פופוליזם זול, יחסית

אחרי כמה ימים של סיקור אינטנסיבי של ההכנות לפגישת הפסגה בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב, ועוד כמה ימים של סיקור הביקור בוושינגטון, העיתונים נשאבים לריקנות זמנית. אם בזמן סיקור מקביל של אירוע אחד מציג כל עיתון בחזיתו את הנחות היסוד המובילות אותו – בלא אירוע מרכזי לסיקור, באות הנחות היסוד הללו לידי ביטוי לא רק במסגור, אלא גם במושא הסיקור.

ב"ידיעות אחרונות", למשל, הכותרת הראשית מוקדשת להצעה של שר האוצר יובל שטייניץ לקצץ בשכר השרים בשיעור של 5% [איתמר אייכנר]. זו הצעה פופוליסטית, שהופכת לכותרת פופוליסטית, המפנה לידיעה פופוליסטית, כראוי לעיתון הפופולרי בישראל. אין אפילו ניסיון להסתיר את המימד הפופוליסטי של ההצעה. "מבחינה כספית אמור המהלך הזה לחסוך לאוצר המדינה כמיליון שקל בלבד", כותב אייכנר, "אבל מההיבט הציבורי מייחסים לו באוצר חשיבות רבה, כי שרי הממשלה מצטיירים תמיד כמי שדואגים לעצמם להעלאות שכר נדיבות". שוב גוברת מראית העין על המהות, רק שבמקרה זה המעשה מתבצע תוך הדגשת חשיבותה היתרה של התדמית החיצונית. לפי היגיון זה, אין זה משנה כלל אם אכן יתבצע בסופו של דבר הקיצוץ בשכר השרים, העיקר שב"ידיעות אחרונות" הופיעה הכותרת הראשית "קיצוץ שכר גם לשרים".

ב"הארץ", לעומת זאת, מתפרסם במרכז החלק העליון של עמוד השער התצלום הנודע וזוכה פרס הפוליצר של הצלם עודד בלילטי מפינוי עמונה לפני כשלוש שנים, שבו נראית אשה אחת המבקשת להדוף עדר שלם של שוטרים (אגב, חבל שהקרדיט לתצלום מיוחס ל"אי-פי", ללא ציון שם הצלם).

ההצדקה לפרסום מחדש של התצלום היא הכותרת הראשית של העיתון: "נתניהו וברק סיכמו על פינוי מאחזים בלתי חוקיים" [יוסי ורטר וברק רביד]. הסכמות כאלה והצהרות על אודותיהן נשמעו כבר עשרות פעמים, ורק לעתים נדירות הובילו בסופו של דבר גם לפינוי ממשי. אין בכך כדי למנוע מהעיתון, התומך בפינוי, מלהציג לקוראיו מעין אילוסטרציה לקראת העתיד, אולי, לבוא. כמו שער "ידיעות אחרונות", גם שער "הארץ" מציע הבוקר לקוראיו פנטזיה.

מסע הבחירות של השטן

אירוע אחד שכן התרחש מצליח בכל זאת להגיע לעמודים הראשונים של כל העיתונים – ניסוי מוצלח של טיל קרקע-קרקע חדש באיראן. ב"מעריב" תופס סיקור האירוע את כל הכפולה הפותחת, תחת הכותרת "התשובה האיראנית" (הכוונה היא שזו התשובה של איראן להצעות ארה"ב לדיאלוג). גם ב"ידיעות אחרונות" תופס הסיקור את מלוא הכפולה הפותחת, וזאת תחת הכותרת "איום מוצק" (רמז לדלק המוצק שמזין את הטיל החדש). ב"ישראל היום" הכותרת מזרה אימה במיוחד: "במרחק לחיצה".

מה שלא מצוין באף אחת מכותרות הידיעות בנושא, וגם לא בכותרות המשנה, הוא ההקשר הפנים-איראני של השיגור – מערכת הבחירות המתנהלת בימים אלה במדינה. ב"מעריב", למען האמת, אין להקשר זה כל זכר גם בגוף הידיעה [ג'קי חוגי, טל שניידר, נדב זאבי, אמיר בוחבוט ומיה בנגל]. ב"הארץ" יש רמז לכך במשפט הפתיחה ("נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הנמצא בעיצומה של מערכת בחירות, הודיע אתמול על ניסוי מוצלח בטיל סאג'יל 2"), אך ללא פירוט בהמשך [יוסי מלמן ועמוס הראל]. ב"ידיעות אחרונות" מציינים רק בפסקה השביעית בידיעה כי "שיגור הטיל החדש התקיים ביום שבו קבעה 'הוועדה המסדרת' של הבחירות לנשיאות באיראן, 'מועצת שומרי החוקה', את שמותיהם של ארבעת המתמודדים שקיבלו אישור מהשלטונות להתמודד לנשיאות. אחד מהם הוא הנשיא אחמדינג'אד, שזוכה לתמיכת השליט הרוחני עלי חמנאי" [אריה אגוזי, יוסי יהושוע וסמדר פרי].

לזכות "ישראל היום" יצוין כי דווקא בעיתון זה, הלוחמני מכל העיתונים, לא מסתפקים במשפט "אולי בגלל הבחירות הקרבות [...] הקדיש הנשיא האיראני חלק נרחב מנאומו לתוכנית הגרעין", המופיע בגוף הידיעה על השיגור, ומקדישים ידיעה נפרדת לכך ש"השיגור הפך מיד לחלק מתעמולת הבחירות" [דניאל סיריוטי ובועז ביסמוט].

מידת האיום של הטיל על ישראל אינה משתנה כתוצאה מעיתוי הניסוי וניצולו למערכת הבחירות באיראן, אך אין כמו הישראלים כדי להכיר את הנטייה של מנהיגים פוליטיים להתבטא בתוקפנות יתרה ולארגן מופעי ראווה צבאיים ככל שמועד הבחירות מתקרב. אם השיגור וההתרברבות שבעקבותיו הם חלק מניסיון של אחמדינג'אד לקבוע את סדר היום בבחירות האיראניות, ראוי להדגיש, ולא להצניע, עובדה זו. אחרת, העיתונים הישראליים נכנעים לספין שמכוון לתושבי מדינה אחרת.

למרבה הצער, להקשר הפנים-איראני אין סיכוי לתפוס את הבכורה במסגור הישראלי של אירוע כזה. לא זו בלבד שהקשר זה מפחית מעוצמת הפניקה שניתן לזרוע בלב הקוראים הישראלים, הוא גם רומז לכך שלמרות העוולות שמעולל המשטר באיראן והפגיעות בזכויות אדם בסיסיות במדינה, יש בה בכל זאת סוג של דמוקרטיה, שבה השליט נבחר על-ידי אזרחי המדינה. יש בישראל מי שרעיון זה מפחיד אותם יותר מכל ארסנל הטילים האיראני גם יחד.

מעבר לקווי האויב

בשער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר טלילה ציפר, בתו של עיתונאי "הארץ" בני ציפר ומי שאמורה היתה להינשא לבאסם אבו-רחמה, תושב בילעין שנהרג לפני כחודש מפגיעה ישירה של רימון גז שנורה על-ידי חיילי צה"ל בעת הפגנה נגד גדר ההפרדה. מאחורי סיפור האהבה יוצא הדופן בין ישראלית לפלסטיני, המתואר בכתבה, מסתתר סיפור תקשורתי יוצא דופן.

הכתבה, מאת יאיר אלטמן, פורסמה כבר אתמול באתר האינטרנט MNEWS, והיא מופיעה בגליון "מודיעין NEWS", מקומון מודיעיני היוצא לאור היום. במוסף "24 שעות" מופיע בסיומה של הכתבה המשפט: "הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם המקומון 'מודיעין NEWS'". העיתון והאתר יוצאים לאור על-ידי אלי דנון, והם אינם שייכים לקבוצת ידיעות-תקשורת, המוציאה לאור בעיר את "ידיעות מודיעין".

בדרך כלל לא נהוג בקבוצת "ידיעות אחרונות" לשתף פעולה עם גורמים מתחרים. האם כתבה זו מסמנת שינוי מגמה? יש לקוות. שיתוף פעולה עם האויב יכול להפרות, חרמות בדרך כלל מובילים לקיפאון. לא רק במישור המדיני, גם בתקשורת.

קרבה מסוכנת לעולם הפשע

ההתקפה על שירה מרגלית, המשנה למנכ"ל רשת, זכיינית ערוץ 2, מסוקרת בהרחבה בכל העיתונים. "איך זה יכול להיות? מה פתאום מרביצים לי?", היא מצוטטת בעדות של "ידיד" שנפגש עימה לאחר התקיפה ומשוחח עם כתבי "ידיעות אחרונות" [רז שכניק, ניר ג'ונטז', מאיר תורג'מן ונעם ברקן]. אביה, העיתונאי דן מרגלית, מביע את דאגתו בכל העיתונים, פרט ל"ישראל היום", מעסיקו.

עדיין לא ברור אם יש קשר בין תפקידה של מרגלית בערוץ 2 ובין התקיפה, אך ב"מעריב" מקשר מבקר הטלוויזיה אסף שניידר את האירוע לאופי שבו סוקר הפשע בישראל. שניידר כותב: "בשנים האחרונות הטלוויזיה עוסקת רבות בצד המקסים של הפשע. חוסר מוסר מצטייר כמורכבות נפשית. אלימות כמחול מסוגנן. נטילת חיים כאתנחתה קומית. [...]  נוצרה קרבה. כמעט אינטימיות. עכשיו מסתבר שעם היווצרותה, הקרבה הזאת כבר קשה לניתוק, ושהיא עובדת גם בכיוון ההפוך".

ענייני תקשורת

הילו גלזר מראיין את אמנון דנקנר לעיתון "העיר – תל-אביב" ומדבר איתו, בין היתר, על התפטרות עורכי "מעריב" רותי יובל ודורון גלעזר. "אם יש לי ביקורת כלפי רותי ודורון היא מתמקדת בזה שהם ויתרו מוקדם מדי. בשנה וחצי לא ניתן להוביל מהלכים, והרבה אנשים סמכו עליהם שם", אומר דנקנר, ומשווה את האתגרים שהשניים עמדו בפניהם לאתגרים שעמדו בפניו כשכיהן הוא כעורך העיתון. לדבריו, כבר אחרי שלוש שנים ביקש לפרוש, אך נענה לבקשות המו"ל להישאר, פעם אחר פעם, עד שהשלים שש שנות כהונה. "בשנה האחרונה אני מודה שכבר לא ממש תיפקדתי", הוא אומר, ומסביר זאת כך: "התעייפתי".

כדאי לקרוא את רשימתו של קובי ניב ב"גלובס" על הסיקור שניתן בשבוע שעבר לתאונת דרכים קטלנית.

בחלק ב' של "הארץ" מופיעה כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" [ג'ון ברנס] על חלקו של חוק חופש המידע הבריטי בחשיפת פרשת החזרי ההוצאות של חברי הפרלמנט הבריטי, פרשה שמסעירה את המדינה כבר ימים ארוכים. בישראל, כזכור, העיתונאים כמעט שאינם עושים שימוש בחוק חופש המידע. יו"ר התנועה לחופש המידע בישראל, רביב דרוקר, פירסם השבוע במוסף "פירמה" של "גלובס" את תמצית ההרצאה שנשא בכנס שאירגנה התנועה לאחרונה.