לפי ההגדרה המפורסמת של מקס ובר, "מדינה" היא במהותה מונופול על השימוש באלימות בטריטוריה מסוימת. בראי הגדרה זו, ישנן כמה מדינות במזרח התיכון שייאלצו לוותר על התואר.

ארגון חיזבאללה בלבנון, מיליציות "הגיוס העממי" בעיראק, "אנסאר אללה" (החות'ים) בתימן וחמושי הג'נג'וויד בסודאן – כל אלה הם ארגונים צבאיים למחצה (שלעיתים מגיעים לממדי צבא סדיר של ממש) שנוטלים לעצמם חירות להפעיל כוח בשטח המדינות המארחות אותם, תוך ערעור על ריבונותן ולעיתים אף עימות ישיר עימן.

דינמיקה כזו נחשבת בעיני תיאורטיקנים פוליטיים לתסמין של "כשל מדינתי" (State Failure)", והיא כאמור מתארת את המצב במדינות רבות במזרח התיכון. אירועי הפריצה לבסיסי צה"ל בשדה תימן ובבית ליד ב-29 ביולי, מראים שגם במובן זה, ישראל איננה נטע זר בסביבתה. גם בה, סמכותו של הצבא להפעיל כוח איננה מוחלטת, וגם בה חמושים – לעיתים מתוך הצבא עצמו – פועלים באופן עצמאי בהתאם לאידאולוגיה שלהם ומתוך נכונות להתעמת עם הכוחות הרשמיים.

אומנם ההגדרה "מיליציה" עדיין מעט גדולה כדי לתאר את מי שפרצו לבסיסי צה"ל בשבוע שעבר ואת שותפיהם מתוך הצבא, וישראל עדיין צריכה לעשות כברת דרך כדי לזכות בתואר "מדינה כושלת". אולם מאז תחילת המלחמה הולך ונעשה ברור שהצבא בישראל מתמודד עם יותר ויותר ניסיונות לאתגר את סמכותו, מתוך שורותיו ומחוצה להן.

בחודשים האחרונים מצטברים עוד ועוד מקרים שבהם כוחות בשטח פועלים תוך הפרת המדיניות של הפיקוד הבכיר, ומקרים אחרים שבהם צמרת צה"ל מתנערת בדיעבד ממעשיהם של חיילים ומפקדים.

לדעת בנג'מין אליסון, דוקטורנט המתמחה בחקר מדיניות חוץ וביטחון באוניברסיטת אוסטין, אירועים אלה אינם מקריים: הם מצביעים על משבר מבני בסמכות צה"ל ובמנגנוני הפיקוד והשליטה שלו. בטור שפרסם בתחילת יולי במגזין יחסי החוץ Foreign Policy, הוא מנסה לתאר את המשבר שצה"ל מתמודד איתו בחודשים האחרונים, את סיבותיו ואת השלכותיו.

את אליסון אומנם לא מעסיקה השאלה אם ישראל הופכת למדינה כושלת. לדידו, הבעיה האמיתית שנובעת ממשבר הפיקוד בצה"ל היא שהוא גורם לגידול בהפרות הדין הבינלאומי, בהפרת זכויות האדם וחוקי המלחמה בידי חיילי צה"ל, גידול שמשתקף הן בכמות ההפרות והן במידת חומרתן.

מקרים של השפלת עצורים, התקיפה הקטלנית במחנה העקורים בתל א-סולטאן וההתעללות בכלואים במתקנים צבאיים, כולם מדגימים לדעת אליסון דינמיקה דומה: חיילי צה"ל אינם מצייתים למדיניות המוצהרת של צה"ל, או למצער חורגים ממנה, באופן שמעלה את המחיר ההומניטרי של המלחמה.

עובדה זו מדאיגה את אליסון בראש ובראשונה כאמריקאי: צה"ל, כידוע, נשען במידה רבה על אמצעי לחימה שארה"ב מספקת לו, ועל כן אליסון מנסה לעמוד על הסיבות לכך שנשק אמריקאי משמש לפגיעה בזכויות אדם ולהמליץ למקבלי ההחלטות באמריקה על דרך ראויה להתמודד עם מצב זה. אולם התופעה שהוא מתאר, והסיבות שהוא מייחס לה, עדיין עשויות לעניין גם רבים בישראל.

לדידו של אליסון, הליקויים במערך הפיקוד הצה"לי קשורים להפרות של זכויות אדם בשלושה אופנים לפחות. ראשית, יכולתו של הצבא לעבוד בתיאום עם ארגוני זכויות אדם נפגעת בשעה שמפקדים בדרגי הביניים מתעלמים מהנחיות הדרגים הבכירים. כך קרה למשל בהריגתם של שבעת מתנדבי ארגון המטבח המרכזי העולמי. לפי ההצהרות, הארגון תיאם את פעילותו עם צה"ל, שהנחה את הכוחות לפעול בהתאם, אולם מפקדים בשטח הפרו את ההחלטה והורו על התקיפה שהובילה להרג המתנדבים.

בדומה לכך, בחלק מהמקרים שבהם הפרו חיילי צה"ל את החוק הבינלאומי הם תיעדו את מעשיהם תוך הפרה בוטה של הנחיות הצבא. בשלב מסוים הורה בפירוש הרמטכ"ל הרצי הלוי שלא "לצלם סרטוני נקמה" מחשש להצטברות ראיות בתביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי – אולם אפילו אז, המשיכו חיילי צה"ל לתעד את עצמם מפירים את דיני המלחמה במשנה מרץ. חיילי צה"ל אינם רק מתעלמים מהנחיות מפקדיהם; הם אף אינם מהססים להצטלם כשהם עושים זאת, ומנופפים בתמונות בהתרסה מול פניהם של גורמי האכיפה הצבאיים.

לבסוף, ההתממשות הבוטה ביותר של אובדן המרות הפיקודית בצה"ל עד כה היא בעיני אליסון היחס של חיילי צה"ל לכלואים הפלסטינים. לדבריו, הקמת ועדת בדיקה לנושא הפגיעה בכלואים היא מעין מסר מובלע שצה"ל מעביר לחייליו ומעוניין לשדר כלפי חוץ – ולפיו הצבא אינו תומך בהתעללות בעצירים או בשלילת תנאיהם הבסיסיים, וגילויי היחס הרע כלפיהם מצד חיילים אינם משקפים את מדיניותו.

מאז כתיבת המאמר אין צורך עוד לחפש מסרים מובלעים או מתחים מרומזים בהחלטות של צה"ל. אירועי הפריצה לבסיסים והמתקפה על גורמי האכיפה הצבאית שאמונים על ענישת החיילים שסרחו, מלמדים בבירור שהיחס לכלואים הוא זירת התגוששות בתוך הצבא. זירת התגוששות טעונה, מפורשת, שגם עלולה בנקל להסלים לכדי מאבק אלים והרסני.

בנקודה זו מתעוררת השאלה מדוע משבר הפיקוד והשליטה בצה"ל מבעבע ופורץ אל פני השטח דווקא בדמות מקרים של הפרת דיני המלחמה. חיילי צה"ל היו יכולים לערוק משדה הקרב, לסרב להסתער או לא לעמוד ביעדים המבצעיים שהוטלו עליהם, בדיוק כפי שעשו לפניהם אינספור חיילים מרדנים בצבאות רבים ושונים. מדוע הם בוחרים להפר פקודות דווקא במה שקשור לנושאים הומניטריים?

את התשובה, כנהוג בצבא, מחלק אליסון לשלושה גורמים: סביבה של קבלת החלטות מתירנית, תורת הלחימה של צה"ל והעובדה שכוח האדם שלו מבוסס על גיוס חובה כללי – כל אלה אשמים בכך שחיילי צה"ל מפירים הנחיות דווקא בנושאים הומניטריים.

ראשית, בצה"ל נהוגה מתירנות בקבלת ההחלטות בכל מה שקשור למחיר האזרחי של המלחמה. בצה"ל, בשונה מצבאות אחרים, הסמכות לאשר פעולה צבאית שכרוכה בנזק לתשתיות ולחיי מי שאינו מעורב בלחימה (נניח לרגע לבעייתיות שבקביעת מי "מעורב בלחימה") נתונה בידי דרגי הביניים של הפיקוד.

הפיקוד הבכיר פוטר את עצמו ממעורבות קונקרטית בשאלת המחירים ההומניטריים של פעולה צבאית זו או אחרת, ונותן למפקדי השטח לקבל את ההחלטות בעצמם. את הוואקום המוסרי שנותר, ממלאות קריאות מסיתות, משלהבות ואלימות של פוליטיקאים, שנוקטים רטוריקה של דה-הומניזציה כלפי הפלסטינים.

כך, קצינים זוטרים בצה"ל שומעים מנבחרי הציבור שבמלחמה הכל מותר ושלמעשיהם אין השלכות, ואילו מן הפיקוד הבכיר הם אינם שומעים דבר. אך טבעי הוא שבמקרים רבים הם מתעלמים משיקולים הומניטריים, או אפילו מקבלים החלטות מבצעיות בהתבסס על שיפוט מוסרי לקוי ועל יצר נקם.

יתר על כן, בעיני אליסון, עצם הדוקטרינה הצבאית הישראלית מושתתת על פגיעה בזכויות אדם. לשיטתו, תורת הלחימה שמנחה את ישראל במלחמה האחרונה היא גרסה מסוימת של "דוקטרינת הדאחיה" שהגה גדי אייזנקוט, הגורסת שהדרך לפגוע בארגוני טרור שמשתמשים בתשתיות אזרחיות היא להחריב את התשתיות הללו בשיטתיות.

הרעיון, כפי שאליסון מבין אותו, הוא "מתקפות חסרות פרופורציות על תשתיות אזרחיות של האויב במטרה להוריד אותו על ברכיו"; רעיון שמנוגד בעצם מהותו לתפיסות של משפט בין-לאומי, כמו מידתיות או שמירה על חייהם של בלתי-מעורבים.

תורת לחימה זו היא בעיני אליסון גרסה מעודנת ומכובסת של ענישה קולקטיבית; ממילא, ברור מדוע צבא שזוהי תורת הלחימה שלו מפר זכויות אדם בשיטתיות כמו שעושה זאת צה"ל במלחמה בעזה. וכך, גם אם מהפיקוד הבכיר מגיעות הנחיות להגן על זכויות אדם או להימנע מהפרת דיני הלחימה – הן זרות לעצם תפיסת הלחימה של הצבא והנמענים מתעלמים מהן בשיטתיות.

לבסוף, הצבא הישראלי יכול להתהדר ככל שהוא רוצה בכך שהוא מנהל את הלחימה "במקצועיות". בפועל, אליסון מזכיר, צה"ל איננו צבא מקצועי, וכוח האדם שלו מבוסס על גיוס חובה. עובדה זו משמעותה כמעט בהכרח ריבוי מקרים של הפרת הנחיות מכיוון שצבאות חובה, לדברי אליסון, הם באופן עקבי מקצועיים וממושמעים פחות מצבאות שכירים.

חמור מכך, צה"ל הוא צבא חובה שגם נסמך באופן מסיבי על כוחות מילואים – שהם מקצועיים פחות במהותם, ובחלק מהמקרים אינם מגיעים לרמת כשירות מינימלית. במובן זה, אליסון קובע, צה"ל רחוק מאוד מאידיאל המקצועיות שהוא שואף אליו.

בעיני אליסון, המודל האידיאלי של צבא מקצועי הוא הצבא האמריקאי, וצה"ל רחוק ממנו מרחק עצום. המודל שאליו צה"ל קרוב יותר הוא דווקא הצבא הרוסי: לא-מקצועי, לא-ממושמע ומוגבל להפליא בכל הקשור להקפדה על דיני מלחמה וזכויות אדם.

שלושה גורמים אלה נובעים באופן ישיר מאופיו העמוק של צה"ל, וממילא ברור מדוע בתחום ההומניטרי הוא סובל מאובדן שליטה של ממש. הרמטכ"ל הרצי הלוי יכול אפוא לומר ש"לא ניתן להילחם כאשר המשמעת והכללים אינם ברורים ואינם מוקפדים", אולם בפועל זה בדיוק מה שצה"ל עושה בעיני אליסון: נלחם בעזה כבר תקופה ארוכה בלי להקפיד על משמעת ועל כללים, ואין אף לא אחד, מהרמטכ"ל ועד אחרון הטוראים, שיכול לשנות את הסיבות המבניות לכך.

מבחינת אליסון – שמוטרד כזכור מן השימוש של ישראל באמצעי לחימה אמריקאיים – המשמעות היא שארצות הברית אינה יכולה לחמש את ישראל. בין אם הפשעים של צה"ל הם תוצאה של מדיניות עבריינית מצד מדינת ישראל, או שאלה רק מעשים של קצינים וחיילים סוררים, ארצות הברית מוכרחה לדעת שהנשק שלה הוא שמבצע אותם. בכך היא אינה רק קושרת את שמה ואת מצפונה בעבירות הומניטריות ובהפרות של החוק הבינלאומי, היא גם מביאה את האזור כולו לסיפה של התפוצצות.

בסופו של דבר, סבור אליסון, ארצות הברית אינה יכולה לעשות למען ישראל את מה שהיא איננה עושה עבור עצמה. "אם צה"ל אפילו אינו יכול לשלוט באנשיו, איך אפשר לצפות מהעם האמריקאי להמשיך לממן ולחמש אותו?".

חלק מהנקודות שאליסון מעלה משכנעות פחות מאחרות. ייתכן שהוא צודק באמירה שצבאות חובה נוטים להיות ממושמעים פחות מצבאות מקצועיים, אולם ההשוואה שלו לצבא האמריקאי בהקשר זה מעט תמוהה. אחרי הכל, היה זה הצבא האמריקאי המקצועי כל כך שביצע הפרות חמורות של זכויות אדם בעיראק.

יתר על כן, הוא אומנם מצהיר שמטרתו היא לשרטט את משבר הפיקוד והשליטה של צה"ל ושסוגיית זכויות האדם היא רק דוגמה, אולם לעיתים דומה שההפך הוא הנכון. כך למשל, האופן בו הוא מציג את דוקטרינת הדאחיה מראה למעשה שדווקא אין בעיה במרות של צה"ל על חייליו, שכן אם הפגיעה בזכויות אדם והפרת דיני המלחמה הן אבני הבסיס של הדוקטרינה הרי שחיילי צה"ל מיישמים אותה בנאמנות ובהצלחה רבה.

המאמר כן משכנע בפרט כאשר מביאים בחשבון שהוא נכתב חודש לפני האירועים האחרונים בבית ליד ובשדה תימן. האירועים הללו הם המשך ישיר לתופעה שאליסון מתאר, ואפילו אם הנימוקים שלו אינם מדויקים, הוא חזה היטב את המגמה שעמדה מאחוריהם.

אלא שאליסון לא היה זקוק ללחימה בעזה כדי להבין את עומק משבר השליטה של צה"ל. התופעות שהוא מתאר מאפיינות זה שנים את פעילות הצבא בהקשר אחד בפרט: הנוכחות בשטחי הגדה המערבית. יחסי הגומלין בין המתנחלים, כוחות צה"ל שנשלחים לאבטח אותם והאוכלוסייה הפלסטינית מדגימים שממגדלי הקריה קשה מאוד לראות מה קורה בגדה.

בשנים האחרונות נרשמו בשטחים כמה וכמה מקרים שבהם כוחות צבא הפרו את המדיניות הרשמית של צה"ל מטעמים אידאולוגיים, ובין היתר סייעו למתנחלים להשתלט על שטחים של פלסטינים, חיפו עליהם בשעה שתקפו פלסטינים או הפעילו בעצמם אלימות חסרת פרופורציות כלפי אזרחים בניגוד לדין הבינלאומי ולזכויות האדם.

כפי שהבין גם הממשל האמריקאי בעבר, חלק מהיחידות שכפופות להלכה לצבא ההגנה לישראל בפועל מנהלות בשטחים מדיניות עצמאית בשם אידאולוגיה משלהן ותוך שיתוף פעולה עם גורמים מחוץ לצה"ל.

הפצצות האמריקאיות שמטרידות את אליסון אומנם אינן מכוונות למטרות בשטחים, אולם שם ידעו כוחות צה"ל להפר זכויות אדם בניגוד לנהלים עוד הרבה לפני המלחמה האחרונה. בגבעות השומרון, בחווארה ובדרום הר חברון נזרעו הזרעים שהצמיחו את הפירות הבאושים בשדה תימן ובבית ליד.

איתי מלאך כותב ב"פרויקט אופק" - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת