דמוקרטיה היא שיטת משטר שנוצרה לפני אלפי שנים ביוון העתיקה. היא חודשה במאות האחרונות בכמה מדינות בודדות (בעיקר בארצות-הברית ובמערב אירופה). במחצית השנייה של המאה העשרים היא הפכה לשיטת המשטר היוקרתית ביותר בעולם. נראה היה שכמעט כל המדינות מגדירות את עצמן כדמוקרטיות. חלקן אכן אימצו את עקרונות השיטה. אחרות כינו את עצמן כ"דמוקרטיה עממית" או "דמוקרטיה אמיתית" – אבל לא היו דמוקרטיות לפי ההגדרות המקובלות של השיטה.
אחד המאפיינים העיקריים של דמוקרטיה הוא השיח החופשי בין הדעות השונות. כל בעל דעה יכול להשמיע את עמדתו – וכלל הציבור שומע את כל הדעות ומכריע ביניהן. זוהי המהות של חופש הביטוי.
ביוון העתיקה התאספו כל בעלי זכות הבחירה (והם היו מיעוט מתושבי העיר) בכיכר המרכזית, שמעו את הוויכוח – והכריעו. בפרלמנטים שנוצרו במערב אירופה ובארצות-הברית במאות האחרונות הועבר הוויכוח לאולם, שבו התווכחו הנבחרים ביניהם. השם "פרלמנט" נגזר מהמילה הצרפתית "לדבר". כולם דיברו. כולם שמעו את הדעות של כולם. הבוחרים הכירו את עמדות המועמדים והכריעו ביניהם.
בדמוקרטיה המודרנית קיבלו הבוחרים את המידע באמצעות כלי-התקשורת. קהל הבוחרים הוא גדול מאוד, ואין אפשרות למגע אישי של הבוחרים עם כל מועמד וכל נציג נבחר (חבר פרלמנט, שר או נשיא). במשך מאות שנים כלי-התקשורת שהעביר את המידע לציבור היתה העיתונות המודפסת. במאה השנים האחרונות נוצרו עוד כלים: הרדיו והטלוויזיה.
המשותף לכל כלי-התקשורת האלה היה פנייה לכלל הציבור. כולם קיבלו את המידע מאותם מקורות. פעם קראו לזה "מדורת השבט". בטלוויזיה קראו לזה "שידור רחב" – broadcasting.
עיתונים מפלגתיים, שייצגו דעה פוליטית צרה, של מפלגה אחת, נעלמו בארצות-הברית במהלך המאה ה-19, ובישראל באמצע המאה ה-20. כל העיתונים בסוף המאה ה-20 התיימרו לפנות לכלל הציבור, ולהביא את החדשות מזווית אובייקטיבית.
התוצאה היתה שלטון שייצג את הרוב. היו קיצונים מימין ומשמאל, אבל הם היו שוליים. בארצות-הברית היו שתי מפלגות גדולות, שתיהן נוטות למרכז, כדי ללכוד את המצביעים המתנדנדים. במערב אירופה היו בשלטון מפלגות סוציאל-דמוקרטיות או מפלגות ימין-מרכז, כשבשוליים היו מפלגות קטנות יחסית: הקומוניסטים משמאל והימין הקיצוני מהצד השני.
המהפכה נוצרה עם התחזקות הרשתות החברתיות באינטרנט. מתוך רצון למקסם רווחים, תיכנתו את הרשתות כך שכל משתמש יצפה במשתמשים אחרים המסכימים עם דעותיו. כל גולש, שנחשף רק לדעות "מתאימות" לו, התחזק באותן דעות. הוא האמין שזוהי דעת הכלל, או לפחות דעת הרוב. הוא לא נחשף לדעות אחרות ולא שמע טיעונים העשויים לשנות את עמדתו.
"מדורת השבט" כבתה. השבט – שבו כל האזרחים, בעלי כל הדעות – התחלק לשבטים קטנים, כל אחד מסתגר בתוך עצמו, בלי חילופי דעות עם השבטים הסמוכים.
חלק מכלי-התקשורת הכלליים, שפעלו כעסקים כלכליים ולכן ניסו לפנות לכלל האוכלוסייה, עקבו אחרי התהליכים. הם הבינו שפנייה לחלק מהציבור תיתן להם "צבע" מובחן, וכך היא עשויה לשפר את המאזן הכלכלי, משום שהשבט אשר נוצר ברשת החברתית יצרוך גם אותם.
ערוץ פוקס-ניוז בארצות-הברית הוא ערוץ רפובליקני, התומך בגלוי במועמד דונלד טראמפ. בישראל יש קהל לא מבוטל המעדיף את ערוץ 14. כבר אין תיאור אחד, אמין, של המציאות. אפילו נתון מספרי פשוט – מספר המפגינים מול שער בגין בקריה או גודל הקהל בהשבעה של דונלד טראמפ – מושפע מהעמדות הפוליטיות של כלי-תקשורת.
כלי-תקשורת טוענים לאובייקטיביות, אבל פונים בפירוש לשבט שלהם ויוצרים "תיבת תהודה" שבטית. הציבור שצורך את התקשורת הזאת אינו נחשף לדעות אחרות. אדם השומע רק דעה אחת, שוב ושוב, יהיה שבוי בתוך אותה עמדה.
התהליך הזה משפיע על כל ההליך הדמוקרטי. מועמדי הקצוות מתחזקים – משום שבוחרים הכלואים בתוך "תיבת התהודה" השבטית הקיצונית לא נחשפים לעמדות המרכז או הצד שכנגד ומצביעים למפלגות-קצה. באירופה כבר רואים את התוצאות האלה. גם בישראל.
עקרון חשוב בדמוקרטיה – מתן אפשרות לכלל העם לשמוע את כל הדעות ולגבש את דעותיו – נמצא בסכנה. התוצאות עלולות להיות הרות-אסון: מחיקת האתוס המשותף. אבדן הלכידות הלאומית. היעלמות הלגיטימיות שכלל הציבור מייחס לנבחריו. פגיעה קשה בדמוקרטיה.