר לוי על הכבאים אחרי שהוא מתאר את הזלזול בנציב שמעון רומח, "הוא יו"ר השלטון המקומי, שלמה בוחבוט. אני הנציג שלו בשטח, כי אני כפוף לשלטון המקומי. הרכבים שלי. הציוד שלי. המשכורות ביד שלי. אם בוחבוט היה אומר לי 'אל תשלח כבאיות לשטח', לא הייתי שולח".

אם מבקר המדינה היה נדרש לסיקור התקשורתי – בראש וראשונה של אמצעי התקשורת האלקטרוניים – של השריפה בכרמל, הוא היה מוצא ודאי כי הדיווחים הגיעו לציבור באיחור של שעות מזמן התרחשותם, כי הכתבים בשטח דיווחו על אירועים שכלל לא קרו או ששידרו דיווחים מוגזמים מאוד, ובמיוחד כשלו מלדווח ולהתריע על המבוכה הארגונית, אי-הסדר והעדר הפיקוד בכל מה שנוגע לכוחות הכיבוי הקרקעיים.

כל זה נסבל. אחרי הכול, השידורים החיים הרצופים מאזור האסון נועדו בעיקרם לצרכים אחרים, בעיקר רגשיים, ופחות ליידוע הציבור על פרטי המציאות. מה שלא נסבל הוא הדרך שבה מטפלת התקשורת ברקע לשריפה, בשורשי המחדל. מה שלא נסבל הוא כמה מעט כתבות כמו זו של ירושלמי התפרסמו עד היום. ייתכן שלא מדובר בלקות כרונית, אלא פשוט בהתמשכות של זמן התגובה. מוספי השבת שיתפרסמו מחר יגלו אם עיתונאי ישראל הקדישו את השבוע רק להתפלשות באפר של האשמות ובכיינות, או גם יצאו לחפש את התמונה המלאה של מחדל האש של ישראל.

עוד בענייני היום שאחרי

ניהול לקוי, זו הבעיה העיקרית שעליה עמד מבקר המדינה ביחס לאחראים על שירותי הכיבוי של ישראל. "שוב חזינו בתכונות הישראליות במלוא הדרן", כותב היום אורי אבנרי ב"הארץ", אחרי שהוא מזכיר כי כבר ב-1968, והוא ח"כ צעיר, קרא להקים רשות כיבוי ארצית. "אפס יכולת לתכנן, שפע יכולת לאלתר. מכאן – הגיבורים הפשוטים, כבאים, שוטרים, פרמדיקים, אזרחים. ומכאן – חבורת הלא-יוצלחים בהצגה הפתטית הקרויה 'ישיבת הממשלה' בטירת-הכרמל".

מעבר לסוגיה העקרונית של מערך הכיבוי בכללותו, מציאות הימים שאחרי השריפה בכרמל מציבה אתגרים ניהוליים משלה. האם נבחרי הציבור עומדים בהם טוב יותר? יש סימנים לכך שהתשובה שלילית. "פיירברג התפטרה מניהול צוות השיקום", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 4 של "הארץ".ברק רביד מדווח כי ראש עיריית נתניה מרים פיירברג, שמונתה על-ידי ראש הממשלה במינוי בזק לנהל את המהלכים בין ראשי העיריות הנפגעות ובין המשרדים הממשלתיים הרלבנטיים, התפטרה משום שהמינוי אכן היה חפוז: נתניהו לא האציל לה סמכויות ולא בדק קודם עם ראשי העיריות או המנכ"לים הממשלתיים אם הם מעוניינים בפיירברג כמתווכת.

עוד חדשות. והפעם: חדשות רעות

"תושב המועצה האזורית אשכול נפצע קשה מפגיעת פצמ"ר", נכתב בידיעה קטנה בתחתית עמ' 5 של "הארץ". "השקט הופר: יום של פצמ"רים בעוטף עזה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 11 של "ישראל היום": "רכז ביטחון בחבל אשכול נפצע קל בצווארו. בית בקיבוץ במועצה האזורית שער-הנגב ספג פגיעה ישירה מרסיס. התושבים עברו לחדרים ממוגנים". הפניה לידיעה מתפרסמת ברצועה צרה בתחתית עמוד השער.

"מתיחות בדרום" היא אחת הכותרות בתחתית שער "ידיעות אחרונות": "אמש: פצוע בחבל אשכול ממטח מרגמות. הרמטכ"ל מזהיר: המצב ברצועה שברירי". כותרת הידיעה המרכזית בעמ' 12 של "מעריב" היא "הדרום מתחמם". "חמש פצצות מרגמה שוגרו מרצועת עזה בשלושה ימים", נכתב בכותרת הגג. "שנתיים של שקט הסתיימו ברגע", נכתב בכיתוב לתצלום פצוע על אלונקה. רק פצוע, לא הרוג, לא 42 הרוגים. יהיו עוד הרבה רגעים בדרך לכותרת הראשית.

ידיעה בעמ' 23 ב"ישראל היום": "שר הבינוי והשיכון: תמ"א 38 נכשלה". תמ"א 38 היא התוכנית שנועדה לזרז בעלי דירות לחזק את הבניינים שבהם הם מתגוררים כך שיעמדו ברעידת אדמה.

ענייני תקשורת

יניב קובוביץ מדווח ב"הארץ" כי חברת הממתקים כרמית ומשרד הפרסום EDK, שבבעלות משה קלוגהפס ושמוליק ויליאן, שלחו לנשים מכתבים מאיימים, לכאורה ממחזר אובססיבי, במסגרת קמפיין פרסומי לשוקולד. המשטרה מטפלת בעניין. האם משה קלוגהפס ושמוליק ויליאן ייענשו על שהטרידו נשים? האם הבעלים של כרמית, ליאונרד (לני) סקסטין, יבוא על עונשו? כנראה שלא.

בטורו ב"הארץ", כשהוא בא להגדיר את המושג "מיקור חוץ", מסתמך עקיבא אלדר על ויקיפדיה.