עיתונאים אינם חייבים להיות אנשי מקצוע בתחומים אותם הם מסקרים. כתב בריאות אינו צריך להיות רופא וכתב תחבורה אינו צריך להיות מהנדס. בשביל זה יש מומחים, שאפשר וצריך לקיים איתם שיחות רקע וראיונות.
אבל עיתונאי לא יכול להיות רק צינור. תפקידו לסנן את המידע ולהבחין אם המומחים איתם הוא מתייעץ ושאת דעותיהם הוא מביא לציבור, הם אכן מקצועיים ונטולי פניות או שהם משרתים אינטרסים זרים.
בכתבה של עידן בנימין שהתפרסמה היום ב"דה מרקר", ועוסקת במדיניות המיסים בתחום האנרגיה, בנימין מסתמך על תחשיב שביצע היועץ הכלכלי ליאור שמואלי, לפיו המשך ההנחה הממשלתית על מס הבלו על בנזין ב-2023 גרם ל"פגיעה מצטברת של כמעט 2 מיליארד שקל" בהכנסות המדינה.
בנימין מספר לקוראים כי שמואלי, היועץ עליו הוא מסתמך, הוא היועץ של "המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה", אבל נמנע מלשאול אותו כל שאלה על ההשפעות הסביבתיות של ההנחה על מס הבלו. מוזר, כי דווקא יש מה להגיד על הפגיעה המצטברת של הפחתת המס דווקא מההיבט הזה.
בשונה ממיסים ישירים, הנקבעים כשיעור זה או אחר מגובה הרכישה של מוצרים, מס הבלו, המוטל על רכישת מוצרים מזיקים ומזהמים כגון דלק, טבק ואלכוהול, הוא מס עקיף בסכום קבוע, שמטרתו לא רק להעשיר את קופת המדינה אלא בעיקר להפחית את השימוש במוצרים הללו.
לכן, כשהמדינה מורידה את הבלו היא מעודדת שימוש בדלק, על העלויות החיצוניות השליליות הסביבתיות והחברתיות שהוא גורר עימו: זיהום אוויר והוצאות על תחלואה ותמותה, נזק הנגרם כתוצאה מפליטת גזי חממה, גודש בכביש ותאונות.
כמה זה עולה לנו? המשרד להגנת הסביבה נוקב במספר: 7.2 מיליארד שקל בשנה, כתוצאה מפליטות של מזהמי אוויר וגזי חממה מכלי רכב המונעים בבנזין ובסולר (דו"ח עלויות חיצוניות של תחבורה כבישית בישראל – מזהמי אוויר וגזי חממה, 2021).
מעבר להיבט הכלכלי, מס הוא כלי ליישום מדיניות ולתיקון עוולות חברתיות (כגון צמצום פערים) או סביבתיות, במנגנון "המזהם משלם". אבל ממשלות ישראל מקדשות את הרכב הפרטי ומתעדפות אותו על פני תחבורה ציבורית, ולאחרונה גם על פני תחבורה חשמלית.
בנימין מראיין בכתבה את חן הרצוג, כלכלן מ-BDO, המתייחס להעלאת המס המתוכננת על רכבים חשמליים ומזכיר גם כי "סבסוד הבנזין משמעותו שמי שנוסע בתחבורה ציבורית יסבסד את אלו שנוסעים ברכבים גדולים ומזהמים".
אז מדוע היועץ של המכון לאנרגיה וסביבה לא נשאל - ולא מדבר - על ההיבט הסביבתי של ההנחה על מס הבלו על בנזין? כנראה משום שהקשר בין המכון הזה לבין סביבה הוא בעיקר שלילי. עד לפני מספר שנים המכון נקרא מכון הנפט, אבל שינה את שמו כדי לטשטש את מהותו: החליף את ה"נפט" ב"אנרגיה" והוסיף את המילה המטעה "סביבה", באקט קלאסי של "התיירקקות" (Greenwash).
גם אחרי ששינה את שמו, המכון הוא למעשה מכון לובי של החברות המזהמות ביותר בישראל, כמו חברות הדלקים המאובנים, בתי הזיקוק והתעשיות הפטרוכימיות המזהמות, והוא עוסק בקידום האינטרסים של החברות בענייני רגולציה וגם בענייני יחסי ציבור ותדמית.
אם בנימין היה מגלה לקוראיו כי המומחה עליו הוא מסתמך הוא למעשה בעל אינטרס - או אולי טוב יותר: נמנע כליל מלהסתמך על גורם כזה - יתכן שהיה יכול להציג לקוראי "דה מרקר" תמונה מלאה יותר של הנושא בו בחר לעסוק.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)