אישור הצעת "חוק אל-ג'זירה" השבוע בכנסת הוא אירוע יחצ"ני בעיקרו, שלמרות זאת מהווה תקדים מסוכן.

החוק, אשר נועד באופן רשמי למנוע "פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה", הוא חוק מיותר. למדינת ישראל די סמכויות למנוע פגיעה של ערוצי טלוויזיה ועיתונאים בביטחונה. עיתונאי המוסר בשידור או שלא בשידור מיקום של כוחות צה"ל באופן המסכן אותם, כפי שנטען למשל ביחס לשידורי הערוץ הקטארי "אל-ג'זירה", יכול להיעצר ולהיות מועמד לדין בגין מסירת ידיעה לאויב או סעיף רלוונטי אחר מפרק הריגול בחוק העונשין.

גם לפני העברת החוק חיינו כולנו במדינה בה נעשה שימוש סיטונאי בכלי אנטי-דמוקרטי כמו מעצר מנהלי, כך שגם אם אין די הוכחות לפשעיו של אותו עיתונאי היפותטי, או שחשיפת מקור המידע על מעשיו עלולה לסכן בפני עצמה את ביטחון המדינה, אפשר להחזיק את העיתונאי החשוד במעצר ללא תאריך תפוגה מבלי להעמידו למשפט.

אם לא די בכך, ישנו בספר החוקים הישראלי חוק המאבק בטרור, ישנו השב"כ, ישנן תקנות שעת חירום (אלו שתקפות מאז 1948, לא אלו שנוגעות למלחמה הנוכחית) שמקנות לצנזור הצבאי סמכויות דרקוניות לסגור כלי תקשורת המסכנים את ביטחון המדינה.

במילים אחרות, בניגוד להצהרות החוזרות ונשנות של שר התקשורת שלמה קרעי מהליכוד, אם "אל-ג'זירה" או כל ערוץ זר אחר אכן היה פוגע בביטחון המדינה, ניתן היה להביא להפסקת הפגיעה בלא קושי. חשוב מכך, אפשר היה לעשות זאת באופן ממוקד ולא תוך ניסיון למנוע את שידוריו של ערוץ שלם.

החוק הנוכחי נראה על כן כתעלול פוליטי בעיקרו, שנועד לאפשר לראש הממשלה בנימין נתניהו להפגין בזירה הפנימית ניצחון חסר משמעות אל מול אויב מדומיין ואולי גם להפעיל בזירה החיצונית לחץ על קטאר.

ישראבלוף

החוק שעבר לא רק מיותר, אלא גם אימפוטנטי. לממשלה מספיק אמצעים בספר החוקים כדי לפעול נגד גוף שידורים המסכן את הביטחון, אולם גם אם לא היו כאלה, "חוק אל-ג'זירה" לא היה מביא כל תועלת. החוק שעבר בכנסת אינו מספק לממשלה כלים אפקטיביים למניעת שידורי ערוץ זר בישראל.

שר התקשורת אמנם יוכל להורות על הורדת ערוץ שפוגע בביטחון המדינה מחבילות השידורים של HOT ו-yes ועל חסימת הגישה לאתר האינטרנט של הערוץ, אבל ממילא מרבית הישראלים שצופים ב"אל-ג'זירה" או "אל-מיאדין" הלבנוני עושים זאת באמצעות צלחת לוויין פרטית, וממילא חסימת אתר האינטרנט של הערוץ ניתנת לעקיפה בקלות ואינה כוללת אתרי מראה ושידורים של הערוץ ברשתות חברתיות כדוגמת יוטיוב.

שר התקשורת יכול להורות על סגירת משרדי הערוץ הזר והחרמת ציודו, אולם ל"אל-מיאדין" אין משרדים בישראל או ציוד קבוע. משרדי "אל-ג'זירה" אמנם נמצאים בירושלים, אולם אפשר להפעיל כתבים בשטח זר גם ממשרד מחוץ למדינה. החוק אמנם מאפשר להחרים מכשיר טלפון אישי של עיתונאי, אם הוא משמש להקלטה ושידור תכנים בערוץ, אך על העיתונאי עצמו לא מופעלת סנקציה והוא יכול עוד באותו היום לרכוש מכשיר חדש.

לא במקרה התבטאו בחריפות חברי-הכנסת מהימין, בין אם הם חברי קואליציה או אופוזיציה, נגד נוסח החוק שהתקבל. הוא אכן מספק תשובות חלקיות מאוד לבעיה, שכאמור לא באמת קיימת.

מדרון תלול

אך כדי להבין היכן נמצאת הסכנה בחוק, כדאי להקשיב להסברים של מוביליו על הצורך לאשרו בנוסח הנוכחי.

שר התקשורת קרעי הסביר בוועדה לביטחון לאומי כי מצא לנכון להסכים לנוסח הנוכחי של הצעת החוק כיוון שהשבוע הוא השבוע האחרון לחקיקה במושב החורף של הכנסת ולו היה מתעקש על שינויי נוסח, אישור החוק היה מתעכב בחודשיים לפחות.

השר קרעי קרא לחברי-הכנסת מהימין, שדרשו נוסח דרקוני בהרבה, לפעול עד לפתיחת מושב הכנסת הבא כדי להגיש הצעת חוק משלהם שבה הסמכויות שיינתנו לו יהיו רחבות בהרבה. "אני אתמוך בכל לב", הבטיח.

יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, ח"כ צביקה פוגל מעוצמה-יהודית, סיכם את הדיונים שניהל על החוק בתודה לשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, "שעמד מאחוריי, גם בחוק הזה". לפני כן הדגיש ח"כ פוגל: "זה לא חוק מושלם, אני יודע, אבל זו התחלה. שמנו רגל בדלת ועכשיו מה שצריך לעשות זה לקחת על עצמנו את האחריות, ואני מתכוון לעשות את זה, ולהגיש הצעת חוק פרטית שתתקן את הצעת החוק הזאת".

ההישג הגדול של החוק, מבחינת הממשלה הסמכותנית של ישראל, הוא אכן בתקיעת הרגל בדלת. לראשונה יכול שר בממשלה להורות באופן ישיר על הגבלת שידורי ערוץ טלוויזיה.

נוסח החוק הנוכחי אמנם מאזן את הסמכות האנטי-דמוקרטית הזו בשלל סייגים, אולם התקדים כבר נוצר. בכנסת הבאה המאבק על חופש הביטוי יתחיל מהנקודה הזו ויהיה קשה מאוד להסיגה לאחור. חברי הכנסת מהימין הפשיסטי כבר הודיעו שינסו להרחיב את תחולת החוק כך שלא תיכלל בו ביקורת שיפוטית, לא יוחרגו ממנו ערוצים ישראלים וסמכות השר תכלול גם הוראה למערך הסייבר ליירט את השידור של הערוץ בכל דרך אפשרית.

אם הכוחות הדמוקרטיים במדינה לא יעמדו על המשמר, הם ימצאו את עצמם פועלים מול ממשלה שמניפה חרב קטלנית מעל כלי תקשורת שלא מסקרים את המציאות לשביעות רצונה.