עוד ידובר רבות על אירועי 7 באוקטובר, המחדלים שהובילו להם, ה"קונספציה" שהתמוטטה עלינו ובעיקר - חדלונה של ההנהגה המדינית והשדרה הביטחונית ברגעי האמת. מי שמילאו את הוואקום היו קודם כל האזרחים עצמם - בכיתות הכוננות, בפעולות חילוץ הרואיות, עם נשק חם או בידיים חשופות, ולאחר מכן בהתגייסות האדירה לטובת המפונים, ניצולי הזוועות.

אך ישנה קבוצה נוספת שבולטת בחיוניותה על רקע השיתוק המדיני. עיתונאיות ועיתונאים, כתבות ותחקירניות, עורכי חדשות וצלמי עיתונות - התקשורת הישראלית נקראה לחזית עוד לפני שהבינה את גודל האירוע. ההתגייסות הזו, שנמשכת מאז אותה שבת שחורה בשידורי חדשות בלתי פוסקים, גובה בעצמה מחירים.

"העין השביעית" שוחחה עם עיתונאים בכלי תקשורת שונים ובתפקידים שונים, רובם נשמעים חדורי תחושת שליחות עצומה ומבטאים את החשיבות הגדולה שהם מייחסים לתפקיד של תיווך המציאות הקשה לאזרחים בישראל.

מהשיחות עולה ההבדל בתחושות בין מי שנמצאים בשטח ואלו העובדים מהמערכות. אלו גם אלו מתארים את העבודה האינטנסיבית מסביב לשעון והקושי הנפשי שבחשיפה המתמשכת והרצופה לתכנים קשים, אך בעוד הראשונים סופגים את המראות הקשים במו עיניהם, הם גם נמצאים בעמדה ייחודית לתקופה זאת, שבה הם מוצאים עצמם לא אחת מסייעים לכוחות ההצלה ופועלים יחד איתם.

כאוס מוחלט

בשש וחצי בבוקר בשבת ה-7 באוקטובר קיבל יורי שניידר, מנהל דסק הדיגיטל בחטיבת החדשות של תאגיד השידור כאן, טלפון מהעורכת בדסק. "לא עניתי לה, שלחתי לה 'מה קורה?' והסתכלתי בקבוצת הוואטסאפ שבה עוברות כל הידיעות של הכתבים – ראיתי דיווחים על אזעקות", הוא מתאר את אותן דקות ראשונות. "לא הבנתי – תקפנו בעזה במהלך הלילה? למה יורים עלינו? פתחתי את המחשב והתחלתי לעזור לעורכת במשמרת – כתבתי לה פושים, צייצתי, מבזקתי, בזמן שאני מנסה להבין מה קורה ולגייס עוד עורכים למשמרת. בינתיים אני לא יכול אפילו לצחצח שיניים כי אין רגע אחד של הפוגה".

קצת אחרי שהגיע הדיווח הראשון על חדירת מחבלים יצא שניידר לכיוון המערכת, תוך כדי שהוא ממשיך לשוחח בטלפון עם העורכת ומכתיב פושים. "מתקשר אליי רועי קייס, ראש תחום ערבים, מסביר לי שיש סרטונים שבהם נראה שמחבלים חוטפים ישראלים לעזה. שם הבנתי – התחילה מלחמה", הוא מתאר.

"מאז שש וחצי באותה שבת שחורה זה סוג של משמרת בלתי נגמרת עם הפוגות קלות"

"עם ההגעה למערכת לאט לאט התמונה מתחילה להתבהר עוד ועוד, מחלחלת ההבנה שאנחנו באירוע שעוד לא היה מאז 1973, המון המון שנים לפני שבכלל הייתי בתכנון. עוד עורך מתחבר מהבית, הסגן שלי מגיע, מתחילים להציף את האתר והאפליקציה בעוד ועוד ידיעות. מציפים את הרשתות החברתיות שלנו בעוד ועוד מידע. מתחברים גם אנשי הסושיאל. אנחנו בשידור חי בכל מקום אפשרי – גם בפייסבוק וביוטיוב".

תוך כדי בליל של ידיעות, שידורים חיים, עוד דיווחים על חטיפות וטבח, ממשיך שניידר לעבוד, "יש כאוס מוחלט, נתוני הצפיות והכניסות בשמיים – אנשים מנסים להבין מה קורה, מחוברים לחדשות בכל אמצעי שיש. חברים שואלים אותי מה אני יודע, אני אומר להם שאין לי שום מידע שאין להם". במקביל, חברים רבים מהדסק מתחילים לקבל צווי 8. "לאט לאט התמונה מתבהרת – זוועה, הרגשה מזעזעת".

להבחין בין דיווח לסנאף

בשיחות עם העיתונאים בולטת במיוחד התחושה כי הם נוטלים חלק באירוע - ובסיקור חדשותי - חסר תקדים. "כל מי שעובד בחדשות בעשור האחרון חווה מלחמות ומבצעים והרבה דברים קשים", אומר מ', עובד בתאגיד השידור הישראלי. "בחיים לא הרגשתי כמו במלחמה הזאת. מההתחלה זה הרגיש שונה - אירוע אחר לחלוטין".

רועי קייס, ראש תחום העולם הערבי בחדשות כאן 11, מסכים שמדובר בסדר גודל אחר. "מאז שש וחצי באותה שבת שחורה זה סוג של משמרת בלתי נגמרת עם הפוגות קלות", הוא אומר, ומדגיש: "אבל בראש אין באמת הפוגה".

"אתה רואה דברים מזוויעים אבל אתה צריך להיות הפילטר, כי אמא שלי, אם היא הייתה נחשפת לזה היא לא הייתה יוצאת מזה, וכך עוד רבים".

התכנים עצמם, אומר קייס, קשים מאוד לעיכול. "בשנים האחרונות נחשפתי במסגרת עבודתי ללא מעט סרטוני זוועה של דאעש, ואני יכול לומר שהסרטונים שנחשפתי אליהם החודש מזוויעים לא פחות, אם לא יותר ממה שראיתי מדאעש בשנים עברו. בעיקר ההנאה הסדיסטית שהייתה למחבלי חמאס כשהם עשו את מה שעשו", הוא מתאר. "תחושה קשה מאוד, כאילו זה לקוח מסרט אימה".

נוכח שטף סיפורי האימה, אחת המשימות העומדות בפני התקשורת בימים אלה היא סינון תכנים קשים במיוחד לצפייה. "אחד האתגרים הגדולים בימים אלה הוא מה לשדר ומה לא", אומר קייס. "זה אתגר מאוד גדול נוכח המצב והרגישויות השונות, ואנחנו מנסים לעשות את זה בצורה הכי אחראית שיש".

במקביל, התקשורת צריכה לדעת לסנן מידע שקרי, המופץ ביתר שאת בימים אלה. "ההתמודדות היא גם בגזרת הפייקים שצריך לבלום", אומר קייס. "אלה שתי משימות חשובות שעומדות כל העת לנגד עינינו כדי להביא לצופה מידע אמין ושדיר".

י', עורך במערכת חדשות גדולה, מוסיף על דבריו של קייס. "אתה רואה דברים מזוויעים אבל אתה צריך להיות הפילטר, כי אמא שלי, אם היא הייתה נחשפת לזה היא לא הייתה יוצאת מזה, וכך עוד רבים".

"איך אני מרגיש כשאני נחשף למראות? לצערי זה חלק מהעבודה", ממשיך י'. "בעידן הנוכחי אתה רואה דברים כמעט בלייב. החמאס מיהרו להפיץ סרטוני זוועה לכל עבר כדי להציג את זה כניצחון, ונחשפנו לזה כמעט בזמן אמת. זה זוועה, אתה מרגיש זוועה כשאתה רואה את זה. מצד שני, זה חלק מהעבודה וגם צריך לעשות את ההבחנה מה אתה יכול לשדר ומה לא - מה בגדר תיאור הסיטואציה ומה פשוט סנאף".

סיוטים, חרדה, הלם

אופיה החריג של המלחמה, אומרים המרואיינים, בא לידי ביטוי לא רק בשעות העבודה הארוכות ובתכנים הקשים אלא גם בתגובות הרגשיות החזקות. "אני מרגיש שזה משפיע עליי עד עכשיו", אומר מ', שמודה שהוא פיתח תסמיני חרדה. "לא הצלחתי לישון, אני חוזר הביתה וישר מדליק אורות, בודק שאין מאחוריי אנשים וסוגר חלונות. אני לא מצליח לישון בחדר שינה, אלא בסלון כי הוא יותר מואר".

"זו הפעם הראשונה בחיים שחדשות השפיעו עליי, לא הצלחתי להירדם כל השבוע הראשון"

"האווירה במערכת הכי קשה שהייתה אי פעם", מסביר שניידר. "בין לבין אני צופה ומאזין לעדויות של אנשים שניצלו מהתופת, שאיבדו את יקיריהם. מונע ככל יכולתי מהחבר'ה בדסק להיחשף לזוועות ומטפל בעצמי במה שאני יכול".

שניידר מספר עוד ש"זו הפעם הראשונה בחיים שחדשות השפיעו עליי, לא הצלחתי להירדם כל השבוע הראשון. מאז עבר חודש של טלטלה אישית ומקצועית, אבל אין ברירה, חייבים להשתפר בכל יום ולדחוף קדימה. כל יום אני מנסה לקחת עובדים לשיחות ולהבין מה עובר עליהם, כל הזמן חולב מהם מידע, מנסה לגרום להם לדבר, מנסה להגיע לכולם".

ר', כתבת במערכת חדשות גדולה, מתארת גם היא תחושות קשות. "אני הופקדתי במערכת על כל הסיפורים האישיים, האנושיים - להביא את הפנים מאחורי הזוועות. בשלושת הימים הראשונים הייתי בשוק טוטאלי", היא מספרת. "אחרי שלושה ימים אני זוכרת שממש נפל לי האסימון שאני מתפקדת בעבודה, עושה כתבות, אבל אני לא באמת פה".

"אני מרגישה שאני מדחיקה ביום-יום. זה פוגש אותי בחלומות, בלילה. כולנו חיים את הטראומה הזאת, יותר נכון את הפוסט טראומה, של האירועים האלו", מספרת ר'. ההתמודדות ממשיכה גם בבית. "הרגשתי שאני נשאבת וקצת לא מתפקדת. אז קיבלתי החלטה שדי. למרות שזה יכול להפריע לי בעבודה, התנתקתי מכל מיני קבוצות בפייסבוק או אנשים שעקבתי אחריהם באינסטגרם כי כבר לא הייתי מוכנה להיחשף לכל הדבר הזה. התעסקתי רק במה שצריך".

"זה אסון שנוגע בכולם. ברור שזה לא פשוט לעשות את ההפרדה בין האישי למקצועי, אבל זאת השליחות שלנו"

קייס מספר גם הוא שאחד הקשיים בימים אלה הוא ביצירת חציצה ברורה בין העבודה לבית. "אני חושב שאחד האתגרים הגדולים שלי עוד לפני המלחמה, אבל קל וחומר אחריה, הוא לנסות להתנתק מהעבודה", הוא אומר. "זה לא קל, זה לא פשוט. יש זרם בלתי נגמר של ידיעות ויש גם תחושה של אחריות. אבל אני משתדל בעיקר בסוף שבוע לקחת יום אחד של אתנחתא, בעיקר בשביל הנפש".

להתנתק - חלום רחוק

האם מערכות החדשות יודעות לספק מעטפת תמיכה לעובדים בימים אלה? מרבית המרואיינים סיפרו שיש הכרה בקשיים הנפשיים הנלווים להתמודדות עם מאורעות ה-7 באוקטובר והלחימה מאז. האבידות הקשות בנפש לא פסחו גם על העיתונאים במערכות החדשות, שכמו רבים בארץ נאלצו להיפרד מקרובים, חברים וקולגות.

קייס מזכיר את איילת ארנין, עורכת משנה בחטיבת החדשות. ארנין, בת 22, נרצחה בטבח בפסטיבל "נובה". "למרבה הצער מבין הנרצחים בטבח הנורא יש גם חברה טובה ואהובה שלנו מהעבודה", סיפר, "זה אסון שנוגע בכולם. ברור שזה לא פשוט לעשות את ההפרדה בין האישי למקצועי, אבל זאת השליחות שלנו כרגע, על אף הקושי הגדול".

"אני ממשיך לעבוד גם כשאני לא במערכת ומתעסק בענייני עבודה גם מאחורי הקלעים, גם כשהחבר'ה חושבים שאני נח"

שניידר מספר על הבשורה הקשה שהגיעה לדסק. "במערכת עברה שמועה שאחת מעורכות הטלוויזיה הייתה במסיבה, לא ברור מה קורה איתה, אנשים מסביב בוכים. לקראת סוף השבוע הראשון הגיעה הידיעה שאף אחד לא רצה לשמוע – איילת נרצחה".

לדברי קייס ושניידר, המערכת מבינה ומודעת לקשיים הנפשיים המתלווים לסיקור. "המנהלים מבינים שזאת סיטואציה אחרת לגמרי ממה שחווינו אי פעם ויש לשנות גישה ולהיות יותר קשובים מתמיד", אומר שניידר, שחוץ מלעצמו צריך גם לדאוג לדסק שלם שמתמודד עם אותן חוויות. "האמת שזה מדאיג אותי יותר מהכל, יש לנו הרבה עורכים ועורכות צעירים, אני חושב שאנחנו המחלקה הכי צעירה בתאגיד ואני מרגיש שאני צריך לוודא שהם יהיו בטוב", הוא אומר, "אני כל הזמן מנסה לשים לב אם קרה למישהו משהו, אם הם מסתדרים, אם יש להם עם מי לדבר, אם הם לא מדחיקים טראומה שתתפרץ אחר כך".

לגבי עצמו, מוסיף שניידר, "אין לי שום סיכוי להתנתק. אני מנהל את הדיגיטל הגדול בישראל, אני ממשיך לעבוד גם כשאני לא במערכת ומתעסק בענייני עבודה גם מאחורי הקלעים, גם כשהחבר'ה חושבים שאני נח. זו עבודה שמטרידה את הראש תמיד, כרגע להתנתק זה חלום רחוק".

אסור לא להיות על זה

גם מ' אומר שהמערכת יודעת להציע תמיכה למי שצריך. "למרות שהשבוע הראשון היה מאוד קשוח והיה נראה שיש כאוס ואין מענה לצרכים, אחר כך התאפסו והבינו", הוא מספר. "יש הבנה גדולה למה שאנחנו עוברים. הציעו לנו לאורך כל הדרך שירות פסיכולוגי. עוד לא מימשתי את זה".

"יש משהו מאוד קשה בהבנה שאנשים אחרים יכולים לקחת חופש לעצמם בתקופה הזו, אבל עיתונאים לא"

י' מאשר את הדברים. "יש הבנה למה שאנחנו עוברים, חד משמעית. מוציאים אנשים להתאווררויות, משתדלים, יש עזרה מקצועית למי שצריך, למי שנחשף לזוועות וקשה לו לעכל את זה - יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל חד משמעית נותנים לזה דגש ומקום בהיבט הרגשי".

ר' מוסיפה כי "המנהלים כל הזמן מתקשרים ושואלים לשלומי ומוציאים להפוגות, יש המון התייחסות לזה. כל שבוע מנהל הולך לבקר את הכתבים בשטח, לראות שהם בסדר ושהם עומדים בזה מנטלית".

אבל לא כולם מדברים בשבחי המערכת. נ', עיתונאית במערכת עיתון מוביל, מספרת על הציפייה מהכתבים להיות זמינים תמיד. "יש משהו מאוד קשה בהבנה שאנשים אחרים יכולים לקחת חופש לעצמם בתקופה הזו, אבל עיתונאים לא", אומרת נ'. "אין לנו באמת את היכולת או הפריבילגיה להתחמק מהנושאים האלה. אסור לנו לא להיות על זה, וגם מצפים מאיתנו להיות על זה יותר מאחרים - שנדע יותר מאחרים ושיהיו לנו יותר משאבים, וזה לא תמיד המצב".

"על עיתונאים מוטלת העבודה של תיווך הדברים הקשים שקרו לציבור הרחב, מבלי שמוצעת להם באמת אפשרות לטפל בנזקים שהחשיפה הזו עושה להם", היא מספרת. לדבריה, אין במערכת שבה היא עובדת התייחסות לקשיים הנפשיים הנלווים לעבודה. "זה מובן מאליו שכולם צריכים 'להתגייס'".

עבור מ', המחיר הפעם כבד מדי. "הרבה זמן אני בלבטים אם להמשיך בתחום, ואני מרגיש שהמערכה הזאת יש לה מחיר גבוה בשבילי. אחרי שזה מסתיים אני כנראה לא אשאר בתחום".

לצד האתגרים, המרואיינים מדברים על התפקיד החשוב שממלאת התקשורת בימים אלה. "הקושי שלי מול הקושי של המשפחות האלה זה כלום", אומרת ר'. "ועוד לא סיימנו. יש עוד מלא מה לעשות ומלא מה לספר - ועוד אנשים להחזיר הביתה. צריך לספר את הסיפור של כולם, להתקדם ולחשוב חיובי, ולתת בראש למי שצריך - אבל ההתמודדות היא לא קלה".

"דווקא בימים כאלה השליחות שלנו היא גדולה", היא מסכמת. "והשליחות שלי לספר את הסיפורים של האנשים האלה כבר לא קשורה לעבודה שלי. גם אם היו מוציאים אותי לחל"ת עדיין הייתי בוחרת לעסוק בזה".