שר התקשורת שלמה קרעי חתם הבוקר על צווים לבלימת פעילות ערוץ הטלוויזיה הלבנוני "אל-מיאדין" בישראל, זאת לאחר אישור הקבינט המדיני-ביטחוני וקביעת חוות דעת מכלל גופי הביטחון בישראל ולפיהן הערוץ פוגע פגיעה ממשית בביטחון המדינה. זו הפעם הראשונה שהממשלה עושה שימוש בתקנות לשעת חירום שנוסחו ואושרו לצורך זה בשבועות האחרונים.
מטרתן המוצהרת של התקנות היתה לפגוע בשידורי הערוץ הקטארי "אל-ג'זירה", הוותיק והמוכר יותר מ"אל-מיאדין", אולם המהלך נבלם. קרעי, ששיווע ל"תמונת ניצחון" פוליטית, האשים בעיכוב גורמים שונים, מהפרקליטות דרך הצנזורה ועד שר הביטחון, האשמות שהתבררו כשגויות. לפי הפרסומים מי שעצר את המהלך היה ראש הממשלה נתניהו שלא רצה להסתכסך עם השלטון הקטארי, ככל הנראה על רקע חלקה של קטאר במשא-ומתן לשחרור החטופים שבידי חמאס.
שמו של "אל-מיאדין" עלה מאוחר יותר כמטרה פוטנציאלית לתקנות החירום, מעין "פרס ניחומים" - שכן בעוד "אל-ג'זירה" ידוע לשמצה בקרב ה"בייס" הליכודניקי, ערוץ "אל-מיאדין" הינו אנונימי עבור קהל דוברי העברית. היתרון הוא שלפעולה נגד הערוץ הלבנוני אין משמעויות דיפלומטיות כמו שיש לפעולה נגד הערוץ הקטארי.
עם החתימה על הצווים מיהר קרעי לפרסם את הדברים בהודעות לעיתונות וברשתות החברתיות, להפיץ את תמונתו חותם על הצו ולהצהיר כי אינו פועל "לפי כמות התיוגים בטוויטר של 'איפה אתה שר התקשורת?'".
שר התקשורת שלמה קרעי (מימין) חותם על הצווים לסגירת ערוץ "אל-מיאדין". לצדו מימון שמילה, מנכ"ל משרד התקשורת, 13.11.23 (צילום: דוברות משרד התקשורת)
הצו הראשון שנכנס היום לתוקף מורה לספקיות האינטרנט בישראל לחסום את הגישה לאתר "אל-מיאדין" בערבית וכן לגרסאותיו באנגלית ובספרדית. גולש שינסה להגיע לאתרים אלו יקבל כעת הודעת שגיאה. זהו הצו היחיד שניתן שיש לו משמעות אופרטיבית מיידית, אולם מדובר במהלך סמלי בעיקרו. שידור חי של הערוץ עודנו זמין לגולשים בישראל בחשבון היוטיוב של "אל-מיאדין" ופרסומי הערוץ עדיין זמינים בחשבונותיו ברשתות החברתיות.
במקביל חתם השר קרעי גם על צווים להחרמת ציוד שידור של הערוץ, אולם הצווים הללו חסויים עד לפעולת משטרת ישראל, כך לפי ציוץ של השר עצמו. עוד דיווח קרעי לעוקביו ברשתות החברתיות כי פנה בכתב לאלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס כדי שיסגור את משרדי הערוץ ברמאללה. לפי דיווח ב"הארץ", בפיקוד צפויים להוציא את הצו בקרוב. מדובר צה"ל נמסר כי "הנושא בבחינת הגורמים הרלוונטיים".
בערוץ עצמו פירסמו הודעה לפיה "הכיבוש הישראלי" חש איום מפעולתו ופועל נגדו משום שהוא חושף את "פשעי המלחמה נגד הפלסטינים". "לא משנה מה", כתבו בחשבון הטוויטר של הערוץ, "'אל-מיאדין' נשבע להמשיך ולחשוף את הזוועות הישראליות ולאמץ את הפלסטינים כפי שעשה תמיד".
