בסוף חודש נובמבר 2023 שוחררו מדי ערב חטופות וחטופים – ילדים, ילדות, נשים וגברים – משבי החמאס ברצועת עזה. תהליך שחרורם היה מלווה בנוכחות ניכרת של צלמים בתפקיד מטעם דובר צה"ל ודוברויות בתי החולים בישראל, ותועד על ידיהם במהלך כל שלבי השחרור: במעבר הגבול; במפקדה הצבאית המיוחדת שהוקמה במיוחד עבור תהליך השחרור; בנסיעה לבית החולים; ובבתי החולים עצמם, בתוך המתחמים הייעודיים שהוקמו לקליטת המשוחררים מן השבי.

בפועל ניתן לראות כי תועדו רגעים רגישים, טעונים ופרטיים ביותר. לדוגמא: סרטון הווידיאו מטעם דוברות בית החולים לילדים שניידר של ילד שנפגש עם אביו, ושל אימו וסבתו שהתאחדו עם המשפחה לראשונה; ילדה שחזרה מן השבי צולמה על ידי דוברות בית החולים וולפסון ברגעי האיחוד עם אמהּ ואחותה; המרכז הרפואי סורוקה פרסם תמונות של אחים ברגעי האיחוד עם משפחתם.

כמו כן התבצע תיעוד מצולם של דובר צה"ל במקומות שונים כמו מעבר הגבול, מפקדת צה"ל, במהלך מפגשי משפחות במתחם בית החולים איכילוב וכן בעת הטסת המשוחררים במסוקים.

על מנת לשמור על פרטיות השבים, מעמד החזרה לארץ צריך להיות כזה שבו מוחזרת להם השליטה בנוגע למה יצולם

הרצון בתיעוד היסטורי של האירועים, העניין הציבורי במצבם של החטופים והערך ההסברתי של סיפוריהם, כולל שחרורם, הוא מובן. אולם עצם הצילום של המפגש הראשוני של החוזרים משבי ארגון טרור עם משפחותיהם, על ידי צלמים מטעם הגופים האמונים על תהליך שחרורם, על הטיפול בהם ועל הדאגה לרווחתם הפיזית והנפשית בתהליך הקליטה בישראל, מונע למעשה את היכולת לחוות מפגש זה במרחב פרטי, אינטימי, חומל ומגונן.

רצונם של הגופים המצלמים ללכוד פריים מוצלח, כזה שיספק את הסקרנות הציבורית שנבנתה בזמן הציפייה לשובם וגם ישמש לאחר מכן למטרות נוספות כמו דברור, הסברה ויחסי ציבור, אינו עולה בקנה אחד עם הצבת רווחתם של החוזרים מהשבי בראש סדר העדיפויות.

הצילום של רגעי המפגש הראשונים של השבים עם המשפחות הוא תיעוד של רגעים שהם מרגשים, אך גם רגישים, כואבים, עצובים ואישיים מאוד, כאשר פעמים רבות טראומה ואבדן מעיבים על האיחוד. כאשר הולכות ומצטברות עדויות בנוגע לחוויות הקשות שעברו החטופים במהלך השבי, מתגברת ההבנה כי תהליך השחרור והקליטה חזרה ארצה צריך להתבצע באופן מגונן, הרחק מעין הציבור, ולא כאירוע שיש לתעדו ובוודאי לא לדבררו.

אמנם, בפרסומים השונים של צילומי המפגשים הראשונים עם המשפחות מודגש כי הם נעשים באישור המשפחה, אולם נשאלת השאלה מדוע מלכתחילה מתקיימת הפרקטיקה של צילום השבים מן השבי במעמד האינטימי של מפגש האיחוד הראשון עם המשפחה? שאלה זו חשובה במיוחד לאור הנהלים שהוכנו ופורסמו על ידי משרד הבריאות, המדגישים את הצורך בשמירה על הכבוד והפרטיות של השבים, לאור הטראומות הפיזיות והנפשיות שעברו בעת החטיפה ובתקופת השבי.

לשמור על פרטיות החטופים

תקופת השבי מתאפיינת בחוסר שליטה וחוסר וודאות. פרופ' דני חורש, פסיכולוג קליני, חוקר טראומה וראש המעבדה לחקר טראומה ודחק במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, הסביר בראיון שנערך עמו ופורסם ב"הארץ" כי "בשבי יש ממד משמעותי מאוד של אובדן האוטונומיה האישית, והימצאות תחת שליטה".

דברים אלו חשובים גם בהקשרים של פרטיות השבים. על מנת לשמור על פרטיותם, מעמד החזרה לארץ צריך להיות כזה שבו מוחזרת להם השליטה. שליטה בנוגע למה יצולם, באילו רגעים ישותפו אנשים שאינם מהמעגל המשפחתי או המקצועי/טיפולי הראשון שפוגש בהם, איזה מידע יתפרסם לגביהם ואילו תמונות שלהם ייחשפו לציבור הרחב.

מחאת משפחות החטופים בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

הקריאה לשמור על פרטיות החוזרים משבי חמאס הושמעה בתקשורת בישראל לא רק בקרב מומחים ומומחיות אלא גם על ידי גופים האחראים בפועל על הטיפול בחוזרים מן השבי.

משרד הבריאות הורה על הקמת מתחם ייעודי ונפרד בבתי החולים כחלק מפרוטוקול טיפול בחטופים השבים. גם דובר צה"ל וחלק מבתי החולים שקלטו את השבים קראו לציבור לכבד את הפרטיות של החוזרים מהשבי. דווקא בשל כך, הפרקטיקה עצמה של צילום החטופים השבים ובני המשפחה אשר נכחו במתחם הייעודי בבתי החולים צורמת ואינה עולה בקנה אחד עם ההנחיה להקפיד על שמירת פרטיות, והיא אף מנוגדת להוראות חוק זכויות החולה.

סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כי צילום אדם כשהוא ברשות היחיד, ללא הסכמתו, מהווה פגיעה בפרטיות. המתחמים הייעודיים השונים אליהם הגיעו החטופים צריכים להיחשב רשות היחיד כמובנו בחוק, בפרט לאור היותם מקומות שמתרחשים בהם אירועים פרטיים, אישיים ורגישים מן המעלה הראשונה.

לפי החוק, צילום ברשות היחיד מותר רק כאשר מתקבלת הסכמה לכך. במצבים של הגעת חטופים משבי החמאס לאיחוד עם המשפחה במתחם בבית החולים, או במתחם של בסיס צבאי, כמובן שאין אפשרות לקבל הסכמה לצילום מהחטופים עצמם טרם המפגש והצילום (הרי לא יבקשו הסכמתם בעת הנסיעה ברכב הצלב האדום בדרך לידיים ישראליות).

לכן אנו סבורות שיש להימנע כליל מצילום בתוך המתחמים הללו כברירת מחדל – אלא אם הצילום מבוצע על ידי המשפחות עצמן, כמובן, או מיוזמתן ולבקשתן. עמדה זו אינה רק משפטית, אלא אתית: טובת החטופים צריכה להיות השיקול המכריע – אם לא היחיד – בשאלה האם לתעד את האירוע או לא.

העמדה שהסכמה של המצולמים מכשירה את הצילום והפרסום היא לכל הפחות שנויה במחלוקת. במקרה של קטינים, מתעורר כאן קושי נוסף

מעבר לבעייתיות בתיעוד ובאקט הצילום כשלעצמו, מדובר גם בתמונות שפורסמו באמצעי התקשורת באופן נרחב. חוק הגנת הפרטיות מאפשר פרסום של תיעודים שנוגעים לצנעת חייו של אדם, במידה ומי שתועד נתן הסכמה לכך. ההסכמה צריכה להיות אמיתית, מדעת, ומרצון חופשי.

בנסיבות בהן המשפחות מטופלות על ידי צוותי צה"ל ובתי החולים המספקים להן את צרכיהן קיים קושי לקבל הסכמה כזו. במערכת יחסים כזו, ייתכן קושי לסרב לבקשת הגוף המטפל לצלם או לפרסם צילומים, אם בשל תחושת תלות, ואם בשל תחושת הכרת תודה. גם הפְּנִיוּת הרגשית להבנת המצב וקבלת החלטה בנושא אינה גבוהה.

לכן, העמדה שהסכמה של המצולמים מכשירה את הצילום והפרסום היא לכל הפחות שנויה במחלוקת. במקרה של קטינים, מתעורר כאן קושי נוסף, כאשר מי שנותן את ההסכמה עבורם הוא הורה או אפוטרופוס (לעיתים מדובר בהורה ששב בעצמו מהשבי; לעיתים מדובר בהורה שחיכה בארץ בעוד ההורה השני נותר בשבי בזמן השחרור, לעיתים מדובר בקרובי משפחה כאשר ההורים נרצחו, ועוד סיטואציות קשות ומורכבות).

כאשר אדם אחר נותן הסכמה עבור קטין או קטינה, יכולת השליטה שלהם על תיעודים רגישים ואישיים מופקעת, ואם בעתיד, למשל בהגעה לגיל בגירות, ירצו להישכח, הדבר כבר לא יהיה בשליטתם. מדובר בסוגיה חשובה, ובמצב זה על אחת כמה וכמה. האחריות המוטלת על מי שנותנים את ההסכמה לצילום ופרסום במצבים כאלו היא כבדה במיוחד, ונשאלת השאלה אם נכון להעמיס על כתפיהם גם את הנטל הזה.

אם כן, נהלי משרד הבריאות, אף שהם מתייחסים באופן כללי להקפדה על פרטיות השבים, צריכים להתייחס באופן ספציפי להיבטים של צילום ופרסום מעמד החזרה ואיחוד המשפחות. פנינו בנושא זה למשרד הבריאות ולגורמים רלוונטיים בצה"ל תוך פירוט לגבי חובת מתן הסבר לגבי הצילום ומטרתו; הגבלת מספר הצלמים ויכולת זיהויים באופן ברור; הצורך במתן גמישות בהחלטות לגבי צילום כאשר השליטה היא בידי המצולמים והקפדה בכל שלב על קבלת הסכמה מדעת ללא הפעלת לחץ. היבטים מעשיים אלו חשובים לצורך הפקת לקחים והיערכות לקראת שובם של חטופים וחטופות בעתיד.

פרקטיקות הצילום של מפגשי החוזרים מן השבי עם המשפחה, ואופן קבלת ההסכמה מדעת לצילומים, הן סוגיות מהותיות ולא טכניות. מתן השליטה בסיטואציה לאלו שנלקחה מהם השליטה במהלך השהות בשבי, ושמירה ככל הניתן על האוטונומיה והפרטיות במסגרת תהליך הקליטה בישראל, אינם יכולים להצטמצם לאמירות שהן מס שפתיים. זוהי חובה מוסרית שצריכה לבוא לידי ביטוי במעשים בפועל.

ד"ר אימי לב היא מרצה וחוקרת במכללה האקדמית גורדון ובחוג לקידום בריאות, בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב

עו"ד נועה דיאמונד היא המנחה הקלינית של הקליניקה לפרטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב