התחזית לעשור הקרוב: דומה

"לפני ימים אחדים חיתן מאיר חביב, המקורב הצרפתי של הזוג נתניהו, את אחד מילדיו", כותב נחום ברנע במדורו שבפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "לא הייתי שם, אבל שמעתי שאשת ראש הממשלה, אורחת הכבוד בחתונה, הלכה משולחן לשולחן ובישרה שהכל נפלא: יש אנרגיות, יש כוח. אנחנו נהיה בשלטון עוד עשר שנים".

הזמן הקצוב

"נתניהו מקדם מתווה לבלימת חמאס בצפון עזה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". עמיאל ירחי והודיה כריש-חזוני מדווחים כי "נתניהו אמר לבכירים בממשלתו שישראל תיאלץ לקבל על עצמה לזמן קצוב את חלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה, שכן על אף המהלומות שספג חמאס עד כה - רק השליטה על הסיוע ההומניטרי תאפשר לחסל סופית את ארגון הטרור".

ירחי וכריש-חזוני לא מציינים מה צפוי להיות אורכו של אותו "זמן קצוב" שבמהלכו ישראל היא שתחלק את הסיוע ההומניטרי בעזה במקום חמאס, וכיצד בדיוק יוחלט לשים קץ לפרק זמן זה, ומי אם בכלל ייקח מידי ישראל את המשימה של שליטה אזרחית על תושבי הרצועה כל עוד ישראל מסרבת לאפשר שלטון פלסטיני ברצועה (ב"ישראל היום" מציע איתן אורקיבי להכניס את הרשות הפלסטינית לרצועה, אך עמדתו היא עמדת מיעוט בתקשורת הימין).

על אף שבינתיים אין מועד סיום לפרק הזמן שבו צה"ל מחלק סיוע לתושבי הרצועה, מחברי הידיעה ב"מקור ראשון" מספקים לקוראים הצצה אל האופק. שם הם רואים את שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, שלפי דיווחם דרשה בישיבת הממשלה השבוע ש"ישראל תיקח שטח מצפון הרצועה". במילים אחרות, חלוקת מזון כשלב ראשון בכיבוש והתנחלות.

בטור הפותח את "בשבע" מספק זאב קם ציטוטים נוספים מישיבת הממשלה, שהתקיימה לאחר היוודע דבר רציחתם של ששת החטופים ברפיח. "צריך להיות ממש מחירון לעניין הזה", אמר שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת. "לקבוע כמה דונם לוקחים על כל רצח. שיבינו שעל כל רצח הם יאבדו שטח". שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי הוסיף: "צריך להחזיר את השטח הצפוני, את התוחמת הצפונית. שזה לא יהיה יותר עזה". לפי קם, נתניהו לא הגיב לקריאות באופן ישיר אבל לאחר שהאזין הצהיר על שינוי מיידי בחלוקת המזון והסיוע ההומניטרי.

ב"ישראל היום" קורא אמנון לורד לצה"ל "להשתלט על חלוקת המזון והאספקה, וכן להשתלט על צנרת הדלק, כפי שראש הממשלה ביקש". השלב הבא, לפי לורד, הוא "הזזת האוכלוסייה שנותרה בצפון הרצועה לאזורים ההומניטריים, כדי לחרוש את השטח בצפון, לאתר מחסני אמל"ח ולהשמידם". לורד לא מציין האם לאחר חיסול הטרור בצפון הרצועה יורשו התושבים לשוב אל בתיהם.

"הילדים שנכנסו השבוע לכיתה א' ישרתו בעזה", אומר אלוף במיל' מוטי אלמוז, בראיון לאורלי גולדקלנג הרואה אור ב"מקור ראשון".

הדבר הנכון

במוסף "הארץ" כותבת שני ליטמן על "אלי עזה", המאחז הראשון שהוקם לקראת ההתנחלות המחודשת ברצועה. "מתוך ראיית העולם שלי הצלחתי ללמוד ולהבין שהאויב שלנו כרגע מחשיב רק אובדן שטח כהפסד", אומרת לה גפן טרייביץ, מראשונות המתיישבים במאחז.

רעות בן כמון, שהגיעה לתמוך במתיישבי המאחז, מחרה מחזיקה אחרי טרייביץ. "הכי טוב זה לקחת שטח, לנגוס גוש שטח כמה שיותר גדול מתוך הרצועה, לבנות את החומה אחריו ולא לפניו, ולהפוך את זה לשטח ישראל לכל דבר", אומרת בן כמון.

עמוס עזריה, פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת אריאל, מתואר כהוגה ויוזם המאחז. הוא גם מספק לליטמן את התוכנית להמשך הדרך: "קודם יאשרו לנו לעשות איזושהי תפילה מעבר לגדר, ואז ייתנו לנו להיות שם קצת יותר זמן, ייתנו לנו לישון שם לילה, נגיד פעם בשבוע שישנים שם, וכך לאט-לאט אנחנו מקווים להגיע למצב שאנחנו בעצם מתיישבים מעבר לגדר".

"ומה עם הפלסטינים שנמצאים בעזה?", שואלת ליטמן. "הדבר הנכון הוא לגרש את כל תושבי הרצועה", משיב עזריה. "זו בעיה שלהם שהם בחרו בחמאס, בעיה שלהם שהם עשו את כל מה שהם עשו. אבל אנחנו לא מתכננים תוכניות בשבילם, אנחנו יכולים מקסימום לתכנן בשבילנו".

בדיוק כמוך

כתבת השער של עלון השבת "שביעי" היא ראיון שערך משה ויסטוך עם צבי יחזקאלי, פרשן בכיר ומגיש בערוץ i24News שבשבועות האחרונים מבלה במסע יחסי ציבור לשני ספרים חדשים שחיבר תחת המוטו "אמרתי לכם" (מורן שריר כתב בשבוע שעבר ב"הארץ" על מופע הבידור/הטפה של יחזקאלי).

"שנים אמרתי שמדובר בג'יהאד, אבל יש מי שחשבו שזה משהו אחר - סכסוך לאומי, סכסוך פתיר", אומר יחזקאלי בראיון. "להנהגה המדינית והצבאית לא נפל האסימון ב-7 באוקטובר?", שואל ויסטוך, ויחזקאלי משיב: "את הצבא אני מחלק עד לדרגי השטח, ומדרגי השטח ומעלה. בשטח כולם מבינים מול מה אנחנו מתמודדים. לדרגים הגבוהים עדיין ישנה אותה קונספציה שאומרת שהצבא רוצה להכיל. לא רוצה מלחמה וגם לא רוצה לנצח".

הבחנה דומה מספק אמנון לורד לקוראי "ישראל היום". "החיילים, בעיקר הסדירים, מוכנים להמשיך. הם לא מותשים", כותב הפרשן הבכיר של העיתון. "אבל פיקוד צה"ל עייף, וצמרת מערכת הביטחון כושלת ורקובה. בדיוק בגלל זה חיוני בשלב הנוכחי להחליף את הרמטכ"ל, ובעלי תפקידים בכירים נוספים כמו ראש אמ"ן שזה עתה מונה, אלוף פיקוד דרום ועוד. צמרת חדשה ורעננה בצה"ל תהיה שאפתנית יותר, ותהיה מסוגלת לבצע את המהלכים הדרושים ברצועה במישור האזרחי, כדי להוציא מידי חמאס את השליטה באספקה ובאוכלוסייה".

"לצערי", ממשיך יחזקאלי בראיון ל"שביעי", "עם כל מנגנוני הפתרונות וההסדרים שארה"ב מנסה לייצר כאן באזור, אני לא רואה איך חמאס עומד להיות מושמד. אין מה לעשות, אי אפשר לנצח טרור בעזרת כלים מערביים. אגב, זאת הסיבה שגם כתבתי ספר לילדים".

במדור "ספרים" של "הארץ" סוקרת עופרה רודנר את "צבי יחזקאלי מגיש: השקט שלפני המבול", ספר הקומיקס לנוער שכתב אורי אדלר ואייר אורי לרמן. "'השקט שלפני המבול' מיועד לנוער צעיר, ולמרבה המבוכה הוא נקרא כמו טקסט־בוק של הרטוריקה הנאו-פשיסטית, כבר מהאקספוזיציה על המרפסת", כותבת רודנר.

"[...] מה שהכי מביך בו הוא התעמולה הגזענית הבוטה וחסרת העכבות נגד ערבים — בציורים, בטקסט ובתמה כולה. [...] באיזשהו שלב אפילו מופיעה מטאפורה אנטישמית קלאסית, בדמותם של עכברושים מרושעים. אם אי פעם ישראל תשתקם מהחורבן הפיזי והמנטלי, הספר הזה יסמל את בור התחתיות שאליו הידרדרנו ב–2024".

"את ילדי הדור הבא לא יבלבלו עם מציאות מדומה, שבה אין מלחמות ואין ג'יהאד, ושאפשר להגיע לפשרה", מסביר יחזקאלי בראיון ל"שביעי", "הפלסטינים לא מחנכים את הילדים שלהם לפשרות. הם לא מכירים אופציה אחרת מלבד מלחמה. השנים הקרובות יהיו שונות מהחלומות שלנו. הן יכריחו לגבש את זהותנו ולהבין שעלינו לדבר בשפת המזרח התיכון".

"יחזקאלי הוא דוגמה מושלמת להגמוניה החדשה שאינה מודעת להגמוניותה", טוענת רודנר, "[...] בהרבה מובנים, השקפת העולם שלו לא רחוקה מהשקפת העולם של האיסלמיסטים הפונדמנטליסטים החשוכים, הגזענים, שונאי המערב, שמבינים רק כוח. וכמוהו גם מיליוני ישראלים שעדיין לא שבעו מהמלחמה, ושנותנים לברבריות לנצח או שותקים לעומתה. תסתכלו על הספר הזה ותראו איך הפכנו דומים לאויבים שלנו. גם אם נצליח לנצח את חמאס, השארנו אצלם חתיכה גדולה מהנשמה שלנו".

המלך פה

שלמה פיוטרקובסקי מדווח ב"מקור ראשון" כי עיריית תל-אביב-יפו הגיעה לפשרה עם הזמרות דין-דין אביב ושרון רוטר ותאפשר להן לקיים במרכז ענב מופע של שלוש שעות לנשים בלבד. בידיעה משולבת תגובת הזמרות: "זהו צעד חשוב לנו, יוצרות דתיות שמופיעות בפני נשים בלבד, ולנשים בכלל, מכל הדעות וההשקפות, שמעוניינות לצרוך את היצירה שלנו. ההסכמות עם העירייה מעידות שאפשר להגיע להבנות על אף השוני, ומעוררות תקווה ליותר הסכמות וכבוד הדדי, במיוחד בתקופה הכואבת הזאת".

רוטר עצמה, אולי על רקע הפשרה, פותחת את הטור הקבוע שלה בעלון השבת "שביעי" במילים מנחמות: "אלול הגיע ואני צופה רגיעה רבתית פלוס בשורות טובות. המלך בשדה והוא בא לעשות סדר, אז מה יש לדאוג?".

לפי רוטר, "בחודש הרחמים והסליחות אולי כדאי שגם אני אסלח לכל אלו שלא רואים את המציאות נכוחה, לא חולקים איתי את אותה השקפה ולתפיסתי מרחיקים את הגאולה. אבל מי אני לעשות חשבונות כאלו? המלך פה, ושהוא יחליט מי צודק ויפסוק את הדין ברחמים, ויפה שעה אחת קודם - כי המדינה נשרפת בעוד רגע וכולנו נצטופף על חוף הים (אני תופסת את נחשולים, אבל מוכנה גם בעזה, אם הוא מנקה שם הכל)".

בכפולה הפותחת של "שביעי" מתפרסמת קריקטורה מאת אור רייכרט. להבדיל מרוטר, רייכרט אינו מותיר למלך את מלאכת ההכרעה בצדו של מי נמצא הצדק. באיור שלו נראה בן דמותו של שרוליק כורע על ברכיו, ידיו כפותות, והוא נחנק מחבל צהוב המלופף סביב צווארו. מצד אחד מושך מחבל חמאס, אולי יחיא סינוואר עצמו. מהעבר השני מושך קירח ממושקף, קרי: שמאלני המתנגד למדיניות הממשלה ומפגין בעד החזרת החטופים.

בעלת הדעה

"ישראל היום" כבר אינו ה"ביביתון" שהיה. מאז העברת בועז ביסמוט מתפקיד העורך הראשי והחלפתו בעמר לחמנוביץ' ניתן למצוא בעיתון ביקורת על נתניהו וחובת תצלומי החנופה לרעייתו בוטלה. אך ההרגלים הרעים של ימי התעמולה הבוטה נותרו בכל הנוגע לפוליטיקאי רעיל אחר שהמו"לית מרים אדלסון מקדמת.

"טראמפ: 'אם האריס תנצח, ישראל תושמד'", נכתב בכותרת בתחתית שער "ישראל היום" על רקע תצלום של הנשיא לשעבר. המשפט "אם האריס תנצח, ישראל תושמד" מופיע בין מרכאות, כציטוט ישיר. בעמוד 12 מדווח אריאל כהנא, פרשן ישראל היום לתחום המדיני וארה"ב, כי טראמפ הופיע בנאום וידיאו שהועבר בשידור חי בפני אורחי הוועידה היהודית-רפובליקנית שהתקיימה בנבדה. כבר בפתח הדיווח של כהנא מצוטט טראמפ כמי שאמר "אם קמלה האריס תנצח, 'ישראל תושמד ותיעלם'".

כמנהגו של העיתון מימי עבר, מה שמופיע כציטוט לא באמת נאמר. שלא תהיה טעות, טראמפ יכול היה להגיד זאת. הוא אמר וגם עוד יגיד דברים מופרכים בהרבה. קרוב לוודאי שבעת שאתם קוראים את המשפט הזה הוא בדיוק אומר משהו שהקשר בינו לבין המציאות קלוש עוד יותר. אבל בנאום שהעביר לבאי הוועידה בנבדה הוא פשוט לא אמר את המילים הללו שמצוטטות מפיו. למעשה, וכפי שכל בעל חיבור תקין לאינטרנט יכול לראות, טראמפ אמר כי "אם קמלה האריס תנצח, צבאות טרור יאסרו מלחמה בלתי-פוסקת כדי לגרש את היהודים מארץ הקודש". לא הבדל של שמים וארץ, ובכל זאת הציטוט שבשער העיתון מומצא.

חמור מכך, מהדיווח ב"ישראל היום" נעדר ההקשר שדרכו יש לקרוא את כל סיקור מערכת הבחירות האמריקאית בעיתון. המולטי-מיליארדרית ד"ר מרים אדלסון, המו"ל והמממנת של "ישראל היום", היא מגדולי התורמים של טראמפ מאז חדר לזירה הפוליטית. היא גם הצהירה על מחויבותה לתרום למעלה מ-100 מיליון דולר לטובת הקמפיין הנוכחי של טראמפ ונשבעה לעשות כל הדרוש כדי שטראמפ ינצח.

כהנא יודע זאת, ואם שכח היה צריך להיזכר כשהכין את הידיעה על דברי טראמפ, שכן מי שהציגה את הנשיא לשעבר בפני באי הוועידה היא המו"לית שלו אדלסון. "הוא החבר הטוב ביותר שלנו, הוא יציל אותנו", אמרה על טראמפ לפני שהמועמד לנשיאות עלה לנאום. מהפה שלה לאוזניים של העורך.

מנהיג אמין

במקבץ האקלקטי של מקורבים מסוגים שונים המקבלים הזדמנות לשטוח את דעתם על ענייני דיומא בעיתון של אלי עזור, "מעריב", נמצא הבוקר גם חיים רמון. תחת הכותרת "תרבות הכזב" כותב רמון כי "כמעט כל הפוליטיקאים ובכירי מערכת הביטחון מסלפים את העובדות". כותרת המשנה לטור שלו מסתיימת במילים: "הגיע הזמן למנהיגים אמינים".

רמון, כך לפי הטור, הוא פוליטיקאי מסוג אחר, אמין, שאינו חושש להגיד את האמת גם אם יהיה עליו לשלם על כך מחיר אישי. רמון מסיים את הטקסט שלו בקביעה כי "הגיעה העת אפוא שכל אלו שמשקרים לכם משיקולים פוליטיים ואישיים יפנו את הבמה למנהיגים שיאמרו לעם את האמת".

"הגירסה של הנאשם בחקירה הינה דוגמא מובהקת ומאפיינת את הנאשם, כיצד הוא מנסה להרחיק את עצמו מכל מה שעלול לסבכו, במחיר של אי אמירת אמת ובה בעת אינו בוחל להכפיש את המתלוננת", כתבו על רמון בשנת 2006 שופטי ביהמ"ש השלום חיותה כוחן, דניאל בארי ודניאלה שריזלי, לפני שהרשיעו אותו במעשה מגונה ללא הסכמה. "[...] בלט לעינינו, כי הנאשם, לאורך כל הדרך, ניסה, מצד אחד, לגלגל את האחריות לפתחה של המתלוננת, ומהצד האחר, המעיט וצמצם את אחריותו, תוך שהוא מעוות ומסלף את התמונה.

"[...] הנאשם לא דייק בעובדות, וזאת בלשון המעטה. סרוס וסילוף האמת אינם דרים בכפיפה אחת עם הטענה של 'טעות במצב דברים' [...] כיוון שהתרשמנו, כי הנאשם לא דבק באמת, הרי שאיננו יכול לחסות בצילה של ההגנה מחמת הצדק כשידיו אינן נקיות. משמעות ההגנה מן הצדק: כשמה כן היא.

"[...] לסיכומם של דברים, לאחר בחינה ובדיקה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה. לעומת זאת, מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".

מיד לאחר שקיבל את הכרעת הדין הודיע רמון שיערער. הערעור לא הוגש מעולם.

פוליטיקה

מי שרוצה לדעת כיצד שר הביטחון יואב גלנט רואה את המציאות הנוכחית מוזמן לקרוא הבוקר את טור הפרשנות הפוליטית של יוסי ורטר ב"הארץ". גלנט מתואר בטור כמנהיג אמת, רגיש ואמיץ וערכי, שבוחר פעם אחר פעם בטובת העם והמדינה על פני טובתו האישית. נתניהו, לעומתו, מתואר בידי ורטר כנגטיב המוחלט. "איבד מזמן צלם אנוש", כותב עליו הפרשן ובהמשך הטור מוסיף: "משהו עובר עליו. אנשים שמבלים בחברתו, מספרים שהוא נראה רע".

בעיני מתנגדי נתניהו, כבר למעלה מעשור ש"משהו עובר עליו" (ורטר עצמו כתב זאת על נתניהו כבר ב-2013), אבל איכשהו מה שבסוף עובר זו השיירה של ראש הממשלה נתניהו, לקול נביחות הכלבים, כל הדרך לקדנציה נוספת.

הדעה הרווחת בתקשורת הישראלית הלא-ביביסטית היא שנתניהו מערים קשיים על עסקה להפסקת אש והשבת חטופים כדי למנוע את התפרקות הממשלה. כל כך רווחת עמדה זו שאמנון לורד מכנה אותה ב"ישראל היום" "עלילת דם", רק כדי לציין ש"זה, אגב, חלק מהמנדט שלו בדמוקרטיה".

הכתבת הפוליטית של "מעריב" אנה ברסקי, שאינה ידועה כביביסטית נלהבת, מעזה לחרוג מהשורה. "גם הפעם, אחרי שבוע של קמפיין ציר פילדלפי בהובלת ראש הממשלה, אקח הימור ואעריך כי מה שמנחה את בנימין נתניהו הוא לא הרצון לטרפד את עסקת החטופים משיקולי השרידות של שלטונו, אלא הניסיון לסגור עסקה בתנאים כמה שפחות גרועים עבור ישראל".

ברסקי מודה כי "כל המציאות, לכאורה, מצביעה על דינמיקה הפוכה", אך לדבריה "הקריאה של תמונת המצב, כפי שהיא נראית נכון להיום, זה מה שמביא אותי למסקנה הלא פופולרית, על גבול הכפירה, שנתניהו אכן מעוניין להגיע לעסקה שמשמעותה - שחרור חטופים וסיום הלוחמה בעזה".

עם זאת, ברסקי אינה מייחסת לראש הממשלה התפקחות או שינוי עמדה. למעשה, גם בעיניה הוא פועל משיקולים פוליטיים אלא שלפי הניתוח שלה השיקולים הפוליטיים שלו הובילו אותו למסקנה כי "אין לו חלופה סבירה יותר מלהסכים להסדר ברצועת עזה", רק שהוא זקוק להסדר טוב יותר מזה שהוצע עד כה. בניתוח של ברסקי, נתניהו לא תולה תקווה בבחירות בארה"ב שכן גם טראמפ ייאלץ אותו לסגת מעזה ולסיים את המלחמה.

"אם צודקים כל הטוענים כי מה שמעניין את נתניהו הוא המשך שלטונו ושרידות פוליטית (ובטענה הזאת אני לגמרי איתם), אזי רק העסקה וסיומה של מלחמת ההתשה מסוגלים להבטיח לו תוצאה פוליטית סבירה". במילים אחרות, נתניהו כבר ויתר על ה-64 הנוכחיים ורוצה להגיע לבחירות הבאות עם הישג בדמות עמידה בפני לחצי השמאל והעולם כדי להשיג עסקה סבירה.

סקרי אפרטהייד

"הפגנת קפלן השבוע הייתה עוצמתית, אולם לצערם של המארגנים הכרוניים לא עד כדי ליל גלנט", כותב חגי סגל בטורו שבפתח מוסף "יומן" של "מקור ראשון". "היא שיקפה דעת מיעוט, זה שמייצר ללא הרף תחבולות להפלת נתניהו, ומתאמץ להתחזות לרוב העם. דא עקא, סקר של המכון למדיניות העם היהודי, לא בדיוק ארגון ימני, הצביע השבוע על תמיכת רוב הציבור היהודי בעמדת נתניהו בנושא פילדלפי"

אכן, הסקר שנערך בקרב יהודים בלבד העלה יתרון קל לעמדת נתניהו בנושא פילדלפי, אך סקרים אחרים שנערכו השבוע בקרב מדגם מייצג של כלל הציבור העלו תוצאות הפוכות, ובפער גדול - גם בקרב הציבור היהודי בלבד.

את מדורו ב"מעריב" מקדיש הבוקר שמואל רוזנר לדיון על אותו סקר של המכון למדיניות עם יהודי, שהציג ביום שני השבוע בשידורי כאן. בין היתר מתייחס רוזנר לביקורת על כך שהסקר כלל מדגם מייצג של יהודים בלבד. לפי רוזנר, "הסקר כולל גם ערבים, אבל עוד אין לנו תשובות מהם. כשיהיו, נפרסם". על סמך סקרים קודמים, מוסיף רוזנר, "אפשר לומר בוודאות גמורה שרוב גדול של הערבים יתמוך בכל עסקת חטופים והפסקת אש".

רוזנר אינו מסביר מדוע לא חיכה לקבלת כל הנתונים לפני פרסום ממצאי הסקר, ותחת זאת מצדיק את הפרסום המפלה בכך ש"לפחות מבחינת השלטון, וגם רוב ראשי האופוזיציה, בסוגיה הזאת דעת הקהל היהודי היא זאת שחשובה. אף מנהיג ישראלי לא יוכל להביא עסקה שיש לה רוב שנשען על הציבור הערבי. באקלים הציבורי של ישראל כיום זאת המציאות, גם אם יש מי שחושבים (ויש מי שחושבים) שהיא מעוותת".

אך לא רק החלטה שלא להסתמך על הציבור הערבי בהכרעות הרות גורל היא מעוותת, גם ההחלטה שלא לתת לציבור הערבי את הזכות להביע את דעתו בסקרים. פרסום סקרי אפרטהייד כמו זה של רוזנר בערוץ כאן 11 אינו רק תוצאה של המציאות המעוותת אלא גם מעשה המשמר ומתחזק את העיוות. וכיוון שעיתונאים אינם פוליטיקאים, אין להם אפילו התירוץ העלוב של כניעה לרצון ההמון.

ענייני תקשורת

יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מנכ"לית חדשות 13 המודחת, מתראיינת לניר וולף במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום".

לפני חודש תיאר וולף את שמאלוב-ברקוביץ' כ"פוליטיקאית משופשפת. חברת כנסת לשעבר, שמושכת בחוטים ומקורבת למפלגת השלטון" ולא כעיתונאית או לפחות אשת-תקשורת. בצדק: העיסוק של שמאלוב-ברקוביץ בתקשורת הסתיים לפני כשני עשורים. למרות זאת, היום, בראיון עמה הוא קובע כי היא "מתרעמת ובצדק כשמתעלמים מהרזומה הדי מפואר שלה בתקשורת הישראלית".

שמאלוב-ברקוביץ' עצמה, כך לפי הראיון, בטוחה שהיא קורבן של רדיפה לא הוגנת בידי מי שחושבים שהם אליטה אבל מתנהגים "תת-רמה" (ובכך היא קולעת לדעתה של עירית לינור, המפרסמת באותו המוסף טור על האליטה בישראל שנוהגת כ"אספסוף", מאפיין מרכזי של התעמולה הפופוליסטית העכשווית השונאת מומחים ואנשי מקצוע).

"תני לי להציע כיוון אחר לסיבת המאבק נגדך: פחות אפליה על רקע אישי, ויותר התנגשות עם אתיקה עיתונאית בסיסית. לדעתי, כל אדם שעבד בתקשורת וחצה את הרוביקון לפוליטיקה לא יכול לעשות את הדרך חזרה. אולי כן לעמדות מסוימות, אבל בוודאי לא לנהל חברת חדשות ולהיות עורכת ראשית", אומר וולף למרואיינת, שמשיבה: "ואתה חושב שאם היו נותנים לשלי יחימוביץ' לנהל היא היתה מתקבלת ככה? גם מיקי רוזנטל, ניצן הורוביץ או דניאל בן סימון היו מתקבלים בזרועות פתוחות. ההתנגדות אלי היתה חד-משמעית כי אני מהמחנה הלאומי".

לו היו נדב טופולסקי ואמיליאנו קלמזוק מקדמים את מינויה של ח"כ לשעבר יחימוביץ' לתפקיד מנכ"לית חדשות 13 אכן סביר שלא היתה נרשמת התנגדות אולם ההשוואה שעורכת שמאלוב-ברקוביץ' אינה במקומה.

תיאור הולם יותר להשוואה הוא של מדינה שבה אהוד ברק, נניח, נותר ראש הממשלה כמעט ברציפות מאז תחילת שנות האלפיים, ולאט לאט, במהלכים דורסניים וספק פליליים, מכפיף עוד ועוד כלי תקשורת לשליטתו הישירה והעקיפה, כשכל הזמן הוא מתחזק מהצד מכונת רעל ברשתות שקוטלת כל מתנגד פוליטי, ואז, אחרי שכבר ניסה בעבר להשתלט כמה פעמים על ערוץ ימני ביקורתי ונכשל, ניסה לסגור את כלי התקשורת וכשל, מגלים עיתונאי אותו ערוץ כי מינה את שלי יחימוביץ' למנכ"לית והעורכת הראשית שלהם. במצב כזה סביר שהיו מסרבים לשתף פעולה עם מה שהיה נתפס כניסיון נוסף לסרס את עבודתם המקצועית.

שמאלוב-ברקוביץ' מתארת את עצמה בראיון כעיתונאית מיומנת, שרצתה להוביל תיקון בחדשות 13 ולהפוך את החברה למדורת השבט. "רציתי להיות מספר 1, להעלות את המהדורה מ־6.5 רייטינג ל-16-17 בתקופה של שנתיים, אבל המטרה היתה להביא 30%", היא אומרת.

הבעיה היא, כך לפי שמאלוב-ברקוביץ', שהעיתונאים בישראל עצלנים. "העיתונאים לא מעוניינים לעבוד קשה, ולכן יש בטלוויזיה רק שטיפות מוח, במקום להתעסק במה שקורה בתחבורה הציבורית, מה קורה עם הדיור, מה קורה עם החינוך והבריאות".

כמה שורות אחר כך היא עצמה מזכירה את התחקיר הבולט האחרון שפרסם רביב דרוקר, על חשדות לפלילים של שרת התחבורה מירי רגב, שבשל פעולותיה המפלות, כך לפי התחקיר, אכן נפגעת התחבורה בישראל. "איך התחקיר הזה עזר לאזרח?", תוהה שמאלוב-ברקוביץ', "הוא הביא לו תחבורה ציבורית יותר טובה? "כל התחקירים היום הם פרסונליים, הכל זה התרת דם. אני לא אומרת שלא צריך לעשות תחקירים על אנשים שסרחו, ודאי שכן, אבל זאת לא הפואנטה בטלוויזיה".

אז מה הפואנטה בטלוויזיה? החזון של שמאלוב-ברקוביץ' הוא "חדשות נשכניות, אבל לא לאורך כל היום", ובנוסף גם הנשכנות של החדשות צריכה להיות יותר "מאוזנת", כלשונה. ומה באשר לסגנון?

"אתה מסתכל, לדוגמה, על אופירה ולוינסון. הכל צעקות. תחשוב, כל ארוחת שישי משפחתית מתחילה במריבה, כי הווייב שיוצא מהטלוויזיה הוא של ריב ופילוג. זה נותן הרגשה שאנחנו חיים בתוך כאוס. הדבר הזה חייב להיפסק. פעם היה עונג שבת, היה סרט ערבי, עשינו שבת בכיף", אומרת שמאלוב-ברקוביץ'.