אירועי ה-7 באוקטובר גבו את חייהם של אלפי קורבנות, פגעו בבטן הרכה של החברה הישראלית, פתחו מחדש את הפצע הלאומי של מלחמת יום כיפור והובילו למלחמה שסופה לא נראה. בתוך השכול, הכאב וההתגייסות הכוללת לטובת הניצחון על החמאס, חשוב לשים לב גם למהלכים שלטוניים המתרחשים בשקט, מתחת לרדאר.
בחסות המלחמה, העבירה הממשלה שינוי דרמטי ביכולת של השב"כ לגשת לחומרי מחשב מבלי שבעלי המחשב יידע על כך. תקנות שעת חירום עליהן החליטה הממשלה ב-17 באוקטובר, מעניקות לשב"כ ולצה"ל סמכות לחדור למצלמות במרחב הציבורי. לאחר הטבח הנוראי בעוטף עזה, ברור מדוע ישנו רצון להעניק את הסמכות הזו לכוחות הביטחון, אולם גם כעת, חשוב להקפיד על התנאים והמגבלות הדרושות על מנת לצמצם את הפגיעה באזרחים.
ראשית, התקנות הנוכחיות אינן מחייבות את גופי הביטחון לפנות קודם לבעל המצלמה. כמובן שבמקרה של אירוע מתגלגל אין מקום לחובת הודעה, אבל חשוב להגביל את זכות הגישה הייחודית הזו לנסיבות שיצדיקו אותה. יש גם להגדיר מנגנון הודעה בדיעבד אשר ירכך את הפגיעה בפרטיות שלנו.
שנית, יש למנוע את האפשרות של מדרון תלול שישחק עד דק את הזכות לפרטיות בישראל, או את מה שנותר ממנה לאחר משבר הקורונה. התקנות הנוכחיות מקנות את זכות החדירה למחשב "בקשר לאירועים שבשלם הוכרז מצב מיוחד בעורף והוחלט על פעולות צבאיות משמעותיות". האופן שבו מנוסחת ההסמכה בחוק רחבה מאוד, ולמעשה מאפשרת לאורך כל תקופת המלחמה לעשות שימוש בסמכות לפי התקנות, מבלי להבטיח שהדבר ייעשה רק במקרי הקיצון המצדיקים זאת.
בתקופת משבר הקורונה ניתנה הסמכה לביצוע איכוני שב"כ, אולם למרות שהתכלית המשמעותית מאחורי מתן ההסמכה היתה ברורה, התגלה כי גם לאחר מקרה החירום הבריאותי השב"כ המשיך להשתמש באותו כלי. עלינו לשים לב להשלכות ארוכות הטווח של הפגיעה בפרטיות שלנו, גם בעת המורכבת הנוכחית. חשוב לוודא כי סמכות מרחיקת לכת שכזו תהיה שמורה למקרים חריגים.
שלישית, לא ברור כיצד התקנות הללו יוכלו לסייע בעתיד, בשל הדרישה לפעולה במסגרת מצב מיוחד בעורף לצד לחימה משמעותית. הרי בזמן אמת לא תהיה הכרזה על מצב חירום והמיקוד יהיה בהגנה על חיי אדם (כפי שאירע בשבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, במהלכה כוחות הביטחון התמקדו בהגנה על גבולות ישראל ועל ישראלים במצור). מכאן, נכון היה להגדיר את הסמכות באופן שגם יגביל אפשרות של שימוש לרעה בעת הנוכחית, וגם ייתן סמכויות אכיפה חשובות לכוחות הביטחון במקרי חירום עתידיים.
רביעית, מנגנון הפיקוח הקבוע בתקנות הוא הודעה ליועצת המשפטית לממשלה מדי שבועיים על היקף החדירות שנעשו, בדומה למנגנון בחוק האזנות סתר. קשה לראות בכך כלי יעיל מכמה טעמים: ראשית, המידע שנדרש למסור הוא לאקוני ולא יכול להראות על מגמות או על בעייתיות אפשרית ביישום הסמכות. שנית, חשוב להקים מנגנוני פיקוח פנימיים שיוודאו שהנהלים מיושמים בצורה תקינה. שלישית, כדאי לבחון אפשרות בה יינתן פיקוח מסוים מצד בתי המשפט על השימוש בכלי, בדומה לנעשה בהקשרי האזנות סתר (חרף הביקורת על היקפי האישורים שמוענקים ע"י בית המשפט, מדובר בעין בוחנת חיצונית על השימוש בכלי – דבר שהוא בפני עצמו התקדמות לעומת המצב המצוי כיום).
לסיום, חשוב לזכור את התובנות החשובות שהתחילו לחלחל לשיח הציבורי והפוליטי בישראל על רקע פרשת פגסוס-סייפן, שהרעידה את החברה הישראלית טרם המלחמה. הסמכות שניתנת לגופי הביטחון יכולה להגביר את הביטחון שלנו בכך שהיא מעניקה מקור נוסף, שהוא לעיתים חשוב מאוד, לשמירה על חיי ישראלים. בוודאי במקרי קיצון כמו זה שחווינו רק לאחרונה. בד בבד חשוב להקפיד על אמצעי פיקוח ראויים ולהגביל את הסמכות באופן שגם ימנע ניצול לרעה במקרי החירום הנוכחי, וגם יאפשר לשב"כ לפעול ביעילות רבה יותר בפני משבר עתידי שעלול להגיע.
ד"ר טל מימרן הוא ראש תוכנית במכון תכלית למדיניות ישראלית