כולם מדברים עכשיו על תת-אלוף דן גולדפוס, המפקד היוצא של אוגדת 98 המובחרת ואחד מקציני צה"ל הבולטים במלחמת "חרבות ברזל".

אפשר להבין. מלחמות הן כידוע מעבדת בזק לייצור כוכבים, כשהמורל ירוד מחפשים אילנות איתנים להיאחז בהם וגולדפוס יכול בקלות להיכנס למשבצת הזו. הרקע הצבאי המזהיר שלו בשילוב עם חזותו הקרבית מתדלקים את מיתוס הלוחם ללא החת, ואם זה לא מספיק, אפשר להוסיף לכך גם את האירוע התקשורתי שבו הפציר גולדפוס בנציגי הדרג הפוליטי קבל עם ועדה שיהיו ראויים להקרבתם של הלוחמים; אירוע המלמד במידה רבה על קצין ערכי שיודע מתי לחרוג מהנהלים כשצריך – וצריך היה, ומכיר מיד לאחר מכן בטעויותיו כשם שהכיר.

עד עתה סירב גולדפוס להתראיין בכל תוקף, גם כשמיטב עיתונאינו חיזרו אחריו ללא הרף. משסיים כעת את תפקידו כמפקד האוגדה ורגע לפני שיחל בחפיפה לתפקידו הבא כאלוף הגיס הצפוני, הסכים סוף סוף להתראיין. ראשון היה יואב לימור, שזיהה הזדמנות לבלוט לרגע מעל עמיתיו וסידר לגולדפוס ראיון מלטף ל"ישראל היום". אחריו היה זה ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 12, שהשווה בליטופיו עם אלו של לימור ואולי גם העלה.

למען הסר ספק, אני לא מוריד מחשיבותם של הראיונות האלו. בשניהם דיבר גולדפוס בפתיחות רבה על פעולותיו ב-7 באוקטובר ובמלחמה שלאחריו, על הכאוס הגדול ששרר בשדרות הפיקוד, על אחוות הלוחמים ועל גודלו של האובדן, על המשפחות השכולות, על תורת הלחימה שפיתח במהלך המלחמה, על הקשיים וההישגים בזירת הקרב הייחודית והמורכבת ועל החיבור העז שיש לו למדינה.

אבל עם כל הכבוד ללימור ולדבורי, יש חלקים גדולים בפאזל הזה שנקרא באופן רשמי "מלחמת חרבות ברזל", שגולדפוס יכול היה לשפוך עליהם אור רב, ומשום מה עולה מהראיונות התחושה כי העיתונאים הבכירים בחרו ביודעין למשוך את ידיהם מהאש.

אני מכיר את גולדפוס. שיחקנו יחד כדורסל בקבוצת א.ס.א ירושלים במשך כמה שנים טובות אי שם בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 – מקבוצת הילדים ועד לקבוצת הבוגרים. זו לא הייתה קבוצה של אליפות או של גביע, צריך להודות ביושר – אפילו לא קרוב. אבל היינו כולנו בקשר טוב מאוד, במיוחד בקבוצת הנוער, ובילינו יחד שעות רבות על המגרש ומחוצה לו.

דן בלט במיוחד באתלטיות יוצאת דופן וביכולות הניתור המרשימות שלו. לימים ניגשנו שנינו לגיבוש לקומנדו הימי, ומשם השביל המשותף שלנו התפצל לשניים: דן התקבל לשייטת, שם החלה למעשה הקריירה הצבאית המפוארת שלו. אני פניתי לכיוונים אחרים. מאז ניתק הקשר, אם כי יכולתי לעקוב מרחוק אחר ההתקדמות המרשימה שלו בסולם הדרגות הצבאי.

רצה הגורל, ולפני שבועות אחדים פגשתי את גולדפוס ואת זוגתו אצל חבר משותף. גולדפוס נשאר חסון והוא מאלו שאי אפשר שלא להרגיש בנוכחותם. הוא רהוט, אינטליגנטי ומלא כריזמה, וקל להבין כיצד חיילים רבים נשבים בקסמיו ומוכנים לצאת בהנהגתו אלי קרב. שמחתי מאוד גם לגלות את זיק השובבות שלא אבד מעיניו. במהלך המפגש שוחחנו ארוכות על המלחמה. על חלק משאלותי ענה דן בשמחה, על חלקן ניכר היה שלא חש לגמרי בנוח לענות. אבל לזכותו ייאמר שלרגע לא ניסה לחמוק מלתת תשובה או הסבר, גם כשברור היה כי הוא רואה את הדברים אחרת ממני.

לו הייתי אני מראיין אותו, הייתי לבטח מכוון את הדיון לכיוונים אחרים מאלו שאליהם כיוונו לימור ודבורי. כך לדוגמא, הייתי שואל את גולדפוס האם יכול להיות שאותן מנהרות חמאס שמתחת לציר פילדלפי, ששימשו (ואולי משמשות עדיין) בעיקר להברחת אמצעי לחימה ואספקה לתוך הרצועה, שימשו באותו האופן גם להעברתם של חלק מהחטופים מחוץ לעזה – אל תוך שטח מצרים.

אולי הייתי שואל אותו גם לגבי התנהלותם של חיילי צה"ל ברצועה: הייתי מפנה את תשומת ליבו לתמונות וסרטונים של חיילים שהורסים רכוש פרטי בבתים עזתיים סתם לשם השעשוע, או לסיפורים לא מעטים שישנם על ביזה. אני באופן אישי שמעתי למשל מצלם חדשות שנכנס לתעד בעזה וסיפר לי שחיילים אמרו לו שירגיש חופשי לקחת מכל הבא ליד.

ודאי הייתי מקדיש גם חלק לא מבוטל מהראיון למותם של "בלתי מעורבים" כמו שנהוג לקרוא להם - אותם אזרחים עזתיים שמתו כתוצאה מההפגזות האוויריות ואלפי המשפחות שחלקן עוד קבורות מתחת להריסות - ומנסה להבין ממנו בדיוק מהן ההנחיות הצה"ליות בכל מה שקשור להעמדתם של אזרחים בסיכון. מה שמכנים בעגה הצבאית "נזק סביבתי" או "אגבי".

אולי הייתי גם שואל אותו על המשמעות שישנה למלחמה היום, בשעה שאין שום תכנית סדורה ליום שאחרי. אולי הייתי מבקש את דעתו על כך שתושבי העוטף אינם יכולים לשוב לבתיהם. זאת משום שגם עתה, עשרה חודשים מתחילת המלחמה, הם עדיין אינם חשים בטוחים, ומלאי דאגה מהאיומים מעזה שטרם הוסרו.

אולי הייתי מתמקד בחלק משאלותיי גם באופן שבו נאלץ צה"ל לחזור פעם אחר פעם לשכונות העזתיות שטוהרו כבר לפני כן, רק כדי לגלות שהחמאס מצליח איכשהו לאייש שם במידה כזו או אחרת את שורותיו מחדש. ואולי הייתי אפילו מגשש לדעתו בכל מה שקשור לגזרה הצפונית ומנסה לברר כיצד זה שתושבי הצפון מופקרים מזה חודשים רבים ואין שם פתרון בעתיד הנראה לעין.

אולי, אם הייתי עיתונאי.

ההתחיילות הברורה והמיידית של לימור ושל דבורי עת נערכו לראיון עם גולדפוס היא דוגמא נהדרת לתופעה של עיתונאים שמתגייסים בעתות מלחמה ומתייצבים לצד הדגל (אם כי, חשוב לומר, לא מדובר כאן בדבר חדש או בתופעה ישראלית ייחודית; תסתכלו על האמריקאים, הם למשל אלופי העולם בזה).

אם הייתי אני עיתונאי שקיבל לידיו את המשימה לראיין קצין בכיר כמו גולדפוס בעת הרגישה הזו, ועד כמה שאני מעריך את פועלו, לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לחסוך ממנו את השאלות הקשות, שכן מחובתם של העיתונאים שמראיינים אותו וקצינים רמי דרג נוספים להתעכב על השאלות האלו בדיוק.

הנה, אפילו גולדפוס בעצמו הבהיר במהלך הראיון עם דבורי כיצד לתפיסתו העוצמה טמונה דווקא בשאלת השאלות, בהעלאת הספק, בהטלת ביקורת. אם זה נכון ללוחמים, זה נכון שבעתיים גם לעיתונאים שמראיינים אותם. אחרת הם חוטאים בסופו של דבר לתפקידם הציבורי, ובכך משאירים את כולנו בעלטה.