ככל שמתרבות העדויות על הזוועות בדרום מתחוור עומק הסאדיזם של אנשי חמאס. רק טבעי הוא שרבים בישראל, כולל חוקרים בתחום, משתמשים במושג ג'נוסייד (רצח עם) כדי לתאר מעשים אלו. זהו שיקוף של התחושה ושל ההבנה שהתרחשו כאן מעשי זוועה חסרי תקדים שיהודים לא חוו מאז השואה, ואשר משמעותם טראומטית לא רק לקורבנותיהם הישירים אלא לכל אחד ואחת מאיתנו, כמו גם ליהודים הישראלים כקולקטיב.
למרות ההבדלים הברורים באופי המעשים, גם בקרב המחנה הפרו-פלסטיני רבים מכנים כך את מה שישראל עושה בעזה, וגם כאן אלו כוללים חוקרי ג'נוסייד. גם כאן השימוש במושג זה משקף תחושה של הפלסטינים ושל אחרים כי מדובר בהתרחשות חסרת תקדים המאיימת לא רק על הקורבנות הישירים של פעולות ישראל בעזה אלא גם על קיום הפלסטינים או לפחות העזתים כקבוצה.
האמנה למניעת ג'נוסייד של האו"ם מגדירה שני אלמנטים בסיסיים הדרושים להגדרת רצח עם: כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, דתית או גזעית במלואה או בחלקה; ומעשים המכוונים להשיג מטרה זו - מהרג פיזי ועד יצירת תנאים הפוגעים ביכולתה של הקבוצה לשרוד.
מקריאה מילולית של הגדרה זו נראה כי זוועות חמאס בדרום בבירור נופלות תחתיה: כוונה להשמדת יהודים ולחיסול ישראל ניתן למצוא למכביר בהתבטאויות של אנשי חמאס ובאמנת חמאס המקורית, ומעשי הטבח רק חיזקו את ההבנה שאם חמאס היה יכול הוא היה רוצח יהודים רבים ככל שהיה מתאפשר לו.
למרבה הצער, קריאה מילולית של הגדרת הג'נוסייד מאפשרת גם לכלול את מעשי ישראל בעזה כנופלים תחת הגדרה זו: ניתן לפרש התבטאויות של בכירים ישראלים שונים כמבססים כוונה להשמדת חלק משמעותי מהעזתים וליצירת תנאי חיים שלא יאפשרו את הישרדותם כקבוצה.
בית ברפיח, אחרי הפצצה של חיל-האוויר הישראלי, 11.11.23 (צילום: עבד רחים כתיב)
כך למשל, מדבריו של שר הביטחון גלנט שאנו נלחמים "בחיות אדם", דרך הקריאה של רבים לטיהור אתני, "נכבה 2" או החרבת עזה ועד הצהרתם של רבים אחרים שאין להבחין בין חמאס לבין תושבי עזה כיוון שאלו תומכים בחמאס, משתמעת לגיטימציה רחבה לפגוע בהם (במיוחד לאור ההקבלה הרווחת בין חמאס לנאצים, ומכאן בין העזתים לתומכי הנאצים ולעוזריהם, שדמם מותר).
פעולות ישראל – מהפסקת החשמל והמים לעזה ועד ההפצצות המסיביות על קורבנותיהן האזרחים הרבים, עשויות לשמש גם הן ראיות לביסוס ההאשמה בג'נוסייד. אלו מכל מקום טענותיהם של אלו המכנים מה שישראל עושה בעזה ג'נוסייד.
כל זה אינו אלא מעיד על כך שההגדרה המעורפלת של רצח עם באמנת האו"ם מאפשרת פוליטיזציה של האישום בכך. פוליטיזציה זו ראשיתה כבר באופן שבו נוסחה ההגדרה: הניסיון להכליל קבוצות פוליטיות לצד קבוצות לאומיות, אתניות, גזעניות ודתיות כקורבנות אפשריים של רצח עם, נכשל בעיקר כתוצאה מהתנגדותה של ברית המועצות, שחששה מהאשמתה בג'נוסייד עקב הרציחות הפוליטיות ההמוניות שבוצעו בה בימי סטלין.
העיתונאי עמית סגל קורא "למחות את עמלק" ולא להפריד בין אוכלוסיה אזרחית למחבלים (צילומי מסך)
בדומה לכך, הניסיון לכלול בהגדרה השמדה תרבותית, כלומר השמדת הקבוצה דרך הרס תרבותה, נתקל בהתנגדות מצד ארה"ב ומצד מדינות מערביות אחרות עקב החשש שיואשמו בג'נוסייד של עמים ילידיים במהלך ההשתלטות הקולוניאלית כמו גם במסגרת העבדות.
פוליטיזציה זו נמשכת ביתר שאת גם בימינו, כשכל קבוצה הסובלת מביצוע פשעים חמורים נגדה מבקשת למצב את עצמה כקורבן של רצח עם, אם מתוך אמונה אמיתית שכך הוא ואם מתוך ניסיון לעורר את דעת הקהל הבינלאומית לעמוד לצידה.
היא מתאפשרת גם בגלל בלבול מושגים והיכרות מעטה עם מקרים דומים שהתרחשו ושמתרחשים במקומות אחרים בעולם. כך למשל, נדמה שישנה הנחה רווחת כי אופי המעשים מגדיר את סוג הפשע, כך שלסאדיזם הקיצוני שאפיין את מעשי הטבח בדרום יש קשר לקביעת סוג הפשע שבוצע. העיתונאי נדב אייל למשל כתב בהקשר זה דברים אלה:
"מה שחמאס ביצע ביישובי עוטף עזה הוא טיהור אתני המשולב ברצח עם. רצח עם הוא בדרך כלל תוכנית סדורה שכוללת השמדה. טיהור אתני עושה שימוש בהשמדה, אך גם בטרנספר, חטיפה, אונס. מה שמיוחד בטיהור אתני, הוא שההתקפה מתרחשת בבית. המקום הבטוח ביותר הופך לגיא הריגה. הכפרים והערים של הנרצחים הם מחנה המוות, והאירוע הוא אישי מאוד: השכנים שלך הם שבאים להרוג".
רצח עם מתרחש כמעט תמיד "בבית"; הוא מלווה לעיתים קרובות ב"טרנספר, חטיפה ואונס". טיהור אתני משמעו גירוש של אוכלוסייה אתנית מובחנת מטריטוריה שבה היא שוכנת, והוא יכול להתרחש ללא המעשים המתוארים
אלא שזוהי הבחנה שגויה לחלוטין. רצח עם מתרחש כמעט תמיד "בבית"; הוא מלווה לעיתים קרובות ב"טרנספר, חטיפה ואונס", והוא מבוצע לעיתים קרובות גם בידי שכנים – כך בשואה, ברואנדה, ברצח העם הארמני ובאינספור מקרים אחרים.
טיהור אתני משמעו גירוש של אוכלוסייה אתנית מובחנת מטריטוריה שבה היא שוכנת, והוא יכול להתרחש ללא המעשים המתוארים, גם אם לעיתים קרובות הוא מלווה בהם. באופן כללי יותר, אופי המעשים וחומרתם אינם מה שקובע את סוג הפשע אלא בראש ובראשונה הכוונה שמאחוריהם, וכפי שאציע בהמשך – תוצאתם הצפויה.
אי-הבנה דומה קיימת לגבי מה שמאפשר מעשים מסוג זה. כך למשל כתב העיתונאי חיים לוינסון ש"אי-אפשר להוציא לפועל תוכנית שטנית ברברית ואכזרית כזו לרצח נשים, קשישות וילדים בלי חינוך ארוך ומתמשך לשנאה אנטישמית אלימינציוניסטית רחבה ועמוקה עם אמונה יוקדת בצדקת הדרך ועליונות גזעית".
זוהי תפיסה רווחת שלפיה מעשי זוועה מסוג זה יכולים לבצע רק אנשים השטופים באידאולוגיה קיצונית עד שאינם רואים עוד בקורבנותיהם בני אדם. יש בה כמובן אמת חשובה, ודאי כשמדובר באנשי חמאס. אך מחקר הג'נוסייד בעשורים האחרונים הראה לנו שוב ושוב שגם בשואה וגם במקרים רבים אחרים של רצח עם השתתפו רבים ברצח ההמוני בלא שהיו דווקא חדורי אידאולוגיה קיצונית. מניעים אחרים כגון רצון לנקמה בקורבנות, תפיסה של איום קיומי אמיתי או מדומיין שנשקף מהם, שיקול "רציונלי" של הטלת אימה בקבוצת הקורבנות, קונפורמיות חברתית, תאוות בצע ומניעים אחרים עשויים להביא בני אדם לעשות מעשי זוועה מסוג זה.
סביר להניח שגם בקרב רוצחי חמאס שיחקו מניעים מסוג זה תפקיד חשוב, ולא רק אידאולוגיה איסלאמית-פונדמנטליסטית או שטיפת מוח אנטישמית.
רפאל למקין (צילום: נחלת הכלל)
לגופו של עניין, למרות האפשרות לפרש את הגדרת הג'נוסייד באופן שיצדיק את השימוש במושג גם כלפי חמאס וגם כלפי ישראל, יש להביא בחשבון את הכוונה המקורית בטביעת המושג ובקביעתו כפשע בחוק הבינלאומי.
המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין, שטבע את המושג ג'נוסייד, ביקש בכך הכרה בפשע הייחודי של השמדת קבוצה וקיווה שקביעתו כפשע בחוק הבינלאומי תסייע למנוע השמדה של עמים. כוונת מנסחי האמנה למניעת ג'נוסייד הייתה דומה. אם אנו לוקחים פרספקטיבה זו ברצינות, עלינו להביא בחשבון גם את מבחן התוצאה: השאלה היא באיזו מידה הצד המבצע את המעשים יכול להביא לסיכון קיומה של הקבוצה.
חמאס אינו יכול לסכן את קיומה של ישראל או של יהודי ישראל כקבוצה. לכן מעשי הטבח בדרום הם בהחלט פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אך לאו דווקא ג'נוסייד. יש להדגיש שוב – אין לכך קשר לחומרת המעשים. הנאצים למשל נשפטו על פשעים נגד האנושות היות שהפשע של רצח עם לא הוכר עדיין בחוק הבינלאומי. הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות" אם כן היא חמורה מספיק. הסוגיה היא מהם הקריטריונים המבחינים רצח עם מפשעים אחרים, וכיצד ניתן להימנע מזילות משמעותו ומפוליטיזציית יתר של ההאשמה ברצח עם.
ברוח דומה, ניתן לבקר בחריפות את מעשיה של ישראל בעזה, במיוחד ההפצצות על אלפי קורבנותיהן וניתוק המים והחשמל לתושבים, אך התרחיש של סיכון המשך קיומם של העזתים או הפלסטינים כקבוצה באמצעות טיהור אתני והחרבה מוחלטת של עזה נראה כתרחיש קיצוני שאינו צפוי להתממש.
יש להודות שכאשר פוליטיקאים, אישי ציבור ועיתונאים בכירים מדברים על "החרבת" או "מחיקת" עזה; טיהור אתני של העזתים לסיני; הרג של מיליון עזתים כלגיטימי אם זה מה שידרוש חיסול חמאס (כפי שעשה העיתונאי רועי שרון), או מפלילים את העזתים כולם כאחראים למעשי חמאס - הם מספקים למעשה הכשר להרג המוני של אוכלוסייה אזרחית ומזכירים את השפה ואת המנטליות שהכשירו מעשי רצח עם וזוועת דומות בעבר (ואלו נעשו לעיתים קרובות כתגובה למעשי טרור ולתפיסה של איום קיומי מצד קבוצת הקורבנות).
ועדיין, אם מכיוון שהחלק הליברלי יותר בציבור הישראלי לא יאפשר זאת ואם בגלל המגבלות שתטיל הקהילה הבינלאומית, יש להניח שאלו יישארו בגדר פנטזיות קיצוניות ולא המדיניות הישראלית בפועל.
בסופו של דבר ההגדרה של הפשע משנה פחות; מה שמשנה הוא עומק השבר שחווים ישראלים ופלסטינים. חלק ניכר מהטרגדיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חוסר היכולת להכיר בטראומה ובאובדן של הצד השני
כמובן, בסופו של דבר ההגדרה של הפשע משנה פחות; מה שמשנה הוא עומק השבר שחווים ישראלים ופלסטינים. חלק ניכר מהטרגדיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חוסר היכולת להכיר בטראומה ובאובדן של הצד השני. פלסטינים רבים, כמו גם תומכיהם ברחבי העולם, עדיין מכחישים את הזוועות שביצע חמאס, ורבים אחרים מצדיקים אותן בשם מה שהם רואים כמאבק שחרור אנטי-קולוניאלי. רבים עוד יותר אינם מבינים את עומק הטראומה והאובדן שחווה הציבור היהודי בישראל ובעולם כתוצאה מזוועות אלו. גם מרבית הישראלים אינם מבינים את היקף הטראומה והאובדן שפלסטינים בעזה ומחוצה לה חווים כתוצאה ממה שישראל עושה כעת, או מצדיקים אותה בשם ההכרח לחסל את חמאס.
אחד הדברים שמחקר הג'נוסייד בעשורים האחרונים מלמד אותנו הוא שאחד הדברים המרכזיים שמביא להמשכם של סכסוכים טרגיים מסוג זה – וללגיטימציה למעשים של טבח ושל הרג המוני – הוא חוסר הכרה כזה בחוויה הבסיסית של בני הקבוצה שמנגד ודה-הומניזציה שלהם כתחליף להכרה כזו. עבור מי שמבקשים לשים סוף לסכסוך הזה ולזוועות שהוא מביא, הומניזציה של האזרחים החפים מפשע בצד השני היא אולי המשימה החשובה ביותר כעת.
שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית