בעצרת תמיכה בפלסטין שנערכה באיסטנבול ב-25 באוקטובר, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן נשא נאום חריף כשהוא עטוף בצעיף ועליו דגלי פלסטין וטורקיה. ארדואן לא הותיר מקום לספק באשר לעמדתו לגבי אירועי עזה. הוא כינה את ישראל פושעת מלחמה, הדגיש שחמאס היא תנועת שחרור לאומי ולא ארגון טרור, הבהיר שטורקיה עומדת לצד הפלסטינים ואף רמז לאפשרות של התערבות צבאית טורקית בישראל, כפי שהתערבה טורקיה במלחמות אזוריות נוספות.

ארדואן הגדיל לעשות והטיל את האחריות לאירועים על ארה"ב ועל אירופה, ותיאר את ישראל כשריד של הקולוניאליזם המערבי שסופו לחלוף מן העולם. הנשיא הטורקי שם את כל הביצים בסל אחד - זה הפלסטיני, ובמבט רחב יותר - זה האנטי-אמריקאי, שכן ארה"ב הטילה את כל כובד משקלה לשם תמיכה בישראל. עמדה תקיפה המעלה את ההימור של טורקיה ואיתו את זה של האזור כולו - מפני שהיא מחריפה את פוטנציאל ההסלמה האזורי.

תמיהה אחת נותרה בקשר לנאומו של ארדואן: אם עמדתו אכן תקיפה כל כך, מדוע המתין עד לתאריך זה - יותר משבועיים תמימים לאחר אירועי 7 באוקטובר, כדי לתת לה פומבי. זאת בייחוד משום שבאופן מתמשך על פני שני העשורים האחרונים, מפלגתו של ארדואן מביעה תמיכה בעניין הפלסטיני?

על שאלה זו מבקש להשיב מאמרו של סמיר אל-ערכי, כותב וחוקר המתמחה בטורקיה, שפורסם באתר הערוץ הקטארי "אל־ג'זירה".

ערכי מונה מספר סיבות לעיכוב של ארדואן בהבעת עמדתו. הראשונה היא שסבב מלחמתי זה, בניגוד לקודמים, היה ביוזמת חמאס עצמו שלא תיאם את פעולותיו עם אף אחת מבעלות בריתו. גם ההשלכות של נטילת יוזמה כזו, כך הבינו הכל, יהיו אחרות. לכן, ערכי מטעים, טורקיה הייתה צריכה זמן להעריך את המצב.

סיבה זו מתקשרת לסיבה שנייה - טורקיה הייתה זקוקה לזמן להתייעץ עם מדינות האזור ולתאם עימן עמדות, במיוחד נוכח נפיצות המצב. מבחינה גיאו-פוליטית, עוצמת ומהירות התגובה האמריקאית, בתמיכה אירופית, הפתיעו את טורקיה וארדואן חשש בתחילה להתייצב ישירות כנגד ארה"ב ואירופה.

הסיבה השלישית, לדעת ערכי, היא המדיניות המוצהרת של טורקיה המציבה את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבחירה בינארית בין הסכם שלום למלחמה אזורית מקיפה. בעבר תמכה טורקיה באופציה של הסכם מסיבות מובנות, אך בעקבות התגובה החריפה של הצד הישראלי, שטורקיה רואה כפשעים בהיקף עצום, נדמה שמבחינתה האופציה להסכם שלום כבר איננה על השולחן.

זוהי גם הסיבה לכך שארדואן נקט עמדה כה תקיפה - אם האופציה הראשונה איננה על השולחן אזי יש לבחור בזו השנייה. אין מרחב באמצע.

לנקיטה של עמדה כה תקיפה יש גם סיבות נוספות - ראשית, מבחינה גיאו-פוליטית ההתערבות האמריקאית החריפה נתפסת לא רק כהרתעה אלא כניסיון אמריקאי לכונן סדר חדש במזרח התיכון. לטורקיה יש סיבות מיידיות להתנגד לסדר כזה - ארה"ב היא תומכת נלהבת בעצמאות הכורדית, וטורקיה נחושה לשמור על הפרובינציות הכורדיות שלה.

אך נדמה שהעניין איננו רק גיאו-פוליטי - ארדואן היה נתון ללחצים פנימיים חריפים לנקוט עמדה ניצית אל מול ישראל. הפגנות פרצו בכל המחוזות בטורקיה, וראשי המפלגות בקואליציה וחלק ממפלגות האופוזיציה דרשו מארדואן לנקוט עמדה תקיפה בנושא. הגדיל לעשות דוולת בהצ'לי, ראש התנועה הלאומית, שקרא להתערבות מיידית של צבא טורקיה כדי לעצור את התקפתה של ישראל והזהיר מפרץ אלימות בטורקיה עצמה אם הדבר לא יקרה.

העמדה התקיפה של ארדואן מציבה בפניו ובפני טורקיה קשיים רבים מפנים ומחוץ, כותב ערכי, בייחוד אם יתעקש ליישם אותה בפועל ולנקוט צעדים של ממש כנגד ישראל. ראשית, למרות כוחה הצבאי המשמעותי של טורקיה, היא איננה יכולה לעמוד לבדה אל מול הכוח המשולב של ארה"ב ובנות־בריתה. ערכי מדגיש שהדבר אינו דומה להתערבויות אחרות של טורקיה באזור, כמו באזרבייג'אן, לוב או בצפון סוריה ועיראק, היכן שלא נאלצה להתעמת עם כוחות מעצמתיים.

אך הקשיים אינם מסתיימים שם. אם ארדואן יתעקש להתעמת עם ארה"ב, סביר להניח שזו תעניש את טורקיה כלכלית. כלכלתה של טורקיה, ערכי מדגיש, רק החלה להתאושש מן האינפלציה שפגעה בה קשות והיא פגיעה כעת במיוחד. גם אזורית, עמדה ניצית עשויה לסבך את טורקיה - מפני שאין מדיניות מאוחדת של ממש של מדינות האזור כלפי המתרחש בעזה. אפילו מבחינה פנימית, ארדואן חשוף לביקורת חריפה מצד חלקים באופוזיציה בעקבות עמדתו התקיפה.

לנוכח הקשיים הללו, ובראשם עוצמתם של תומכיה של ישראל, מתחזקת השאלה - מה גרם לארדואן בכל זאת לנקוט עמדה כה חריפה המתייצבת באופן מפורש כנגד ישראל, ארה"ב ואירופה? בפשטות, משיב ערכי, נדמה שארדואן סומך על כך שהמערב זקוק לו.

טורקיה היא חברה משמעותית בברית נאט"ו, מעין ראש גשר שלה במזרח התיכון ובאסיה, בייחוד כנגד האיום הרוסי ההולך ומתממש כנגד המערב. לצד זאת, ארדואן סומך גם על כך שארה"ב בקרוב תהיה מנוטרלת על ידי הפוליטיקה הפנימית שלה - מפני שתקופת הבחירות בה תתקרב. רק העתיד, ערכי מטעים, יראה אם ההימור של ארדואן אכן עומד במבחן המציאות.

המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום.