מפעל המלט נשר ברמלה הוא אחד המפעלים המזהמים בישראל. הכבשנים בהם מיוצר המלט פולטים מזהמי אוויר רבים ומגוונים, הגורמים לתחלואה ולתמותה, בנוסף לגזי חממה הגורמים למשבר האקלים. המפעל גם חורג שוב ושוב מהיתר הפליטה שלו, ומתנהל נגדו מאבק ציבורי ער של תושבי הסביבה.

בשבוע שעבר הופיעו נציגי המפעל בוועדת הכספים של הכנסת, על מנת להתנגד להעלאת מס הבלו על הדלקים וביניהם הפטקוק, המשמש כחומר בעירה מרכזי במפעל. העלאת המס, הם טענו, כמוה כגזר דין מוות למפעל. נציג האוצר אמר בתגובה כי המשרד להגנת הסביבה מכין חלופה לפטקוק בדמות דלק שמקורו בפסולת (RDF -  Refuse Derived Fuel) של פלסטיק, טקסטיל ושאריות נייר וקרטון, מהלך שאף יקבל תמיכה כספית משמעותית מהמדינה.

מי שמכיר את ההיסטוריה של נשר לא מופתע. בשנים האחרונות מובילים בנשר, בתמיכת המשרד להגנת הסביבה, מהלך לשרפה מוגברת של RDF במקום פטקוק. למעבר ישנם יתרונות כלכליים לא מבוטלים עבור החברה, כיוון שעלות השימוש בפסולת נמוכה מזו של השימוש בפטקוק ומכיוון שהמדינה נותנת מענקים ותמיכות לפתרונות שונים לטיפול בפסולת.

החברה, והמשרד להגנת הסביבה, גם טוענים שהמעבר מסייע לפתור את בעיית הטיפול בפסולת בישראל ומפחית את השימוש בהטמנת פסולת, על עלותה הגבוהה והשפעותיה השליליות על הסביבה. בחברה ובמשרד גם טוענים שהשימוש ב-RDF מפחית את פליטות תחמוצות החנקן והגופרית ביחס לשריפה של פטקוק.

אבל האם המעבר מפטקוק ל-RDF הוא באמת יותר סביבתי? התשובה היא כן ולא. בהיבט של פתרון בעיית הפסולת המוצקה והפחתת ההטמנה של פסולת, נושא שהמשרד להגנת הסביבה כושל בו כבר שנים רבות, ברור שיכולה להיות כאן בשורה מסוימת. אולם חשוב לציין ששרפה של פסולת מוצקה ובעיקר פלסטיק לסוגיו היא לא הפתרון המועדף לטיפול בפסולת זו.

בהיררכית הטיפול בפסולת, שרפה או השבת אנרגיה היא פתרון טוב יותר מהטמנה אבל עדיין פתרון נחות יותר ממיחזור, שימוש חוזר או הפחתה במקור. פתרון של שריפה מחייב יצור חדש של פלסטיק שמשמעו עוד זיהום בתהליכי הפקת הנפט, זיקוקו וייצור הפלסטיק. בעוד שמיחזור של פלסטיק מפחית ייצור של פלסטיק חדש, השבת אנרגיה יכולה אפילו לעודד את המשך הייצור וההשלכה של פלסטיק, למשל של כלים חד-פעמיים.

בעיה סביבתית נוספת בהקשר של שריפת פלסטיק היא שנוסף לחלקיקים, למתכות כבדות ולתחמוצות חנקן, היא גורמת לפליטה של חומרים אורגנים נדיפים ורעילים וחלקם אף מסרטנים כמו דיאוקסינים, מזהמים שלא קיימים כמעט בשריפה של פטקוק. בנוסף, שריפת RDF לרוב אחראית לפליטת יותר גזי חממה ליחידת אנרגיה משריפת פטקוק.

ברחבי העולם פועלים מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת בהם נשרפים גם פלסטיקים שונים ובכמות גדולה. למעשה רק כ-9% מהפלסטיק בעולם ממוחזר לעומת כ-20% שנשרף להפקת אנרגיה, והיתר מוטמן או מושלך לסביבה. במדינות שונות באירופה, כמו אנגליה או דנמרק, מדובר אפילו על שריפה של כ-50% מפסולת הפלסטיק. אולם בשונה מהמקרה של נשר, כששריפה של פסולת נעשית במתקנים להשבת אנרגיה מותקנות בהם גם הגנות סביבתיות מתאימות להפחתת פליטות של מזהמי אוויר ככלל וחומרים מסרטנים בפרט.

הדיון בכנסת סביב מס הבלו, ובפרט בנוגע למפעל נשר, מעלה לא מעט סוגיות כלכליות, חברתיות וסביבתיות. העלאת מס הבלו במטרה להפחית את השימוש בדלקים מאובנים ומזהמים היא תהליך מבורך. גם מציאת פתרונות חליפים להטמנת פסולת אורגנית מוצקה ויבשה ובעיקר פלסטיק היא צעד חשוב. אבל אם רוצים להפוך מפעל לייצור מלט למשרפה של פסולת, התקנים וההגנות הסביבתיות חייבים להיות בהתאם. אחרת, נפתור בעיה אחת ונייצר בעיה אחרת.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד"