בחודשים האחרונים מומחים לביטחון לאומי מכל רחבי העולם דנים בשאלת מקומה של הטכנולוגיה באירועי ה-7 באוקטובר. מכיוון שישראל היא יצואנית בולטת של נשק ושל טכנולוגיות ביטחוניות, קריסת המערך ההגנתי שלה מדאיגה את שירותי הביטחון גם באירופה ובארצות הברית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם ההצלחה המבצעית הפנומנלית של מתקפת חמאס נבעה מחולשותיה המבניות של הטכנולוגיה או מהחלטות שגויות של בעלי תפקידים ספציפיים.

חלק מהמומחים טוענים שישראל יצרה בגבול עזה את מה שקרוי בעגה המקצועית "מערכת מורכבת", כלומר מערכת הבנויה מרשת גדולה של חלקים המקיימים ביניהם יחסי תלות הדדיים. מערכות מורכבות חשופות לתופעה המכונה "מפל כשלים", דהיינו מצב שבו פגיעה נקודתית גורמת לאפקט דומינו המוביל לקריסה מערכתית. הרס מגדלי התצפית באמצעות רחפנים, לדוגמה, שיבש את התקשורת בין מרכזי הפיקוד והמוצבים השונים ופגע אנושות ביכולות התגובה של צה"ל. ברגעים כאלה, המבנה הרשתי של הטכנולוגיה הופך לחולשתה הגדולה ביותר: הוא מעצים את האפקט של פגיעות ספציפיות ומסייע להן להתפשט לאתרים נוספים.

מומחים אחרים סבורים שהפגיעוּת הישראלית נבעה משימוש קלוקל בטכנולוגיה איכותית ולא מהטכנולוגיה עצמה. הם מסכימים שישראל פיתחה הסתמכות יתר על טכנולוגיה אך מדגישים שמדובר בטעות ברמת שיקול הדעת האנושי ולא במחדל טכנולוגי. לדידם, שורש הבעיה הוא זלזול ישראל ביריביה. צה"ל הניח שיכולות היירוט של כיפת ברזל והתגובתיות של מערכות רואה-יורה מסוגלות להכיל את עוצמת האש החמאסית ולכן צמצם את הנוכחות האנושית לאורך הגבול. אילו ישראל היתה פועלת בהתאם להערכה מפוכחת של חמאס, היא היתה מגלה שציפיותיה מהטכנולוגיה אינן ריאליות, מעבה את נוכחות הכוחות האנושיים, ומצמצמת כך משמעותית את ממדי האסון.

על אף ההבדלים ביניהן, שתי הגישות מניחות שהדיון הוא אינסטרומנטלי במהותו, כלומר זה דיון העוסק בשאלה "מה הטכנולוגיה יכולה או לא יכולה לעשות?". המאמר הנוכחי יציע זווית אחרת. הוא מבוסס על ההנחה שכדי להבין את יחסו של הצבא לטכנולוגיה עלינו לחשוב על טכנולוגיה כעל תופעה חברתית ופוליטית, ולא כעל אוסף של תוכנות ושל מכשירים. השאלה שננסה לענות עליה איננה מדוע הכלים הטכנולוגיים תפקדו כפי שתפקדו, אלא מדוע מלכתחילה הפכה הטכנולוגיה לגורם כה דומיננטי בבניין הכוח הצה"לי. מדוע, במילים אחרות, בכירים במערכת הביטחון הפסיקו להתייחס לטכנולוגיה כדבר־מה השייך למישור האמצעים, והתחילו לחשוב עליה כחלק מרכזי מעולם התכליות?

מאיכות אנושית לאיכות טכנולוגית

ב-1997 פרסם אלוף במיל' יצחק בן־ישראל, אז ראש מו"פ (מחקר ופיתוח) במערכת הביטחון בדרגת תא"ל, מאמר בשם "תורת היחסות של בניין הכוח". בן־ישראל, נציג הגישה הגורסת שסייבר ובינה מלאכותית הם התחומים החשובים ביותר בתפיסת הביטחון הישראלית (מה שתא"ל מאיר פינקל כינה בביקורתיות "פולחן הטכנולוגיה"), הציע במאמרו להחליף את הלוגיקה המסורתית של בניין הכוח הצה"לי בלוגיקה חדשה ופרובוקטיבית.

לדעת בן־ישראל, במקום לקבוע את כיווני ההשקעה בהתאם לעיקרון הקלאסי של צמצום פערים – כלומר הקצאת משאבים לתחומים שבהם צה"ל נחות מצבאות ערב – יש להשקיע דווקא באותם תחומים שבהם ידו של צה"ל על העליונה. "עלינו לחפש אותם שטחים שבהם יש לנו יתרון יחסי (ולאויב חיסרון) ולנסות לגרור את המלחמה דווקא לשטחים אלה", כתב בן־ישראל, "[…] עלינו להשקיע במיוחד באותם כוחות, שיתרונם היחסי על פני האויב הוא הגדול ביותר". בן־ישראל הסביר את ההמלצה הזו במונחים של תחבולת מלחמה: בהנחה שהאויב פועל בהתאם לעיקרון הקונבנציונלי של צמצום פערים, הוא ישקיע בתחומים שבהם ישראל חזקה ממנו. באופן הזה ישראל תוכל לעצב כרצונה את זירת העימות הצבאי, לגרור את אויביה למגרשהּ הביתי.

ובאילו תחומים ישראל חזקה מאויביה? בן־ישראל השיב: "אין לחפש את התשובה לשאלה זו במישור הכמותי, אלא במישור האיכותי". כדי לנצח במערכה הבאה, ישראל צריכה להימנע מעימות המושתת על כוחות כמותיים כמו יחידות חי"ר ולהתבסס על "החילות הטכנולוגיים המובהקים": "ככל שהמלחמה בינינו לבין הערבים תתנהל ברמה טכנולוגית גבוהה יותר […] כך יהיה מצבנו היחסי טוב יותר; ולהפך, ככל שהמלחמה תהייה דלה יותר בטכנולוגיה ועשירה יותר בכוח אדם, כך ילך מצבנו ויורע". ב-2019 בן־ישראל חזר על העמדה הזאת והוסיף: "מפרספקטיבה ישראלית התרחיש העדיף הוא 'מלחמת היי-טק'".

בן־ישראל ממשיך כאן מסורת ארוכה של הגות מפקדים ישראלית המדגישה את היבט האיכות בתפיסת הביטחון הלאומית. בן־גוריון טען כבר ב-1948 כי רק הדגשת הממד האיכותי תאפשר לישראל לפצות על היתרון הכמותי של הצבאות הערביים: "במה אפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד? אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי". ברבות השנים הפך מושג היתרון האיכותי – ששורשיו נטועים במיתוס ה"מעטים מול רבים" של מרד החשמונאים – לאתוס המכונן של המחשבה הצבאית הישראלית.

אולם בשנות ה-90 , כפי שהראה תא"ל פינקל, משמעות המושג "איכות" בשיח הביטחוני עברה תמורה מעניינת. אנשי צבא התחילו לחשוב עליו במונחים של טכנולוגיה ולא במונחים של "החומר האנושי". ואכן, כשבן־ישראל מדבר על היתרון האיכותי של צה"ל, הוא לא חושב כמו בן־גוריון על דמותו האינטלקטואלית והמוסרית של החייל הישראלי, וגם לא על רמת הלכידות החברתית או ניקיון הכפיים של ההנהגה המדינית. הוא חושב, בראש ובראשונה, על האופן שבו צה"ל משתמש במערכות נשק חכמות, בפלטפורמות דיגיטליות ובבינה מלאכותית.

גוויעתו של הממד היחסי

אבל זה לא הכל. בשנים האחרונות חל שינוי נוסף באבולוציה של היתרון האיכותי. ככל שהתגבר ההיבט הטכנולוגי ונחלש ההיבט האנושי, כך הלך המושג ואיבד את ממדיו היחסיים. במילים אחרות, היתרון האיכותי חדל לתפקד כקריטריון המצביע על פערי הכוחות בין ישראל ליריביה. באותו מאמר של בן־ישראל מ-1997, שהוא במידה רבה הטקסט המכונן של תזת היתרון האיכותי הטכנולוגי, ההיבט היחסי עדיין עמד במרכז הדיון. אבל בזמן שחלף מאז, האוריינטציה ההשוואתית של האיכות הטכנולוגית נעלמה כמעט לחלוטין, וכיום הטכנולוגיה מתפקדת כיסוד מהותי ולא כממד התייחסותי; זהו מרכיב מרכזי בזהות העצמית של מערכת הביטחון הישראלית ולא היבט של יחסיה עם הסביבה החיצונית.

דוגמה בולטת להלך הרוח הזה הוא המאמר "בדרך לעליונות דיגיטלית עוצרים בדלפי" שפורסם ב-2020 בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" – במה מרכזית בשיח האינטלקטואלי הביטחוני, המזוהה עם הזרם "החדשני" בצה"ל. המחברים, תא"ל עומר דגן ורס"ן ליאור בר־לב, טוענים שכוחם של צבאות במאה ה-21 לא נקבע עוד על פי קריטריונים מסורתיים של עוצמה צבאית – כמו עליונות ימית, יבשתית, או אווירית – אלא בהתאם למידת עליונותם הדיגיטלית. בשונה מסוגי העליונות הישנים, הם כותבים, "עליונות דיגיטלית אינה באה לידי ביטוי נגד יריב כלשהו בנקודת זמן או במרחב ספציפיים, אלא מאפשרת בניין כוח שישמר עליונות צבאית בכל ממדי הפעולה מול מגוון יריבים, גם כאשר אלו ימשיכו להשתנות".

כלומר, לא משנה מי ניצב מול ישראל – טרוריסטים ג'יהאדיסטים, צבאות סדירים, או חייזרים ממאדים – כל עוד צה"ל שומר על רמת עדכון דיגיטלי גבוהה, הוא יוכל להביס את חורשי רעתו. אופיו הקונקרטי של האיום הוא עניין משני, שהרי "העליונות הדיגיטלית נמדדת מול עצמנו פנימה". מושג היתרון הטכנולוגי הפך למעשה לאוריינטציה סוליפסיסטית. זהו מעין אוטיזם דיגיטלי.

נקודת ההתייחסות של תהליכי בניין הכוח עברה אפוא מהמציאות החיצונית אל העולם הפנימי. האזכור של העיר היוונית בכותרת המאמר נוגע בדיוק לעניין זה. לדידם של המחברים, המפתח ליצירת עליונות צבאית בימינו אינו "דע את האויב", ציוויו המפורסם של תאורטיקן המלחמה הסיני סון־טסו, אלא המימרה "דע את עצמך" שהופיעה על קירות מקדש אפולו בדלפי.

בין ספרטה לאתונה

הופעתו של שיח היתרון הטכנולוגי בשנות ה-90 שיקפה תהליכים חברתיים ופוליטיים רחבים. ראשית, התעצמות מקומה של הטכנולוגיה בשיח הצבאי בישראל התרחשה במקביל לירידה במעמדו הציבורי של צה"ל. בשנות ה-80 וה-90, עליית הנאו־ליברליזם והאינדיבידואליזם שחקה את אתוס הקולקטיביזם הישראלי. חדירת היגיון השוק אל המרחב הציבורי החלישה את הקשר בין הצבא והחברה, והפכה את סוגיית הגיוס מחובה לאומית פשוטה לשאלה מורכבת יותר שמערבת אינטרסים פרטיים. כתוצאה מכך, צה"ל ניצב מול משבר מוטיבציה שהתבטא בירידה בשיעורי המתגייסים ושחיקה בַנכונות לשרת בתפקידים קרביים.

בנוסף, התבססות צה"ל בדרום לבנון ב-1985 ופרוץ האינתיפאדה הראשונה שנתיים לאחר מכן, סימנו את המעבר מעידן המלחמות הבין-מדינתיות לעידן הקונפליקט הא־סימטרי, המתאפיין בפעולות שיטור ושליטה על אוכלוסייה אזרחית מזה, ובמאבק במיליציות מזה. השינוי בפרופיל המשימתי של צה"ל הגביר את הביקורת הציבורית על הנוכחות הישראלית בלבנון ובשטחים הכבושים. תנועות כמו "יש גבול", "שלום עכשיו" ו"ארבע אימהות" סימנו את הופעתו של שיח אנטי־מלחמתי שערער על מידת הלגיטימיות של פעולות צה"ל ועל מרכזיות הצבא בחיים הציבוריים. בד בבד גם גברה מאוד בשנים הללו הרגישות לחללים בחברה הישראלית.

אל תוך התמונה המורכבת הזאת נכנסו ההתפתחויות הטכנולוגיות של סוף המאה ה-20. בעבור הממסד הביטחוני בישראל, הטכנולוגיה נראתה כמו פתרון קסם לאיזון המתח בין ליברליזם ומיליטריזם. רבים קיוו שפלטפורמות לחימה אוטונומיות וכלים בלתי־מאוישים – תחום המומחיות של "רפאל", "אלביט" והתעשייה האווירית – ייתרו את הצורך בשיעורים גבוהים של מתגייסים ויצמצמו את כמות האבדות בצד הישראלי.

בנוסף, הטכנולוגיה יכולה לשכך את ההיבטים המכוערים של השליטה בעם הפלסטיני: מערכות נשק חכמות יצמצמו את הפגיעה בבלתי־מעורבים, ותהליכי דיגיטציה ואוטומציה של מחסומים יפחיתו את החיכוך בין חיילים לאזרחים. החדשנות הטכנולוגית, במילים אחרות, אמורה היתה להפוך את ישראל לסינתזה של ספרטה ואתונה – מעצמה צבאית מצד אחד, מגדלור של קידמה וליברליזם מצד שני.

בכך שסייעה לשכך את המתח בין ההיבטים הליברליים והדמוקרטיים של ישראל לבין המציאות בשטחים הכבושים, תרמה הטכנולוגיה להתרוששות הדיון הביטחוני והמדיני ממאפיינים אידאולוגיים ופוליטיים. פולחן הטכנולוגיה הצבאי, במילים אחרות, הוא חלק אינטגרלי ממגמת הדה־פוליטיזציה של הסכסכוך הישראלי־פלסטיני.

הביטוי המובהק ביותר של המגמה הזו הוא פרויקט צמצום הסכסוך (ושימור הסטטוס־קוו), שמתוכו נולדה המיסקונספציה על אודות "חמאס מורתע". בחשבון אחרון, ההתבססות על טכנולוגיה טשטשה את המהות הפוליטית של האינטראקציה הצבאית בין ישראל והפלסטינים, וחיזקה את תפיסת הסכסוך כמצב עניינים שניתן "לנהל" או "להכיל" (באמצעים טכנולוגיים), ולא כקונפליקט שיש לפתור (באמצעות מהלכים מדיניים).

המגמות הללו היכו שורש במישור המחשבה הצבאית, והביאו לתפנית ביחסה של מערכת הביטחון לטכנולוגיה. לפי אבי קובר, מומחה לאסטרטגיה צבאית, עד שנות ה-90 הגנרלים הישראלים התייחסו לטכנולוגיה בחשדנות: "הם רכשו את מערכות הנשק הטובות ביותר כדי לשמר עליונות טכנולוגית על שכניהם הערבים מחד, והבינו את הסכנה בהסתמכות יתר על טכנולוגיה על חשבון הגורם האנושי מאידך".

גישת האסכולה הוותיקה התבססה על ההנחה שהטכנולוגיה היא אמצעי להשגת מטרות המוכתבות על ידי דוקטרינה צבאית כוללת. במילותיו של חוקר הביצועים אל"מ משה שרביט: "הדוקטרינה מכווינה את כיווני ההשקעה בטכנולוגיה, אך אינה מושפעת באופן מהותי מההתפתחות הטכנולוגית; הטכנולוגיה משפרת את היכולת ליישם את הדוקטרינה, אך יישומיה נעשים במסגרת הפרדיגמה התורתית השלטת".

אבל משנות ה-90 ואילך, הטכנולוגיה החלה לערער על קדימוּת הדוקטרינה ולעצב בעצמה את בניין הכוח. לפי שרביט, הגישה "לפיה יישום של טכנולוגיות חדשניות הוא דרך לפתרון בעיות אופרטיביות כואבות, נטועה היום עמוק בצה"ל. לעתים נדמה שזו נתפסת כדרך העיקרית, שלא לומר הדרך היחידה, להשגת פתרון זה".

תרומתה של התעשייה הביטחונית

ואולם, הגורם המשמעותי ביותר מאחורי המפנה הטכנולוגי בבניין הכוח הצה"לי – לצד הירידה במספר המתגייסים, הופעת מודל המלחמה הא־סימטרית, והדה-פוליטיזציה של המציאות הביטחונית – קשור למערכת היחסים בין ענף ההיי־טק לתעשייה הביטחונית.

ההיי-טק הישראלי נולד מתוך התשתית הטכנולוגית שהונחה בשנות ה-60 וה-70 על ידי התעשייה הביטחונית. בעקבות האמברגו הצרפתי על משלוחי נשק לישראל ערב מלחמת ששת הימים, מקבלי ההחלטות הישראלים החליטו להשקיע משאבים רבים בייצור הביטחוני המקומי, מתוך הבנה שלא ניתן לסמוך יותר על ייבוא אמצעי לחימה ממקורות זרים. כתוצאה מעליות חדות בביקוש המקומי, היקפי הייצור וכוח העבודה בתעשיות הצבאיות התרחבו משמעותית, וענף הייצור הביטחוני הפך במהרה לסקטור הגדול ביותר במשק הישראלי.

במסגרת תנופת הצמיחה הזאת של התעשיות הביטחוניות, הוחלט להפנות משאבים למחקר ופיתוח טכנולוגיים. הפּנייה לאפיקים טכנולוגיים לא נעשתה ממניעים כלכליים. אדרבא, ההשקעה בטכנולוגיה גררה הפסדים. אבל מכיוון שרוב החברות פעלו בבעלות ממשלתית הן הניחו שהמדינה תבוא לעזרתן במקרה של קשיים כספיים. יעקב ליפשיץ, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר התעשייה הצבאית, ציין לימים כי מנהלי התעשיות "אימצו גישה שהעדיפה צמיחה והתרחבות על פני רווחיות, הציבו במקום הראשון את האתגרים הטכניים והטכנולוגיים, ולא החשיבו מספיק את ההיבטים העסקיים".

תנופת הצמיחה הזאת, שהתחילה ב-1967, נבלמה באמצע שנות ה-80, עם המעבר למדיניות כלכלית מרסנת במסגרת משבר האינפלציה ותוכנית הייצוב. הזנחת עיקרון הרווחיות בשנים שקדמו למשבר הפכה את התעשיות הביטחוניות לאחד הקורבנות המרכזיים של תוכניות ה"הבראה" והייעול, והקיצוצים בתקציב הביטחון הובילו לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים.

אך אלו מבין המפוטרים שמילאו תפקידים טכנולוגיים לא נשארו מובטלים לאורך זמן. ענף ההיי־טק המקומי, שבאותה תקופה עוד היה בחיתוליו, קלט אותם בשמחה. הם מצדם הביאו ניסיון טכנולוגי רב שצברו בתעשיות הצבאיות. לפי הכלכלן משה יוסטמן, מהפכת ההיי־טק של שנות ה-80 וה-90 היתה תוצאה של הפניית כוח אדם בעל השכלה, ידע, וניסיון טכנולוגיים מהתעשייה הביטחונית לשוק הפרטי.

בנוסף, סוף המלחמה הקרה הביא לירידות חדות בביקוש בשווקי הנשק הבינלאומיים. כדי לשמר את ההישגים הטכנולוגיים שנצברו בתעשיות הביטחוניות בתנאים של הצטמצמות השוק, ישראל יישמה מדיניות של "אזרוח" טכנולוגיות צבאיות, כלומר העברת ידע, תשתיות ומוצרים טכנולוגיים מהתעשיות הביטחוניות לשוק הפרטי.

על אף שבאופן פורמלי תהליך האזרוח הוצג כצעד ביטחוני שתכליתו שימור יכולות טכנולוגיות במצב של ירידת ביקוש, בפועל היה זה פרויקט נאו־ליברלי מובהק שמטרתו היתה להפוך את הייצור הביטחוני לפעילות רווחית (עד אז התעשיות הביטחוניות התאפיינו בדפוסי ניהול של המגזר הציבורי ובארגוני עובדים חזקים והתקשו לתרגם את הישגיהם הטכנולוגיים המרשימים לרווח כלכלי). השיקולים הטכנולוגיים והביטחוניים נדחקו לשוליים. במאמר משנת 1998 מאת שורה של כלכלנים ישראלים שביקשו לנסח את עקרונות היסוד של תהליך האזרוח, נאמר מפורשות כי חברות ביטחוניות חייבות ללמוד להתנהל כמו "ארגון אשר השגת רווחים מרביים הוא היעד העומד בראש מעייניו".

ענף ההיי-טק נולד, אם כן, כתוצאה מתהליכי הסחרה של התשתיות הטכנולוגיות של התעשיות הביטחוניות. וכאשר פולחן הטכנולוגיה התחיל לחדור לצה"ל בשנות ה-90 ולהפוך לעיקרון המארגן של בניין הכוח, צה"ל כבר לא נדרש לשאת ולתת עם מערך הייצור הטכנולוגי של התעשיות הממשלתיות – כלומר, כזה המבוסס על דפוסי הניהול של המגזר הציבורי – אלא עם השוק הפרטי, המבוסס על עיקרון הרווחיות וחשוף לתנודות הכלכליות של העולם העסקי.

המעבר שאבי קובר, משה שרביט ואחרים מתארים, ממצב שבו הדוקטרינה הצבאית מכוונת את המדיניות הטכנולוגית למצב שבו הטכנולוגיה מעצבת את המסגרת הדוקטרינרית, משקף את המעבר מייצור ביטחוני המבוסס על מחזורי התקציב של התעשייה הצבאית לכזה המוּנע על ידי הדינמיקות הצרכניות של שוק המוצרים האלקטרוניים.

אוריינטציה כלכלית זוחלת

עד תחילת שנות ה-2000 ענף ההיי-טק היה הצד הנחות במערכת היחסים בינו לבין התעשיות הביטחוניות. המחקר והפיתוח הביטחוניים היו מתקדמים יותר מאלה של השוק הפרטי, ולכן שיתוף הפעולה בין התעשיות לבין ההיי־טק התבסס על העברת טכנולוגיה צבאית לשימושים מסחריים ואזרחיים. אבל בעשורים האחרונים כיוון ההשפעה ביחסים בין הצבא לבין השוק האזרחי התהפך: היום עיקר החדשנות הטכנולוגית מתרחש בעולם העסקי ולא במערכת הביטחון. מוצרים טכנולוגיים רבים – ממערכות עיבוד מידע ועד לרובוטיקה ולרחפנים – מפותחים בשוק האזרחי ורק בהמשך זולגים לצבא.

זו סיטואציה בעייתית מבחינה מבצעית. טכנולוגיות המיוצרות במגזר הפרטי הן "טכנולוגיות מדף" זמינות ונגישות שארגוני טרור יכולים להשיג בקלות יחסית. כפי שטענה חוקרת הטרור אודרי קורט קונין ב-Foreign Affairs, "פיתוחים טכנולוגים רבים מועילים באופן לא פרופורציונלי לארגוני טרור", כך שהטכנולוגיה למעשה מצמצמת את המרחק בינם לצבאות סדירים. שחקנים לא־מדינתיים אמנם יתקשו להשיג את הגרסאות העדכניות ביותר של טכנולוגיות מתקדמות – הרחפנים של צה"ל משוכללים בהרבה מהרחפנים של חמאס – אבל מכיוון שלצבאות אין בלעדיות על האמצעים הללו, הפערים הטכנולוגיים מצטמצמים. הדברים הללו מציגים את טענתו של בן־ישראל, כי מצבו של צה"ל ייטב ככל שהמלחמה תהייה עשירה יותר בטכנולוגיה, באור בעייתי לכל הפחות.

לא רק ידע ומוצרים טכנולוגיים זולגים מההיי-טק לצבא. ביחד איתם זולגים צורות חשיבה, דפוסי תרבות ארגונית, ואינטרסים עסקיים. אמ"ן ככלל ויחידת 8200 בפרט הפכו בעשורים האחרונים לאתר המרכזי של טשטוש הגבולות בין הצבא לעולם העסקי. מיתוסים המתארים את 8200 כ"מכונת הסטרט-אפים של ישראל" הם תופעה נפוצה זה שנים. שיעורי ההשתלבות הגבוהים של בוגרי היחידה בתעשיית ההיי-טק והעובדה כי שירות ב-8200 הוא גורם ניבוי להצלחתם של סטרט-אפיסטים, אכן מוכיחים את תרומתה הדרמטית להיי־טק הישראלי – הגם שברור שחלק ניכר מ"התרומה" הזאת קשור ביצירת הון סימבולי וקשרים אישיים ולא רק בטיפוח כישרון טכנולוגי וחשיבה יצירתית.

כך או כך, היחידה ללא ספק תורמת להתפתחותם המקצועית של בוגריה. אבל האם גם מבחינתו של צה"ל מדובר במערכת יחסים כדאית? לא בטוח. כפי שהראה הסוציולוג יגיל לוי, צה"ל נאלץ להפוך את השירות ביחידות מודיעין למקפצה תעסוקתית בניסיון להתמודד עם הירידה בנכונות מעמד הביניים לשרת בצבא על רקע עליית הנאו-ליברליזם; השתלבות עתידית בעולם ההיי־טק הפכה לחלק מרכזי מ"חבילת התמריצים" שהצבא מציע לצעירים מבוססים ומשכילים.

הבעיה היא שצבאות הם לא גופים עסקיים; הם אמורים לפעול בהתאם למערך שיקולים שונה לחלוטין. כאשר גופי ביטחון מאמצים אוריינטציה כלכלית, אפשר לצפות שבמוקדם או במאוחר תהייה לכך השפעה על עבודתם המקצועית. מאז ה-7 באוקטובר טענו רבים כי העובדה שאמ"ן "מתנהל כמו חברת ההיי־טק הגדולה בישראל" פגעה קשות ביכולתו לספק מודיעין איכותי. בכיר לשעבר באמ"ן הסביר ב"ידיעות אחרונות" שיש "במערכת הידרדרות מטורפת בכל מה שנוגע להכרת הקרביים של האויב, בעיקר באמצעות שליטה בשפה והבנת התרבות הערבית […] זה חבר'ה מודרניים, מערביים, עם תפיסה אינדיבידואליסטית, שרבים מהם רוצים אחרי זה לממש את עצמם בהיי־טק […] הם מתקשים להבין שהאויב חושב אחרת מאיתנו, ומשליכים על האויב את צורת החשיבה של עצמם".

המחלה הרגילה של טשטוש העסקי והציבורי

אך הטחת ביקורת בחיילים צעירים החולמים להיות יזמים טכנולוגיים היא קלה מדי. תופעת הדלתות המסתובבות בין צה"ל לתעשיית ההיי־טק מתרחשת גם ברמת מקבלי ההחלטות. הכלכלן דניאל ממן עמד לפני שנים על תופעת "הקריירה השנייה" של אלופים בצה"ל שמשתבצים בעמדות מפתח בשוק הפרטי אחרי פרישתם מהצבא. גם רשת הקשרים הבלתי-פורמליים שמחברת בין ההיי־טק למערכת הביטחון תועדה במחקרים רבים. מדי פעם אפשר אפילו לשמוע את אנשי האליטה הטכנולוגית-ביטחונית מתגאים ברשת הקשרים הזו ומסבירים ששיתוף הפעולה ההדוק עם הצבא הוא מרכיב דומיננטי בהצלחת ההיי־טק הישראלי.

איתמר יער, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, הסביר לכתבת המגזין "Foreign Policy" בדצמבר האחרון ש"לפני שהמוצרים נהיים שיווקיים, החברות נותנות אותם לצבא, למשטרה, ולגופי מודיעין למעין תקופת התנסות, שלפעמים כוללת גם שימוש מבצעִי ממושך". בישראל, סיכם, "הקשרים הבלתי פורמליים בין התעשייה ומשרד הביטחון קרובים יותר מאשר בשאר העולם". יפתח קליינמן מחברת SpearUAV  הסביר בכתבה ב"דה מרקר" שמשרד הביטחון "מבצע פרויקטים רבים עם חברות סטרט-אפ, מסייע לפיתוח של המוצרים ולהתאמתם לצורכי הצבא, ולעתים אף מבצע הזמנות עבור מערכת הביטחון בקנה מידה קטן, לצורכי פיילוטים. כך צה"ל יכול להפוך למעין 'בטא-סייט' עבור חברות סטרט-אפ".

מעבר לבעייתיות הפוליטית והמוסרית שמציצה מבין השורות – יער וקליינמן הרי מתארים כיצד הצבא וחברות היי־טק משתמשים במציאות האזורית הנפיצה כמעבדת ניסויים לטכנולוגיה ראשונית – קשה שלא לתהות האם טשטוש הגבול בין שיקולים צבאיים לאינטרסים עסקיים לא פוגם בסטנדרטים המקצועיים של צה"ל.

יזמי היי־טק המציעים את מרכולתם לצבא אינם אמינים יותר מכל איש מכירות אחר. כפי שטען דניאל וולמן ב"ידיעות אחרונות", הם נוטים "להגזים בתכונות הפיתוחים שלהם. אפילו חברות ענק נסחפות לעתים לעגל פינות ולעמעם חולשות במוצרים שלהן". מן הצד השני, גם אנשי צבא עלולים "לעגל פינות" ביטחוניות לטובת האינטרס האישי. כך למשל, בספרו על הפרטת מערכת הביטחון הישראלית, הכלכלן שיר חבר מתאר כיצד אלופים המתקרבים לגיל פרישה רוכשים במסגרת תפקידם מוצרים של חברות שהם מקווים להשתלב בהן בעתיד. כפי שאפשר אפוא לראות, כשבכירים במערכת הביטחון מחליטים לשתף פעולה עם חברות היי־טק הם לא תמיד עושים זאת על בסיס שיקולים מקצועיים טהורים. ודוק, אלה אינם מהלכים קונספירטיביים אלא דינמיקת יד־רוחצת־יד שגרתית הנובעת מטשטוש הגבולות בין השוק הפרטי והמגזר הציבורי.

דאטה, דאטה, דאטה

דוגמה בולטת להשפעת ענף ההיי־טק על שירותי הביטחון היא תופעת הביג־דאטה. נתוני דאטה הם לשד החיים של התאגידים הדיגיטליים. החוקרת האמריקאית שושנה זובוף הראתה שהמודל העסקי של חברות אינטרנט מבוסס על מכירת נתוני הגלישה של המשתמשים למפרסמים, שבונים על פיהם אסטרטגיות פרסום ממוקד. החברות הללו יוצרות פרופילים אישיותיים המורכבים לא רק מקטגוריות זהות כלליות – נטייה מינית, שיוך אתני, דת – אלא גם ממאפיינים פסיכולוגיים – נטייה להתמכרות, נאמנות, קפריזיות – המאפשרים להן לחזות איזה צרכנים יגיבו בחיוב לאילו הצעות רכישה.

חברות פרסום משלמות כסף רב בעבור היכולת להתאים תוכן שיווקי לפרופילים אישיותיים. ככל שהמידע פולשני יותר, כך הפרסום ממוקד יותר; ככל שהפרסום ממוקד יותר, עולה הסבירות שתתבצע קנייה. פעולות חיזוי מבוססות דאטה, אם כן, עומדות במרכז המערכת הכלכלית של העידן הדיגיטלי. כפי שנטען בכתבה ב"אקונומיסט", "דאטה היא בשביל המאה הנוכחית מה שנפט היה בשביל המאה הקודמת" – לא רק מנוע הצמיחה של הכלכלה המודרנית, אלא גם "המשאב הכי רווחי בעולם".

בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר שגעון הדאטה חדר אל סוכנויות הביון האמריקאיות. על רקע המקארתיזם של עידן המלחמה בטרור, הממשל האמריקאי הרחיב דרמטית את סמכותו לרגל אחר אזרחים ולאסוף מידע על אורחות חייהם. מאחר שהאינטרנט הוא מקור בלתי נדלה של מידע מהסוג הזה, סוכנויות הביון יצרו שורה של שיתופי פעולה עם חברות עמק הסיליקון. מגובים בתקציב שנתי של עשרות מיליארדי דולרים, גופי המודיעין וחברות האינטרנט הקימו מאות פרויקטים משותפים לאיסוף דאטה. הם הניחו שארגוני טרור מבצעים עסקאות שמשאירות עקבות דיגיטליים, והאמינו שבאמצעות טכנולוגיות עיבוד נתונים ניתן להתחקות אחריהם ולחזות מתקפות עתידות.

בישראל חיזויים מבוססי דאטה הפכו דומיננטיים במיוחד בתקופת אינתיפאדת היחידים (2015-2016), כאשר צה"ל התמודד עם טרור ספונטני ואישי אשר לא עלה בקנה אחד עם דוקטרינות המודיעין הקלאסיות. בשיטה המסורתית, קציני המודיעין ניסו לזהות מתי ארגון טרור מחליט להוציא לפועל מתקפה, ולהתריע על כך בפני שאר זרועות הביטחון. הלוגיקה הזאת לא מתאימה לטרור היחידים, המבוסס על פעילות מיידית ומאולתרת המתרחשת מחוץ למסגרות המאורגנות. אז כדי להתמודד עם התופעה החדשה, אנשי המודיעין החליטו לנסות גישה חדשה: במקום לנתח את ההיבטים האידאולוגיים והפוליטיים של מושאי המחקר, יש להתמקד בתנאים החברתיים והאישיותיים שהופכים אדם ל"זאב בודד" פוטנציאלי; במקום לסכל פיגועים דרך שיבוש תהליך הוצאתם לפועל, עליהם לזהות אינדיקציות לנטיות טרוריסטיות עתידיות, אף אם המפגע עצמו עוד לא מודע לכך.

מכיוון שכל אדם עלול להפוך לטרוריסט, מעקב אחר חשודים ספציפיים הפך לבלתי רלוונטי. במקום זאת הוחלט להקים מאגרי מידע המבוססים על נתוני מאקרו – סריקת רשתות חברתיות, איכונים סלולריים, נתונים ביומטריים – ולהפיק התרעות על בסיס אנומליות סטטיסטיות. אמ"ן, במילים אחרות, פיתח תוכניות חיזוי התנהגותי מבוססות דאטה, ממש כמו חברות הענק הדיגיטליות.

בכירים בקהילת המודיעין היו מודעים לכך לחלוטין, כמובן. סגן מנהל בית הספר למודיעין של השב"כ כתב שארגוני המודיעין "פועלים בשיטות דומות לאלו הנהוגות בעולם העסקי־אזרחי לצרכים מסחריים ושיווקיים. אם ארגונים עסקיים מתעניינים במידת העניין במוצר מסוים, או בזיהוי צורך שניתן לספקו על ידי שיווק ממוקד, כך גם ארגוני מודיעין מנטרים פעילות ושיח רשתיים ומנסים לזהות את מידת העניין והעיסוק בתחום המהווה פוטנציאל איום". ההבדל היחיד בין איסוף מודיעין ושיווק ממוקד, טען, הוא "שבעוד מוקד העניין שיעסיק תאגיד או חברה יהיה המוצר שאותו הם מייצרים […] את ארגון המודיעין יעניין המוטיב האידאולוגי/דתי/נפשי שיכול להביא לפעילות טרור".

קולות בודדים יצאו נגד התופעות הללו. ב-2017, החוקר מיכאל מילשטיין, אז ראש המחלקה לענייני פלסטינים במינהל האזרחי, כתב כי מדובר במשבר המשקף את "הפיחות המשמעותי שחל בגופי המודיעין ביחס למשקלן של הבנות העומק אודות מושאי המחקר הנובעות מהיכרות עם תרבותם, עם שפתם ועם ההיסטוריה שלהם". גורמי המודיעין, גם טען, "אינם מודעים לקיום המשבר, אינם דנים בו, ולפרקים אף מתכחשים לעצם קיומו". אי לכך, מסורות המחקר המעמיק נמצאות "על סף הכחדה בגופי המודיעין", ואת מקומן תופס "חקר הרשתות ו'הביג־דאטה'". מילשטיין הוסיף שהכלים הללו נוסכים באיש המודיעין "אשליה שביכולתו להבין מציאות בעודו יושב במשרד, מקליק על המקלדת", שכן הוא חושב "שממצאי האלגוריתמים הם בבואה אותנטית להוויה שאותה הוא חוקר", שעה שבפועל הסתמכותו על טכנולוגיה לא הופכת אותו "לבעל ידע רב יותר אודות המציאות, אינה משפרת את מידת הבנתו, ואולי אף מרדדת אותה".

כשהמטכ"ל עבר דיגיטציה

את הביקורת של מילשטיין יש לקחת צעד קדימה. שגעון הדאטה לא רק יצר בקרב חיילים את האשליה שהגרפים והטבלאות המופיעים במסכיהם הם "בבואה אותנטית של ההוויה", אלא בכירים במערכת הביטחון התייחסו לנתונים דיגיטליים כחלק אינהרנטי מהממשות עצמה. במילים אחרות, זה לא שהם הפריזו בהערכת מהימנות המידע או שגו בהבנת ההבדל בין אינפורמציה שקרית לאינפורמציה אמינה. חמור מכך, הם התקשו להבחין בין המציאות לבין הדאטה. במקרים מסוימים הם טענו – במפורש או במובלע – שהמציאות משנית לייצוגיה במערכות המידע.

לדוגמה, במאמר "עליונות מודיעינית בעידן הדיגיטלי" משנת 2018, הרמטכ"ל הרצי הלוי, אז ראש אמ"ן היוצא, ושני קציני מודיעין נוספים, דנים בקריסת ההבדל בין המציאות והמידע – בין "הממד הפיזי" ל"ממד הדיגיטלי" – כאילו מדובר בהתפתחות חיובית. בסגנון המהדהד את הנטיות המיסיונריות של סצנת האינטרנט בראשית דרכה, המחברים מפצירים בקהילת המודיעין הישראלית "להתמסר לעידן הדיגיטלי" ומתארים בלשון ציורית כיצד הטכנולוגיה משנה את החברה: "מאוסף של בודדים אנו הופכים אט־אט לגוף אחד מרושת של ידע". בעתיד הקרוב, הם מסבירים, "הממד הדיגיטלי יהיה 'מחווט' עמוק לתוך הווייתנו. במקביל לממד הפיזי בו חי האדם עד כה, הוא יחיה בממד הנוסף […] כשהוא מוזן כל העת במידע ומזין אותו בתורו".

כאשר מידע הופך לעניין מטבולי, שאלות בדבר מהימנותו ומשמעויותיו נדחקות לשולי הדברים: מידע זה משהו שהאדם הדיגיטלי צורך ומפיק, מעכל ומפריש, לא על מנת ללמוד או ללמד דבר-מה על המציאות, אלא כדי להצטרף לתנועה אינסופית של תוכן, לסירקולציה עצומה של הצהרות ומסרים שמאבדים את הייחודיות שלהם ונסחפים אל מערבולת ענקית של נתונים. בשביל הלוי ושותפיו, השאלה היא לא מה משמעות המידע שברשותי, או מה מידת מהימנותו, אלא כיצד אני יכול "להתחבר לגוף המידע האדיר הזה". המושגים "ידע" ו"מידע" מאבדים אפוא כל זכר למידע רפרנציאלי, כלומר לְמושא החיצוני שהמידע מתייחס אליו, והופכים לקטגוריות בעלות ניחוח מיסטי. זה לא מידע במובן של אינפורמציה על אודות העולם, מידע כתכנים ועובדות שניתן לתפוס בהכרה. זה מידע כמקור אנרגיה, ככוח טבע, כעוצמה קוסמית.

בשנים הבאות, כותבים המחברים, "מי שידע לייצר ידע רלוונטי ולהשתמש בו מהר יותר, ישלוט בתהליכים המכריעים […] בעידן בו העולם הדיגיטלי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הפיזית, לא ניתן עוד להפריד בין המעשה המודיעיני, של בירור המציאות, להפעלת הכוח". בעצם, אם מידע הוא כוח מיתי ולא אירוע קוגניטיבי, אז "עליונות מודיעינית" היא מופע של מגלומניה או תסביך אלוהים. "העיסוק במידע כמוהו כשינוי המציאות", הם כותבים.

לוּ רק ניתן היה לאלף את שדה הקרב

ביטוי קיצוני אף יותר של אובססיית המידע הוא "The Human-Machine Team", ספרו של תת-אלוף י', המפקד הנוכחי של יחידת 8200, שהתפרסם באנגלית ב-2021. קשה לקרוא את הטקסט הזה, ולא משום שהוא מורכב. הוא לא. קשה לקרוא אותו משום שהפער בין הקטסטרופה המודיעינית של ה-7 באוקטובר לבין הזחיחות העולה ממנו מציף את הקורא בזעם.

לכאורה, הספר דן ביחסים בין סוכנויות המודיעין לעולם הטכנולוגיה. בפועל יש פה מעט תוכן והרבה רטוריקה, הרבה אווירה. לצד טרמינולוגיה פומפוזית ("אנו עומדים על סִפה של האצת מהפכת העידן הדיגיטלי") ותובנות סתומות ("עוד בימי קדם אנשים ניסו להשפיע על המציאות"), המחבר מגיש לקוראיו טכנו-אופטימיזם שטחי ונדוש; יד רביעית מעמק הסיליקון. העיסוק בדאטה מגיע כאן לרמות פטישיסטיות: "כשאנו משפיעים על הדאטה אנחנו משנים את המציאות"; "אמור לי מהם נתוני הדאטה שלך ואומר לך מה הסיכוי שתצליח במשימתך"; "דאטה היא הבסיס של הכל"; "חדשנות והצלחה תלויים בדאטה"; "It’s All About the Data".

מה זה אומר בפועל מבחינת סוכנויות המודיעין? תא"ל י' מסביר: בעבר, שאיפתו של קצין המודיעין היתה לחשוף את המידע האינטימי ביותר על מושאי המחקר שלו, להיות "זבוב על הקיר" של אויביו. היום, ההיבט המכריע הוא לא השגת מודיעין איכותי אלא מיצוי כמויות "המידע האינסופיות השוכן באינטרנט ובמאגרי הנתונים".

המחבר מסביר שארגוני מודיעין רבים עוד לא הפנימו את השינוי הזה. הם מתעקשים לחפש מידע חשאי, חותרים להבנת עומק של היריב. זו גישה מיושנת. בעידן האינפורמציה, כל המידע נמצא אונליין. ולדעת תא"ל י', הסוד להצלחה מודיעינית הוא "היכולת להשתמש בכוחו של האינטרנט […] עלינו להניח שאין שאלה שאין עליה תשובה במידע […] החוכמה היא לדעת לתשאל את הדבר הנכון מתוך הדאטה. כאשר לא מתקבלת תשובה, כנראה ששאלנו את השאלה הלא נכונה".

ההיפר־רציונליזם של תא"ל י' גובל במיסטיקה: הכל קיים במידע, המידע אף פעם לא טועה, המידע הוא מערכת קוהרנטית ושלמה. אבל מאחורי הטכנו־ביטחוניזם הרליגיוזי הזה מסתתרת, בעצם, צרות אופקים מדהימה. האם מפקד 8200 באמת לא מבין שהמציאות עשירה מכדי שניתן יהיה לצמצמה לרצפים של 0 ו-1?

ייתכן שהוא אכן לא מבין זאת. וייתכן גם שהדאטה, כפי שהציע מילשטיין, נוסכת בו תחושת ביטחון. הרי מלחמה היא עסק כאוטי. שדה הקרב, במילותיו המפורסמות של קרל פון-קלאוזביץ, הוא "ממלכת אי הוודאות". נתונים, לעומת זאת, הם דבר סדיר, יציב, פשוט. חייו של קצין המודיעין יהיו קלים בהרבה אם הוא יוכל לאלף את הכאוס המלחמתי, להפוך אותו לסט של הסתברויות סטטיסטיות. תא"ל י' כותב זאת בעצמו: "כל מלחמה או קונפליקט הם אירוע סינגולרי, אבל הדאטה איננה סינגולרית; לכן עלינו להשתמש בדאטה בבואנו לטפל בסינגולריות של האירוע ולבנות מודלים המבוססים על הדאטה בשביל המלחמה/קונפליקט, ולא כאלה שמבוססים על האירוע".

חוסר ההתאמה הרדיקלי הזה בין אופייה הסטרילי והממושמע של הדאטה לבין טבעם הבלתי צפוי, או "הסינגולרי", של קונפליקטים ומלחמות הוא בית חרושת לנקודות עיוורון מודיעיניות. מה שמטריד בכל הסיפור הוא לא רק העובדה שהמפקד של אחת מיחידות המודיעין המעוטרות בעולם החזיק בעמדות כל כך מגוחכות, אלא גם שאיש במערכת הביטחון לא הבין שעלולות להיות לכך השלכות הרסניות.

כדי לנתח לעומק את הפרטים הקונקרטיים של קטסטרופת ה-7 באוקטובר ניאלץ להמתין לממצאי ועדות החקירה. בינתיים, כל ניסיון להסביר את הלוגיקה של האירועים יהיה נגוע במידה רבה של ספקולטיביוּת. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהאפשרות שנכונותם המוגזמת של בכירי מערכת הביטחון לאמץ פתרונות טכנולוגיים פגמה קשות בעבודתם המקצועית.

עובדת היסוד של כישלון ה-7 באוקטובר היא שהפיאסקו המהדהד ביותר בתולדות צה"ל התרחש ברגע שבו הצבא נמצא בשיא כוחו הטכנולוגי. פולחן הטכנולוגיה קרס ברגע הזה כמו מגדל קלפים, וחשף מציאות שגם מבקר הטכנולוגיה הקיצוני ביותר לא העלה בדעתו: נקודת השיא הטכנולוגית של צה״ל ונקודת השפל הביטחונית של מדינת ישראל חופפות זו את זו.

רן היילברון הוא כותב ואקדמאי ישראלי המתעסק בתיאוריה פוליטית, היסטוריה כלכלית, וביקורת הטכנולוגיה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "תלם"