אל מול המחדל הנורא של מערכת הביטחון והרשלנות הפושעת של הממשלה, בולטת התקשורת הישראלית בתפקוד כמעט מופתי. למרות זאת, אפילו כעת, חוזרים הקולות הידועים בממשלת נתניהו ובתקשורת המסורה לה, בקריאה לסגור את תאגיד השידור הישראלי.

מדובר בהמשך המתקפה שמובילים שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי ודומיו. המטרה נותרה בעינה: לפגוע ולחבל בשידור הציבורי. רק התירוצים השתנו. את הטיעון הליברטריאני המתנגד עקרונית לתקשורת ציבורית ומשתמש במסכי עשן של "גיוון" ו"תחרות", החליף הטיעון לפיו יש להשתמש בתקציב השידור הציבורי למימון המלחמה. בין השאר כתשובת נגד מאולצת לקריאה לסגור את משרדי הממשלה המיותרים וחדלי המעש על מנת לנצל את הכסף לחזית ולעורף.

כך ניתן היה לשמוע שדרנית בערוץ 14 אומרת "אנחנו שומעים בקשה לסגור משרדים שלא חיוניים כרגע, אולי כדאי לחשוב גם על כמיליארד שקלים כל שנה שהולכים לתאגיד", שהם "מימון כספי המיסים שלנו". אמנם מימון התאגיד לא מגיע מבסיס התקציב אלא מאגרה ציבורית, והוא עומד על כ-665 מיליון שקל, לא מיליארד, אך בין כה וכה השדרנית, הדר מילר, חשפה מיד בהמשך המשפט את הסיבה האמיתית לרצונה לפגוע בתאגיד: הוא משדר "דברים שהם קיצוניים לצד אחד".

אמירתה של מילר הגיעה ימים ספורים אחרי קריאה דומה של שר המורשת עמיחי אליהו, אחד מאותם שרים שעמדו במוקד הקריאה להיפטר ממשרדים כפולים ומיותרים. "יש בתאגיד מיליארד שקל שצריך להפנות אותם", אמר השר, והוסיף גם הוא כי "התאגיד מחליש את הרוח", למרות שתפקוד התאגיד במלחמה לא נפל מזה של משרד המורשת, בלשון המעטה.

מתחילת כהונתה מנסה הממשלה לפגוע בשידור הציבורי: לחסל את חטיבת הטלוויזיה ולהעביר את תקציביה לוועדת הפקות ממשלתית, לסגור את חטיבת החדשות, להפקיע תדרים מהרדיו הציבורי ולאסור מכירת חסויות ופרסומות. השר קרעי מייצר אווירת איום בלתי פוסקת על פועלו של תאגיד השידור, עובדיו וקהליו. אולם העובדה כי הקריאות לסגור את התאגיד נמשכות גם בעת מלחמה אינן רק מקוממות, הן גם נשענות על היגיון מחורר ועלולות דווקא לפגוע במאמץ המלחמתי.

שר המורשת עמיחי אליהו (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ממשלת נתניהו השישית היא אחת המנופחות בתולדות המדינה, עתירה במשרדים שהוקמו רק מצרכים קואליציוניים, ופועלת לפי הסכמים קואליציוניים שקרעו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים לצרכים מגזריים צרים. יש מספיק מהיכן לקחת לפני פגיעה בתקציב תאגיד השידור. ובכל מקרה, ההצעות השונות שניסה לקדם קרעי לא היו חוסכות את הכסף המושקע בתאגיד, אלא מעבירות אותו למגזר הפרטי (כמו בהצעה לאיסור פרסומות) או למשרד התקשורת ולממשלה (כמו בהצעה לסגור את חטיבת הטלוויזיה).

ובכלל, הטענה היא שהכספים שיש לקחת מגוף התקשורת הציבורי הם לטובת העורף והלחימה. כיצד סגירת גוף טלוויזיה אהוב ומערכת חדשות מתפקדת, מהמרכזיים במדינה, תחזק את העורף?

גם בשגרה, הניסיון של ממשלת נתניהו לפגוע בשידור הציבורי שגוי ומזיק, אולם כשהוא ממשיך גם בעת מלחמה, נוסף לו נופך מכוער במיוחד. ניצול ציני כזה, של משבר לאומי אולי חסר תקדים בישראל, הוגדר על ידי החוקרת נעמי קליין כ"דוקטרינת ההלם": ניצול של משברים חריפים לשינויים אנטי-דמוקרטיים שקשה להעביר בשגרה.

במסגרת "דוקטרינה" זו מנוצל ההלם בשני רבדים: הן משום שהוא מרדים את הציבור, שטרוד בהתמודדות עם המשבר והישרדות; והן משום שהוא משתמש במשבר כתירוץ לצעדים אותם מנסים להעביר, המוסברים כמהלך לטובת הכלל ואף לטובת טיפול במקור ההלם (מימון לעורף!).

האמת היא, שתאגיד השידור עוסק כבר מהיום הראשון למלחמה בתמיכה בעורף. הוא כלי התקשורת הבולט במגוון הדעות שהוא משמיע כמו גם בפנייה לאוכלוסיות שהתקשורת המסחרית מזניחה. מהנגשת שידורי המלחמה לחירשים וכבדי שמיעה ועד להפעלת גל שקט לעדכונים עבור קהילות שומרות שבת וחג בזמן לחימה.

אל לנו לתת לממשלה לנצל את ההלם הקולקטיבי בו אנו שרויים כרגע לטובת מהלך שמוצג באופן כוזב ככזה שבא לעזור למאמץ המלחמתי, ובפועל נועד לפגוע בחברה פלורליסטית ודמוקרטית.

ד"ר איה ידלין היא מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת אוניברסיטת בר אילן

ד"ר אורנית קליין שגריר היא מרצה בכירה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה