דחיית ההחלטה על כניסה קרקעית לעזה ביותר משבועיים לאחר מתקפת חמאס וחרף גיוס המילואים הנרחב, נבעה מממספר הסתייגויות עיקריות. מבלי לערער על תוקף הנימוקים הללו, אנחנו מבקשים להפנות את תשומת הלב לנימוק נוסף.

שלושת ההסתייגויות הידועות היו אלו: פלישה קרקעית תעלה במאות חיילים הרוגים, תארך זמן ותוביל לשחיקה של החברה ושל המשק בישראל; מיגור טוטאלי של שלטון חמאס, כמו שרבים היו רוצים, ממילא אינו ריאלי; פלישה קרקעית תסכן עוד יותר את מצב החטופים ועלולה להחמיץ את השגת שתי המטרות גם יחד.

עוד לפני כניסת צה"ל לעזה נוסף גם היסוס שעיקרו החשש שסבלנותה של הקהילייה הבינלאומית ושל דעת הקהל בעולם הולכת ופוקעת לנוכח המשבר ההומניטרי שממיטה התגובה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית וההרס הנרחב של שכונות ובניינים ברצועת עזה.

אלא שישנו נימוק נוסף, הקשור גם הוא לשאלת התמיכה הבינלאומית, אבל חורג מהשיקול הטקטי של "כמה חופש פעולה צבאי יינתן לנו" ונוגע ביסוד חוסנה ואף קיומה של מדינת ישראל, לא פחות.

במעשי הזוועות הבלתי-נתפסים שלו, דחף חמאס את ישראל עד לסף של רִתחה שאם תחצה אותו, היא עלולה לאבד את כל עולמה בקהילייה הבינלאומית, אולי אפילו במידה שתסכן בטווח הארוך את עצם קיומה

עלינו לזכור שאין עוד מדינה בעולם כמו ישראל שהלגיטימיות של עצם קיומה מוטלת בספק מיום היווסדה, ולכן היא תלויה תלות קיומית בתמיכת הקהילייה הבינלאומית. לבעיית הלגיטימיות של ישראל שורשים תאולוגיים נוצריים ומוסלמיים, שעליהם נוספו רבדים של שנאת יהודים ואנטישמיות מודרנית הממשיכים ללוות את העם היהודי גם בימינו, ללא הבחנה בין ישראל ויהודי העולם.

על מסד זה נבנתה בעשורים האחרונים באירופה ובמידה פחותה בארה"ב קואליציה של אנשי שמאל ומוסלמים רדיקליים שמעמיקים את הסלידה מישראל ומציגים אותה כישות קולוניאליסטית-גזענית הפועלת בניגוד לחוק הבינלאומי, מונעת מהפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית, גוזלת את אדמתם הלאומית ומבצעת נגדם פשעים נגד האנושות.

המערכה הנוכחית הביאה את המשוואה הזאת לנקודה קריטית שבה היא עלולה להישבר, אולי לראשונה מאז הקמת המדינה, וזאת למרות הקונצנזוס שחמאס הוא ארגון טרור נפשע שמן הראוי להכחידו.

במתקפתו הרצחנית דחף ארגון החמאס את ישראל לראשונה לעמדה הקרובה לאובדן שליטה עצמית ולהידרדרות לתהום בלתי-נסבלת מבחינת הקהילייה הבינלאומית, שחלק גדול ממנה בעל סטנדרט כפול כלפי ישראל. הזעם והחרדה (המוצדקים והמובנים) מטריפים את הציבור הישראלי עד כדי נכונות להלום באוכלוסייה הפלסטינית בעזה עד מוות, פשוטו כמשמעו.

האירוניה היא שבמעשי הזוועות הבלתי-נתפסים שלו, דחף חמאס את ישראל עד לסף של רִתחה שאם תחצה אותו, היא עלולה לאבד את כל עולמה בקהילייה הבינלאומית, אולי אפילו במידה שתסכן בטווח הארוך את עצם קיומה, לפחות כפי שאנחנו מכירים אותה.

הצפי לפעולה ממושכת של צה"ל ברצועה במאמץ למגר את חמאס על מוסדותיו וכוחו הצבאי לא יושג אלא במחיר הרס כללי של רצועת עזה והריגת עוד אלפי אזרחים. היא עלולה להחריף את ההאשמות נגד ישראל בביצוע פשעי מלחמה, אם לא ג'נוסייד, גם מצד אלה שבשלב זה מגלים אמפתיה לישראל בשל האסון שפקד אותה. בכך היא עלולה להביא על ישראל בידוד מדיני ופגיעה קשה ביחסי הכלכלה, החוץ והביטחון שלה עם העולם החופשי עד לסיפה של סכנה קיומית בטווח הארוך.

קרוב לארבעה שבועות לאחר המתקפה הנפשעת של חמאס מתברר שדעת הקהל הבינלאומית, כולל זו של נשיא ארה"ב, אינה מעניקה לישראל אשראי בלתי-מוגבל למהלכיה הצבאיים, והיא עלולה להתהפך ככל שהיקף הנפגעים מקרב אזרחי הרצועה ימשיך לעלות.

ההפצצות של בניינים ושל שכונות מגורים גבו כבר את חייהם של כ-8,000 פלסטינים בשעה שסכנת התלקחות כללית בחזית הצפונית עדין מאיימת לאלץ את ישראל לפעול בשתי חזיתות. הדבר מדגיש את הצורך הדחוף לבחון את השלכות המהלכים הישראלים עד כה.

מעבר להפצצות ולנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, מה שעורר הפעם את ההתנגדות הבינלאומית החריפה ביותר לישראל הוא הדרישה הישראלית מהתושבים לפנות את מגוריהם בחלקה הצפוני של הרצועה ולנוע דרומה; כאשר יציאת מאות אלפים מבתיהם דרומה החריפה במידה ניכרת את ממדי האסון ההומניטרי הפוקד את אוכלוסיית הרצועה.

גם אם דרישה זו נועדה לכאורה לצמצם את היקף הנפגעים מקרב האוכלוסייה ולאפשר לכוחות צה"ל חופש פעולה, המראות של שיירות הפליטים הנעים דרומה והמצוקה שנוצרה בדרום הרצועה בהעדר מזון, חשמל, מים ותרופות, מחשבות להפוך על פיה את גישתן של מדינות רבות שעד עכשיו תמכו בישראל.

דרישת הפינוי הישראלית לצד הצהרות בדבר כוונת ישראל ליצור רצועת ביטחון ריקה מאוכלוסייה בתוך הרצועה, כבר נתפסות בעולם כפשע מלחמה וכגרסה חדשה של גירוש הפלסטינים מבתיהם ויצירת בעיית פליטים חדשה. הפעולה הקרקעית ברצועה כבר הביאה להחזרת השגריר הירדני מישראל והמשכה עלול לערער עד היסוד את היחסים עם ירדן ועם מצרים, שבניגוד לסבבי לחימה קודמים בין ישראל וחמאס, עומדות כיום בפני לחץ ציבורי שאינו מאפשר מתן זמן נוסף לישראל להוסיף עוד חורבן ופליטים העלולים ליפול לנטל עליהן.

לכן, מעבר למחיר הכבד הכרוך באבדות מקרב חיילי צה"ל ומקרב תושבי הרצועה ולסיכוי הקלוש ממילא לבער את החמאס מעזה בטווח הארוך, אסור לממשלת ישראל להיכנע לרגשות הזעם והנקם של הציבור הישראלי ולממש את ההצהרות של ראש הממשלה ושל שריו. זאת משום שבכך ישראל עלולה לממש את החלום הוורוד ביותר של אויביה ובראשם איראן וחמאס, קרי לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית שלה, בעיקר בקרב חברות המחנה הדמוקרטי שאליו ישראל רוצה להשתייך.

חשוב להזכיר כאן כי מבלי להמעיט בסכנות הקיומיות שבפניהן עמדה מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות, היה עליה להתמודד במקביל עם "גירעון הלגיטימציה" שבבסיסו עמדו הסכסוך הישראלי-ערבי, ומאז קריסת תהליך אוסלו - הסכסוך המדמם עם הפלסטינים.

כמה אירוני יהיה זה אילו יצליח החמאס למוטט את המסד שעליו נשענת ישראל, לא בעצם ההתקפה הרצחנית על תושביה אלא בכך שיביא את ישראל לאבד כל ריסון עצמי ולפעול בעוצמה חסרת תקדים מתוך היסטריה של מי שרואה בעצמו קורבן.

הסכנה היא שהזעם המובן המציף את הציבור הישראלי, והחרדה הקיומית המתלווה אליו נוכח האלימות הכמו-נאצית של חמאס, מובילים לנקיטת צעדים נואשים שאולי נראים לרבים מוצדקים ואף הכרחיים, אבל עלולים להביא את הקהילייה הבינלאומית להקיא מתוכה את מדינת ישראל. אפשרות זאת היא סכנה קיומית לישראל לא פחות ואולי הרבה יותר מהמשך שלטון חמאס.

ארה"ב היא ללא ספק היחידה שביכולתה להביא להגבלת הפעולה הקרקעית בהיקפה ובעומק פגיעתה באוכלוסיית הרצועה. אזהרותיהם של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן, מהידידים הגדולים ביותר שהיו אי פעם לישראל, מלמדות שהממשל האמריקאי עשוי להגיע לרגע כזה, דווקא מכוח הצהרותיהם בזכות ישראל להגן על עצמה והנעת כוח משימה אמריקאי לאזור תוך אזהרות עמומות לאיראן וחזבאללה מפני התערבות במלחמה בין ישראל וחמאס.

בד בבד, ארה"ב היא בעלת יכולת הלחץ הגדול ביותר על בת-בריתה קטאר, המעניקה חסות למנהיגות הפוליטית של חמאס-חוץ, ושבשנים האחרונות מימנה את חמאס ותמכה בו. השחרור של ארבע חטופות עד כה בלחץ אמריקאי-קטארי עשוי ללמד על האפשרות לשחרור כל שאר החטופים שבידי חמאס, אם תשכיל ממשלת ישראל להעמיד מול חמאס את הפיתוי של הפסקת המהלך הקרקעי של צה"ל ברצועה ונכונות לשחרר את כלל האסירים הביטחוניים שבידה.

צריך לקוות שהממשל האמריקאי ידע להביא להגבלת המהלך הקרקעי ברצועה בד בבד עם שחרור החטופים בלי קשר לאזרחותם, כולל החיילים שביניהם. דווקא הפעם, אבסורדי וקשה לעיכול ככל שזה אולי נשמע, חיוני שישראל תהיה חכמה ולא תתעקש להיות צודקת.

אברהם סלע הוא פרופ' (אמריטוס) במחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית. פירסם עם שאול משעל ספר מקיף על חמאס. ענר סלע הוא פרופ' למנהל עסקים באוניברסיטת פלורידה