"השמאל הרגרסיבי החדש"
ערוץ "אל-מיאדין", שפירושו בערבית "הכיכרות", הוא ערוץ חדשות בינלאומי בשפה הערבית שמושבו בלבנון. הוא נוסד בשנת 2012 בידי עיתונאים שעבדו קודם לכן ב"אל-ג'זירה" ובראשם ע'סאן בן-גידו, עיתונאי ממוצא טוניסאי שעד לפתיחתו ניהל את משרדי "אל-ג'זירה" בביירות והיה מהדמויות הבולטות בערוץ הקטארי.
ע'סאן בן-גידו (צילום: Fars Media Corporation, רשיון CC BY 4.0)
ברקע הפרידה של בן-ג'ידו מ"אל-ג'זירה" עמדה ביקורת שהטיח העיתונאי בנוגע לאופי הסיקור של הרשת הקטארית את "האביב הערבי" בכלל ואת המאבק בממשל בשאר אסד בפרט. לדברי ד"ר עבד כנאענה, מהחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, אפשר לראות בעצם הקמת "אל-מיאדין" ריאקציה לעמדה שנקטה "אל-ג'זירה" במהלך "האביב הערבי", על רקע תמיכתה במאבקים נגד המשטרים הערביים, עם דגש על הניסיון להפיל את משטר אסד בסוריה.
בזמן אמת התבטא בן-ג'ידו פומבית בגנות התמיכה של "אל-ג'זירה" במורדים נגד הממשלה הסורית. בראיון שהעניק לפני כעשור ל"אל-מנאר", הערוץ הרשמי של חיזבאללה, הביע בן-ג'ידו תמיכה ב"ציר ההתנגדות" וטען כי משטר אסד נפל קורבן לקשר בינלאומי.
כבר עם השקת "אל-מיאדין" נטען כי שידוריו יהיו מזוהים עם איראן, חיזבאללה והמשטר של אסד בסוריה, אף כי בן-ג'ידו הכחיש זאת פומבית. מפיק הטלוויזיה הלבנוני עומר אבהייס טען כי הערוץ הוא מיזם משותף של האיראנים ורמי מכלוף, אחיינו של בשאר אסד. חבר הפרלמנט הלבנוני ניהאד אל-משנוק אמר בראיון ל"א-שרק אל-אווסט" באותה תקופה כי אך טבעי למקם את משרדי הערוץ בביירות שכן זו "שימשה כמרכז פעילות פוליטי ותקשורתי לפרויקט האיראני באזור מזה זמן מה".
כמה חודשים לאחר השקתו נשאל מנהל החדשות בערוץ באותה תקופה, סמי כליב, מי מממן את הפעילות. כליב הכחיש כי איראן או סוריה עומדים מאחורי "אל-מיאדין" אך סירב לנקוב בשמות הבעלים, וביקש להסתפק בכך שמדובר ב"קבוצה של אנשי עסקים מכובדים". האמון בתשובתו היה חלקי, בין היתר משום שעל פי פרסומים מאותה תקופה בת-זוגו של כליב, לונא א-שבל, היתה יועצת התקשורת של הנשיא אסד ומנכ"ל הערוץ בהשקתו, נאיף כרים, היה קודם לכן מנכ"ל ערוץ חיזבאללה הרשמי "אל-מנאר".
לפי מחקר מאת ג'סיקה ווטקינס משנת 2019, שפורסם במגזין של מרכז המזרח התיכון הבריטי (LSE), נסחי חברת "אל-מיאדין" מציינים את בן-ג'ידו, בנו, ואת רעייתו האיראנית נדא חמאגמי אל-נג'אפי כבעלי מניות.
נשיא סוריה באשר אל אסד עם מנהיג איראן עלי חמינאי, טהרן, 2019
מחקר נרחב מאת ד"ר כריסטין קרון מאוניברסיטת קופנהגן העלה ממצאים נוספים בעלי עניין. קרון חקרה את הערוץ לאורך שנים, כולל שיחות עם עובדים ועובדים לשעבר בתחנה ומספר ביקורים במשרדיו. החוקרת מציינת כי מיום ההשקה משדר ערוץ "אל-מיאדין" ברצף 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כמעט ללא פרסומות מסחריות, כך שברור שהמיזם נהנה ממימון חיצוני משמעותי.
קרון מתארת במחקרה את היחס החשדני שבו נתקלה כשניסתה לשוחח עם עובדי הערוץ ולבקר במשרדיו בביירות. ובכל זאת באחד מביקוריה במשרדי התחנה העזה להפנות לעובד של הערוץ שאלה ישירה לגבי סוגיית המימון. זה, בתגובה, הפנה את תשומת לבה לכך שמשרדי הערוץ נמצאים בקרבה למשרדי הערוץ האיראני "אל-עאלם", למשרדי "אל-מנאר" של חיזבאללה ולמשרדי ערוץ "אל-אקצא" של הג'יהאד האסלאמי. כולם, הבינה קרון מהרמז, נהנים ממימון של גורם אחד – איראן. עוד ציינה קרון בהקשר זה כי העובד הוסיף ואמר לה שאם תבקר במשרדי הערוצים האחרים בשכונה הביירותית תגלה שהריהוט והציוד בכולם דומה.
על אף הריהוט והמימון המשותף, ישנם הבדלים משמעותיים בין הערוצים האיראניים והערוץ של חיזבאללה לבין "אל-מיאדין". קרון מתארת את "אל-מיאדין" כנציג של מה שהיא מגדירה "השמאל הרגרסיבי החדש": ברית בין האסלאם השיעי, מיעוטים דתיים, חלקים מהשמאל הערבי, אישי תרבות חילוניים וציר ההתנגדות של איראן, חיזבאללה וסוריה. לכל אלה משותפת ההתנגדות להשפעה הסעודית על האזור, התמיכה במשטר הסורי, דחיית "האביב הערבי", מאבק בהשפעה מערבית ופחד מפני העתיד.
מבחינה פוליטית מציבה קרון את "אל-מיאדין" בין מפלגת הבעת' הסורית, המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית, חיזבאללה ואיראן. "ארבעת השחקנים הללו יוצרים יחד משולש אידאולוגי שבו ערוץ 'אל-מיאדין' מוצא את השראתו האידאולוגית, כמו גם את גבולותיו", כתבה קרון במחקרה. "הארבעה חולקים רטוריקה אנטי-אימפריאליסטית חזקה עם המאבק בכיבוש הישראלי כנקודת ציר. שנית, הם מתאחדים סביב חשש מפני אסלאמיזם סוני ובכך מקדמים פלורליזם דתי – בין אם בשל ערכים חילוניים, בהיותם נציגים של מיעוט דתי ובין אם בשל יריבות דתית. ערך משותף שלישי וחשוב הוא ההתנגדות לליברליזם הכלכלי המערבי".
ד"ר עבד כנאענה מרחיב לגבי ההבדלים בין "אל-מיאדין" ל"אל-מנאר", ערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה. "'אל-מיאדין' הרבה יותר חילוני", הוא אומר. "הוא לא חלק מהאידיאולוגיה של חיזבאללה, במובן הדתי של שלטון חכם הדת. בסקאלה הפוליטית הייתי אומר שהוא גם יותר שמאלי מחיזבאללה. הוא יותר פתוח, יש בו תוכניות אמנותיות שלא תמצא ב'אל מנאר', תמצא בו גם כתבים שהם לא רק מוסלמים. חלקם אפילו עם תפיסות אתאיסטיות".
כתוצאה מכך, מוסיף ד"ר כנאענה, קהל היעד של "אל-מיאדין" הרבה יותר רחב מאשר זה של "אל-מנאר". למעשה, "אל-מיאדין" הוא היום בין ערוצי הלוויין הפופולריים ביותר בעולם הערבי, לצד "אל-ג'זירה" הקטארי ו"אל-ערבייה" הסעודי.
"אבל מה שמאחד בין 'אל-מיאדין' לבין חיזבאללה זה המוקאוומה, ההתנגדות", מוסיף ד"ר כנאענה. "אגב, לא רק לישראל אלא התנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, ומכאן גם הקשר של הערוץ לוונצואלה ואפילו לקובה ולמדינות של אמריקה הלטינית".
ואמנם, ל"אל-מיאדין" גם אתר בשפה הספרדית, חלק משיתוף הפעולה של הערוץ עם גורמים במדינות אמריקה הלטינית. לדברי ד"ר כנאענה ישנו שיתוף פעולה תוכני עם ונצואלה, וקרוב לוודאי שגם שיתוף פעולה תקציבי. במחקרה של ד"ר קרון מתארת החוקרת את "אל-מיאדין" כערוץ שתופס את עצמו חלק מהדרום הגלובלי המהפכני, ומכאן שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם teleSUR שבסיסה בוונצואלה ותחנת הטלוויזיה הממלכתית של קובה.
הדעה ותו לא
במרכז תשומת הלב של "אל-מיאדין", מוסיפה קרון במחקרה, ניצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם זאת כריאקציה ל"אביב הערבי", שבעקבותיו עברה תשומת הלב של הציבור במדינות ערב למאבקים פנימיים בין האזרחים לשליטיהם. בניגוד ל"אל-ג'זירה", ב"אל-מיאדין" לא מארחים נציגים ישראלים רשמיים ובלתי-רשמיים, כאות הזדהות עם המאבק הפלסטיני.
סיסמת התחנה, "המציאות כפי שהיא", עומדת גם היא בניגוד לסיסמה של "אל-ג'זירה" "הדעה והדעה האחרת", ובאה לידי ביטוי לפי מחקרה של קרון גם בשידורים עצמם: במקום תוכניות מלל מרובות ויכוחים, כפי שניתן למצוא בערוץ הקטארי, בערוץ "אל-מיאדין" התכנים נועדו לייצר אחידות וגיוס פאן-ערביים בקרב הצופים, למען מאבק משותף.
בראיונות עם עובדי התחנה התרשמה ד"ר קרון כי הם באמת ובתמים מאמינים שעבודתם משנה את העולם לטובה. גם מי שעזבו בביקורת על התמיכה במשטר אסד הרצחני מכירים בחשיבות התחנה למאבק הפלסטיני.
פרק נפרד במחקרה מקדישה ד"ר קרון לאופן שבו מסקר "אל-מיאדין" את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים, היא כותבת, מוצגים בערוץ כבעלי יוזמה וגיבורים, וזאת בשונה מהצגתם כקורבנות פסיביים כפי שניתן למצוא בכלי תקשורת אחרים.
ובכל זאת, גם ב"אל-מיאדין" יש מקום לקורבנות פלסטינית. "מושג ה'צומוד' מוצג כמרכיב חשוב באסטרטגיית ההתנגדות הכללית", כותבת ד"ר קרון במחקרה על הערוץ, "ומדגיש את רכיב הקורבנות בנרטיב ההרואי של 'אל-מיאדין': התמיכה הציבורית הנמשכת והעיקשת בתנועות ההתנגדות על אף המחיר האנושי, היכולת להישאר ולהמשיך את החיים בלב ההריסות, ואי הציות הכללי בחיי היומיום של ילדים, נשים וקשישים. בתיאור זה, הפלסטינים אינם עם שיש לרחם עליו בגין סבלו; במקום זאת, הם משמשים סמל לגישה מסוימת ש'אל-מיאדין' רוצה לקדם.
"כך, העימות של 'אל-מיאדין' עם התיאור הפסיבי והא-פוליטי של הפלסטינים קשור פחות לשאלה האם הפלסטינים הם קורבנות או לא, אלא יותר לשאלת סוג הקורבן.
הנרטיב של הגיבור-הפעיל תלוי במסגור בסיסי של חוסר צדק וקורבנות. [...] הפלסטיני הוא גם קורבן ב'אל-מיאדין'; אולם הוא קורבן של הזכות המוסרית להשיב מלחמה".
לפי מחקרה של ד"ר קרון, הזכות של הפלסטינים לפעול באמצעים אלימים נגד ישראל נתפסת ב"אל-מיאדין" לא כמקרה ערבי פרטי אלא כגרסה ערבית מקומית לתופעה עולמית של התנגדות לאימפריאליזם. כיוון שמדובר במאבק עולמי נגד האימפריאליזם המערבי, התפיסה בערוץ היא כי ניתן למחול ללוחמי ההתנגדות על מעשיהם, גם אם מדובר בדיכוי עמם והרס מדינותיהם.
בישראל פעלה עד השבוע עיתונאית אחת עבור הערוץ, הנאא מחאמיד. בשבוע שעבר כתב קשת 12 חיים אתגר טמן לה פח: הוא או מי מצוותו התחזה לעובד הדואר ופיתה אותה להגיע למיקום מסוים, שם ארב לה צוות צילום שתיעד את אתגר מעמת אותה עם עמדות הערוץ וחוסם את דרכה כשניסתה להיכנס לרכבה. בעקבות זאת, הגישה מחאמיד תלונה במשטרה נגד אתגר.
"אני מכיר את הנאא עוד מתקופת האוניברסיטה", מספר ד"ר כנאענה בשיחה עם "העין השביעית", "ואני יכול להגיד שאין לה שום קשר מבחינה אידאולוגית או תפיסתית עם חיזבאללה".
גם פרופ' אמל ג'מאל מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב מתבטא בזכותה של מחאמיד. "היא כתבת מאוד מקצועית, היא יכלה להיות כתבת גם ב-BBC", הוא אומר. "נכון שיש לה קו ביקורתי על ישראל אבל הוא לגיטימי. היא מסקרת את המציאות, מדווחת על מה שקורה ועושה את עבודתה נאמנה. מה שהערוץ עושה בלבנון מבחינת פרשנות ותפיסת עולם זה כבר העבודה של הערוץ".
ומה שהערוץ עושה, באמצעות פרשניו בלבנון, הוא מסגור המאבק הפלסטיני המזוין בישראל כמאבק לגיטימי.
"הערוץ תופס את עצמו כערוץ חדשות שמציג עמדה עניינית לגבי המציאות במזרח התיכון בכלל ובכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, עמדה שמשקפת את המציאות נוכחה", אומר פרופ' ג'מאל. "העמדה שעומדת ביסוד הערוץ היא עמדת יסוד ערבית שרואה במדינת ישראל כנטע זר באזור שכבשה את פלסטין ההיסטורית ב-48' ולכן המאבק הפלסטיני הוא מאבק על שחרור פלסטיני. זה משקף את התפיסה של מחנה בעולם הערבי שלא זנח את התפיסה מאז שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת וזה נרטיב ערבי ופלסטיני מרכזי".
פרופ' ג'מאל מציין כי הערוץ מציג עמדה שונה לא רק מהעמדה הישראלית הרשמית אלא גם מהעמדה הפלסטינית הרשמית, כפי שזו מתבטאת בערוצי התקשורת הרשמיים של הרשות הפלסטינית.
בעוד הקו הרשמי הפלסטיני תומך במאבק עממי בתקווה להגיע להסדר דיפלומטי עם מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית לצדה, הקו של "אל-מיאדין" רדיקלי בהרבה. בערוץ הלבנוני רואים בכל שטחי ישראל שטח כבוש, ומכאן גם הלגיטימציה שהם מעניקים למאבק מזוין של הפלסטינים.
"בסיקור שלהם מישראל העמדה הזו לא נטענת", מדגיש ג'מאל. כתבת הערוץ בישראל מחאמיד מדווחת על המציאות כפי שהיא רואה לנגד עיניה, הוא אומר, והפרשנות לדבריה מעוצבת באולפני הערוץ בלבנון.
"אחוז לא מבוטל מהחברה הערבית בישראל רואה 'אל מיאדין'", מעריך ג'מאל. "הם לא בהכרח מקבלים את הקו המיליטנטי, אבל כן את הקו הביקורתי. וזו הבחנה חשובה. מי שצופה ב'אל-מיאדין' בישראל לא בהכרח מאמץ את הקו שמקדם שימוש באלימות וטרור, אבל כן את הפרשנות הביקורתית כלפי השאיפות של מדינת ישראל להתעלם מהסוגיה הפלסטינית ולהביא לנורמליזציה עם שאר העולם הערבי. לזה יש קשב".