ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אתמול בניו-אורלינס, ארה"ב (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

עלה ורד

דו"ח העוני של הביטוח הלאומי מתפרסם היום. "ידיעות אחרונות" הוא היחיד המקדיש לכך הפניה (לא גדולה) בשער, שכותרתה "50,000 עניים חדשים". הידיעה עצמה, של דוד רגב, קצרה במיוחד וממוקמת בשולי עמ' 23. ב"מעריב" מתפרסמת בעמ' 7 ידיעה ארוכה יותר, של יובל גורן, שכותרתה "עניים קצת פחות"; "חלה ירידה מתונה בממדי העוני בישראל". כיצד מתיישבת הסתירה עם הכתוב ב"ידיעות אחרונות"? קשה לענות על כך, מאחר שקשה למצוא גם בידיעה עצמה ב"ידיעות" הסבר מספק לכותרת שניתנה לה.

"היום יוצג דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2009", מדווחת דנה ויילר-פולק ב"הארץ". "מסקירת הדו"ח", כותבת ויילר-פולק, "ניכר כי לא היו שינויים דרמטיים בשיעורי העוני בישראל במהלך שנת 2009".

ב"ישראל היום" אין כלל אזכור לדו"ח העוני, גם בעיתונים הכלכליים לא מצאתי לו זכר. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח גד ליאור על דו"ח של הלשכה לסטטיסטיקה ולפיו השכר הממוצע במשק עלה באוגוסט השנה ב-4% לעומת אוגוסט הקודם. ב"כלכליסט" מדווח אמנון אטד כי "השכר הממוצע של השכירים ירד באוגוסט ל-8,519".

ועל שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מודפסת הפניה שזו לשונה: "די, נמאס מסופגניות במילוי כבד אווז ושמפניית ריבת חבושים. בחנוכה הזה הגיע הזמן לחזור לריבה הקלאסית של פעם".

המפקד הערום

"איום צבאי נגד איראן" היא הכותרת הראשית הנתונה במרכאות של "ישראל היום", ציטוט של ראש הממשלה נתניהו, שביקש מסגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שארה"ב לא תסתפק רק בסנקציות כלכליות מול התגרענותה של איראן (בינתיים ענה ביידן בשלילה).

גם ב"מעריב" מדווחים על בקשת נתניהו מביידן. בין החתומים על הידיעה: "יואב צור, שליח 'מעריב' לניו-אורלינס". אלא אם כן ב"מעריב" עובדים שני יואב צור, הרי שבצירוף הכתבה הקודמת של צור ב"סופשבוע" נראה שיש לנו כאן עורך ראשי מעופף. הצעה למדור ב"ידיעות אחרונות": "צור בשחקים".

"אחרי עשור: אין יותר מבוקשים בשומרון" היא הכותרת הראשית של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "700 מסתננים לארץ בשבוע". זו של "מעריב" ממשיכה את זו מאתמול: "דגן, ארה"ב וההוכחה" (אלי ברדנשטיין מביא עוד מידע, מעוד ספר זכרונות, על ההתנהלות סביב הפצצת הכור הסורי על-ידי ישראל).

"מאבקי כוח התנהלו גם מול שגרירים זרים בדיוני ההכנה לקראת הביקורים", כותב איתמר אייכנר בכתבת-ראיון עם "ראש הטקס היוצא של משרד החוץ", איציק אלדן. "כך, לדוגמה, בעת ההכנות לביקור של סגן נשיא ארה"ב דיק צ'ייני, קבע ראש הפרוטוקול של הבית הלבן בדיון שרק שלושה אנשים יורשו לחכות ליד השטיח האדום בנתב"ג. חמתו של אלדן בערה. 'אני מצטער, כאן זו מדינת ישראל. אתה אורח שלנו. אתה לא תגיד לי מה לעשות במדינה שלי'. אמר. ראש הפרוטוקול האמריקאי היה המום מהישירות, אך יישר מיד קו עם אלדן".

עם הישראלים היתה לו הצלחה פחותה: כשראש הממשלה אולמרט דרש לבטל את הזמנתו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לטקס קבלת הפנים לנשיא בוש, כותב אייכנר, סירב אלדן. זה לא עזר. לינדנשטראוס נותר בחוץ.

בטור המתפרסם היום במדור הדעות של "מעריב" קורא הכותב לאנשי מפלגת העבודה לשמור על אהוד ברק בראשם. "תיצמדו לברק, תבוא שעת כושר והמפלגה תחזור לשלטון כי, עד כמה שזה יישמע אירוני, אין תחליף אמיתי לדרך של מפלגת העבודה, ובשלב הזה גם לא למנהיגה", כותב רן יגיל בסגנון ישיר, שאפשר היה לטעון כי הוא עילג וילדותי אלמלא הדעה המובעת בו היתה יוצאת דופן עד כדי עיקורה של כל יכולת שיפוטית מצד הקורא.

"הגיע הזמן שנתבגר ונתפכח ונראה מה טוב לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל", קובע יגיל. "אני מזכיר למר בן-אליעזר ולמר עיני החכמים, שבעניין טקטיקות ותחבול תחבולות עומד למולם המפקד המשכיל, הערום והמשוכלל ביותר בתולדות צה"ל, אתם מוזמנים לשאול את החמאס. בינתיים, עיני, תתרכז בשביתות ובמבט של מאפיוזו מאיים לעבר המצלמה, בזה אתה טוב מאוד. נראה שרטוריקה זה לא הצד החזק שלך".

מי שרטוריקה היא כן הצד החזק שלו, אמיר אורן, מציע במדור הדעות של "הארץ" למנות את אהוד ברק לראשות המוסד.

חרם חרם תרדוף

"באריאל מרוצים: נמכרו כל הכרטיסים", נכתב על שער "ישראל היום". "יוזמה בכנסת: סיפוח מיידי של אריאל", מדווחת ידיעה ב"מעריב". "הערב: פתיחת היכל המריבה באריאל", מדווח "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הידיעה מודפסת לצד ידיעה מרכזית התופסת את רוב הכפולה וכוללת ראיונות עם תושבי אריאל וידיעה על אירוסיה של מרגלית הר-שפי. ב"ידיעות" הידיעה מובאת לצד ידיעה התופסת את רוב הכפולה ועניינה תקיפה חמורה של תייר מצ'ילה על-ידי יהודים דתיים תושבי התנחלויות, לטענת המשטרה – בגלל מראהו הערבי של התייר.

"חזרנו לימי הביניים", כותב יועז הנדל במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", "לחשכת החרמות והנידויים מטעם אלה שיודעים יותר טוב מאיתנו מה נכון ומה לא. מקור הסמכות שלהם הוא הכישרון הפרטי, הפרסום ואור הזרקורים". בהמשך יוצא הנדל גם נגד המחרימים מימין (אם כי לא מציין מה מקור הסמכות שלהם).

במדור הדעות של "מעריב" קורא רועי ברק להחרים את ישיבת עוד-יוסף-חי בשכם, ש"מעורבת כבר שנים באלימות ובפעילות נגד המדינה", להמשיך בהקפאת תקציביה הממלכתיים ו"להחליט לחומרה" על "הצעדים שיש לנקוט נגד רבני הישיבה".

באותו מדור מתלונן שלום ירושלמי על שר החינוך גדעון סער, שלא הביע את דעתו בנוגע לחרם האמנים על אריאל. "סער לא שותק מפני שאין לו מה לומר. אני בטוח שיש לו דעה נחרצת נגד האמנים שמחרימים את אריאל", טוען ירושלמי, "אבל יש לו גם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח שעליה הוא שומר באדיקות. סער רוצה להיות ראש ממשלה אחרי בנימין נתניהו". לפי ירושלמי, מסיבה זו סער "מתאים את עצמו לאליטות של השמאל" למרות "עמדותיו הימניות הקיצוניות".

ירושלמי מציין שורה של החלטות ופעולות חיוביות (פעולה למען זכויות נשים, מהגרים ומיעוטים מיניים) שנקט סער ומגנה אותן רק בגלל שלדעתו הן אינן מסתדרות עם האג'נדה ה"ימנית-קיצונית" של סער (אגב כך מגדיר מחדש ירושלמי את המושג, החל לדעתו על "התנגדות להתנתקות" והתנגדות להקמת מדינה פלסטינית, דעות שנפוצות גם מחוץ למתחם ישיבת עוד-יוסף-חי).

בהמשך יוצא ירושלמי נגד יחסו של סער ל"אנשי הליכוד" שאותם הוא "רומס". הדוגמאות שירושלמי מביא: פיטוריו (שאותם הוא מכנה "בעיטה בתרבות הדיון והוויכוח וסתימת פיות") של המדען הראשי של משרד החינוך, גבי אביטל, בעל הדעות השנויות במחלוקת, והתנגדות למינויים פוליטיים (כשבאותה נשימה הוא מתנגד להם, כמובן).

על שער מוסף "המגזין" של "מעריב" נכתב בכותרת המשנה לראשית: "מכוניתו הוצתה, בקבוקי תבערה הושלכו לעבר ביתו וחייו בסכנה מתמדת, אבל סמי גוזלן, נשיא הוועד נגד אנטישמיות בצרפת, חושש מהגרוע מכל: 'פיגוע נגד מוסדות יהודיים בצרפת הוא רק עניין של זמן. אנשי הרוח הקוראים להחרים את ישראל נותנים רוח גבית לאנטישמים'".

תלאימו את זה טוב-טוב

העיתונים מדווחים היום – שוב – על המסקנות הצפויות של ועדת ששינסקי לבחינת תמלוגי הגז. "מס מיוחד של 20%–60% על פרויקטי הגז" היא הכותרת הראשית של "גלובס", ועל שער "ישראל היום" נכתב: "מכה לטייקונים: מס על רווחי גז". גם ב"ממון" הידיעה מגיעה לשער: "מסתמן: המס על גילויי הגז יוכפל"; "מכה לטייקונים: ועדת ששינסקי צפויה להמליץ על העלאת המסים על קידוחי גז ל-60%". "במקביל", כותב עמיר בן-דוד, "תמליץ הוועדה לבטל לחלוטין את אחת מהטבות המס שקיימות כיום בפרויקטים הללו – שנקראת 'ניכוי אזילה" (כתוב "ניקוי", אבל הכוונה כנראה ל"ניכוי").

בהקשר זה מעניין במיוחד טור שמתפרסם היום במדור הדעות של "דה-מרקר". פרץ דר, שתוארו המובא בתחתית המאמר הוא "יועץ לשעבר לנציבות המים ולמשרד האנרגיה", קורא "לא להעלות תמלוגים, אלא להלאים". המלה הזו, "הלאמה", מבטאת את הניגוד הגמור, הקוטב האחר, של הרוח הפנימית של העיתונות הכלכלית החדשה, של "דה-מרקר" ושל העיתונים שנוצרו או התעצבו מחדש בצלמו. זו אינה הפעם הראשונה שסוגיית תמלוגי הגז מכניסה את המלה הזו לדפי העיתונים שנוצרו מעצים שעורקי עליהם אייתו את המלה "הפרטה".

כליות על טוסט

מאיה לוין כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על ספר בישול חדש, "The Hungover Cookbook", "אוסף מתכונים בלתי שגרתי של מאכלים נוגדי או משככי הנגאובר". הספר מציע פתרון לסוגי חמרמורת שונים. כך, למשל, הנגאובר "המצפן השבור" "מתאפיין בבלבול, חוסר מנוחה, פחד ותיעוב. המחבר, מילטון קרופורד, מציע לשכך אותו בעזרת אוכל מתובל היטב, שישיב את התשוקה לחיים, ומצרף מתכון לא מלבב במיוחד לכליות על טוסט. הסובלים מהנגאובר המכונה 'מכונת התפירה' מרגישים שדוקרים אותם בראש. הפתרון: סנדוויץ' עם חמאת בוטנים, בננה ובייקון. הנגאובר מהזן ה'אטומי' יורגע בעזרת דייסת הל עם רוטב תפוחים מתובל. כן מצורפים מתכונים נגד סוגי ההנגאובר המכונים 'כוכב שביט', 'מערבל בטון' ועוד.

"זו בהחלט מתנה משעשעת לחובבי הטיפה המרה", מסכמת לוין, "אבל כפי שכתב פיל דאוסט ב'גרדיאן': 'עוד לא נולד ההנגאובר שיגרום לי לגרר קליפת לימון', כפי שנדרש במתכון של קרופורד לפנקייק עם לימון וסוכר חום'".

שותים לכם

אגב הנגאובר: המוסף "עסקים" של "מעריב" עקב בדבקות אחרי הנעשה ברשות המים כשניהל אותה אורי שני. היום מוקדשת הכותרת הראשית שלו לידיעה השאובה גם היא מתחום המים והטיפול הממשלתי בהם: "על חשבונכם: כך הפכו תאגידי המים לחברות הרווחיות בישראל"; "תאגידי המים הוקמו ביוזמת האוצר כדי לייעל את משק המים ולחסוך עלויות. התוצאה: חשבון המים תפח בעשרות אחוזים – והתאגידים מרוויחים מיליונים".

"הנתונים שמתפרסמים כאן לראשונה", מסכם הדר חורש את הגילוי המטריד שלו, "מלמדים שתאגידי המים הופכים מחברות מקרטעות לגופים כלכליים עתירי משאבים שלא ברור מי שולט בהם. הם נשלטים על-ידי הנהלות ציבוריות שאינן כפופות לרשויות המקומיות, אך נתונות לפיקוח מקצועי של רשות המים. המצב שנוצר מאפשר להם להגדיל את הרווחים כמעט באין מפריע וזאת, כרגיל, על חשבון הצרכן".

אגב, לפי הדיווח של גד ליאור ב"ממון", שכרם של עובדי חברת מקורות הוא הגבוה ביותר במשק, יחד עם עובדי חברת החשמל.

גינדי מצפצף, העיתונות מדפיסה

העיתונים הכלכליים היום, כמו אתמול וכמו מחר, עמוסים בידיעות הנוגעות לשוק הנדל"ן, לחשש מבועה, למחירים הגואים או נבלמים או קופאים, לטיפול הרגולטורי היעיל או הכושל, ועוד ועוד עניינים, אולם כדאי להתעכב דווקא על ידיעה קטנטנה בתחתית עמ' 3 של "דה-מרקר". רז סמולסקי מדווחת שם, תחת הכותרת "גינדי מכרה 66 דירות בשעה", כי, ובכן, גינדי מכרה 66 דירות בשעה.

ייתכן שאצל סמולסקי שמורים מסמכים המוכיחים כי 66 עסקאות כאלה אכן יצאו אל הפועל, וכי חברת הנדל"ן הצליחה למכור כמעט את כל 77 הדירות שלה בפרויקט בראשון-לציון. אם כך, הכל בסדר ו"דה-מרקר" סיפק לנו עוד מידע על הגאות בשוק הנדל"ן. אבל אם הידיעה הזו נשענת אך ורק על נתונים לא מוכחים של חברת גינדי – וכיוון שידיעה זהה מופיעה בכל אתרי העיתונים הכלכליים אפשר להניח שהיא שאובה כלשונה מהודעה לעיתונות של חברת גינדי – הרי ש"דה-מרקר", ואיתו שאר העיתונים הכלכליים, אינם מגישים לנו ידיעה על גאות, אלא יוצרים את הגאות – על כל נזקיה.

חוויה מקלקלת

מדור הרכילות של מוסף "המגזין" של "מעריב", "מלכת הבצה", מתחרה בטור הוותיק יותר (נדמה לי), "העלוקה", שבמוסף המתחרה "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". שני המדורים הם דוגמה לכך שגם שוק חופשי יכול להתנהל באופן הנשלט על-ידי מונופול. המדור של "מעריב" עילג, הוא לא מציע שום רכילות מעניינת ועסיסית באמת, עוסק בזוטות והבלים מרצפת חדר העריכה ובעיקר משעמם נורא. בדיוק כמו המדור המתחרה. אני מציע להחליף את השם ל"הקרציה".

שני המדורים יכולים להתנחם בדבר אחד: הם גרועים פחות ממדור הרכילות של "ישראל היום" ("הגיע לגיל"), שממציא את הגלגל בכל יום מחדש בכל מה שנוגע לפיהוקים שהוא מעורר. אולי בגלל זה מדפיסים היום על שער העיתון, ולא באחוריו, היכן שממוקם מדור הרכילות, את הידיעה המצולמת על כוכבנית העבר פמלה אנדרסון, המבקרת בכותל המערבי. "זה היה בלתי נמנע", נפתחת ההפניה על השער, במין אירוניה לא מודעת לעצמה.

ב"הארץ" אין עדיין מדור רכילות יומי (יש כזה ב"דה-מרקר"), אבל היום מפנים משער העיתון לכתבת עמוד של מיכל פלטי ב"גלריה", העוסקת בסילוקו של השף רפי אדר מתוכנית הריאליטי-בישול "מאסטר שף", בשל "התנהגותו הקולנית של אדר על הסט והמשפטים שאמר לשתי עובדות הפקה. ביניהם: 'בואי, תני לי לנשק אותך על השפתיים'".

פלטי עובדת על ריק: מה שהיה לה ביד הוא המשפט שצוטט לעיל, אך סביבו היא נאלצה לטוות מאות מלים על אדר, המסעדה שלו, חבריו, מזגו, מידע שאינו תורם כמעט דבר נוסף לכתבה מעבר להחשדתה ככתבת קידום מכירות ולא סתם כתבת רכילות. אולי כדאי ל"הארץ" כן לכונן מדור רכילות יומי, כך לא ייאלצו כתביו – וקוראיו – להתמודד עם ידיעות רכילות של שורה שתופחות לכתבות שלמות. כפיילוט אפשר להתחיל עם מדור שבועי במוסף "הארץ".

"חשיפה אישית היא אבן דרך ביצירה של כל אמן. היכולת שלך להתמודד עם עברך, עם ההווה שלך ועם מי שאתה באמת מביאה יוצרים אל הפסגה", כותבת מיכל אהרוני במדור הדעות של "מעריב". "יש אינספור דוגמאות, גם בישראל, ליצירה אישית וחשיפה שמביאה אותך לשיא. [...] אנו חווים, יחד עם היוצר, חוויה שהיא ביסודה חוויה מתקנת, מרפאת, אבל גם מטלטלת וסוערת. אנו מטיילים יחד עם היוצר במחוזות האימה והחמלה. זהו תהליך. מסע.

"גם 'מחוברים' היא סוג של מסע כזה. טלוויזיוני אמנם, ערוך מתומצת, אבל מסע. מה שקרה לדמויות רגע לאחר שהמצלמה כובתה הוא לא תחילתו של מסע חדש. הרצון לשתף הפך אובססיבי ומעיק, הרצון להיחשף וההנאה שבחשיפה הפכו לאובססיה. זה יכול היה להיות סיפור על קבוצת גיל שלמה, על מחויבות מול רצון אישי, על אגואיזם מול אידיאליזם. זה יכול היה לעשות הרבה יותר מאשר כל פורום זה או אחר באינטרנט, מכל קבוצת תמיכה. היינו יכולים לבכות ולצחוק ואולי גם לחוות איזשהו קתרזיס. היינו יכולים, באותה מידה, להתרסק. אבל זה לא יקרה. האנשים שנראו לרגע הכי אמיתיים התגלו כנרקסיסטים תאבי פרסום.

"היצירה של דורון צברי ורם לנדס הפכה ממאסטר-פיס לעוד מונולוג השתפכות בעיתון מלא באהבה עצמית ובהטפת מוסר למוסר עצמו. במקום דיון אמיץ ונוקב במוסד הנישואים, בזוגיות ובמושג המשפחה נשארנו עם רכילות וציוצים בטוויטר. במקום סיפור על עצמנו נשארנו עם דנה ספקטור ורן שריג".

ענייני תקשורת

"עובדי 'מעריב': כספי הפנסיה נעלמו מהקרן", מדווחת כותרת ידיעה של אופיר בר-זהר ב"דה מרקר". "עובדים בעיתון שסיימו את עבודתם טוענים כי הפרשותיהם לא הועברו לקרנות הפנסיה על אף שההעברה צוינה בתלושי השכר".

"מ-2011: רשות השידור לא תפיק את מהדורות החדשות המקומיות של הוט", מדווחת חני יודל ב"עסקים". "החדשות המקומיות יועברו מרשות השידור לחברת ההפקות של רם לנדס", מדווחת גילי איזיקוביץ ב"הארץ".

לי-אור אברבך כותב ב"גלובס" על אולפן החדשות החדש של חברת-החדשות של ערוץ 10. מבקרי הטלוויזיה בעיתונים מאוחדים בדעתם כי חידושי האולפן הם רוב מהומה על לא מאומה.

"סוגיית הפרטיות היא היום הסוגיה הדיגיטלית האקוטית ביותר, ודאי מאז עליית הרשת החברתית ואובדן השליטה של המשתמשים על הזיכרון הקולקטיבי. רובנו תקועים עם עצמנו, עם ההיסטוריה שלנו, ומה שיותר גרוע – עם הדרך שבה אחרים ראו ורואים אותנו", כותב דרור פויר ב"גלובס".

"נסיונות שונים ומגוונים נעשים על מנת לפתור את הבעיה. ניסיון כזה העלתה בסוף השבוע שרת המשפטים של האיחוד-האירופי, ויוויאן רדינג, שהודיעה על כוונת האיחוד לקדם חקיקה תחת הכותרת 'הזכות להישכח'.

"במה מדובר? בלתת לכל משתמש את היכולת לשלוט, לתקן ואפילו למחוק את כל הזהות הדיגיטלית שלו – הפרופילים ברשתות, הפוסטים בבלוגים, התמונות בפליקר, הציוצים בטוויטר, המכתבים במייל, הסרטונים ביו-טיוב וכיו"ב – ולהתחיל הכל מחדש. 'הזכות להישכח', אמרה רדינג, 'היא חיונית בעולם הדיגיטלי של היום'.

"[...] אבל האירוניה האמיתית בכל עניין 'הזכות להישכח' היא עד כמה היא מנוגדת לכל מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו. הרי מהו אדם? מהי מטרתו העליונה? בדיוק להפך מאותה זכות להישכח. האדם – ובגלל זה הוא מצלם, מטפס על הרים ומוליד ילדים – רוצה להיזכר, להשאיר טביעת רגל על מדרכת הנצח. אף אחד לא רצה להישכח עד שבא האינטרנט והראה לנו את הצד השני של המטבע".