ה-7 באוקטובר היה נקודת מפנה בתולדות הציונות. מי שאוחזים בהגה של מדינת ישראל הביאו את המפעל הציוני לאחת מנקודות השפל הקשות ביותר שידע. הממשלה הנוכחית הרחיקה את מדינת ישראל מהשגת רבים מיעדיה של הציונות, ועכשיו אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש.
קום המדינה גילם בתוכו קודם כל ומעל לכל את ההבטחה שהשואה לעולם לא תחזור עוד. ב-7 באוקטובר, נכשלה ישראל באופן נקודתי במטרה שלשמה קמה. בשטחה הריבוני, תחת עינו של צבא ההגנה לישראל, ננטשו מאות ואלפי ישראלים לטבח, נחטפו מאות בני ערובה, נאנסו נשים, נרצחו תינוקות וזקנים ונכבשו חבלי ארץ.
למחדל הזה ולזוועות שהתרחשו בעקבותיו נוסף כישלון מנהיגותי. ממשלת ישראל, מקור הכוח וסמל הריבונות הציונית, נעלמה כלא הייתה. עד היום היא נפקדת. את מקומה תפסה מנהיגות ידידותית, אבל זרה. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, נחלץ לעזרתה של ישראל בכל הרמות בהן הייתה נחוצה לישראל מנהיגות אמיתית. ללא התערבותו, לא מן הנמנע שהפרויקט הציוני היה נפגע באופן חסר תקדים.
ברמה הצבאית, ההתייצבות האמריקאית לצד ישראל הייתה חד משמעית ואפקטיבית. המשמעות של ה"Don’t" של ביידן הייתה אזהרה שאינה משתמעת לשתי פנים לאיראן, חיזבאללה ואויבינו האחרים במזרח התיכון שלא להיכנס למעגל הלחימה. ללא האזהרה הזו, ייתכן שגורל מלכיה, אדמית ואולי אפילו צפת ונהריה היה כגורלם של בארי ושדרות.
הלכידות של החברה הישראלית היא הבסיס להמשך קיומו של הפרויקט הציוני והמצע לביטחונה ושגשוגה של ישראל. גם פה, פעולותיו ונאומיו של ביידן הצליחו לשמור על תודעה משותפת לחברה הישראלית. ביידן הוא הנשיא אמריקאי הקשוב ביותר אי פעם לרחשי הלב הישראלים. עוד לא היה נשיא אמריקאי לו חב הפרויקט הציוני חוב כה גדול. אלמלא המעורבות הזריזה והיעילה של נשיא ארה"ב, אירועי הזוועה היו עלולים לפרק את ישראל מבפנים ולפרום את הרקמה של החברה הישראלית תוך כדי שחבלי ארץ נרחבים היו נכבשים על ידי חמאס וחיזבאללה.
אבל כשהאמריקאים יושבים עמוק בתוך תהליכי קבלת ההחלטות בצמתים הרגישים ביותר, גורלנו אינו לחלוטין בידינו. במשך עשורים מיצבה את עצמה מדינת ישראל בזירה הבינלאומית כישות עצמאית וחזקה, שגורלה בידה. והנה היום, המדינה מושפעת מגורם זר אולי יותר מתמיד.
ידידותית ככל שתהיה, אמריקה היא אומה נפרדת, עם גורל אחר ומערכת אינטרסים שבאופן מובנה אינה חופפת לשלנו. כשנשיא ארה"ב ומזכיר המדינה האמריקאי משתתפים בישיבות קבינט המלחמה, מעמדה של ממשלת ישראל השתנה. הממשלה הנוכחית איבדה חלק משמעותי מהעצמאות שהייתה לה בקבלת ההחלטות על גורל האומה, גם אם יש רבים בציבור הישראלי שנושמים לרווחה כשהנשיא ביידן עם יד יציבה על ההגה.
בשלהי שנת 2023 נראית מדינת ישראל כמו חלום בלהות של אבות ואימהות האומה שרצו לראות פה חברת מופת משגשגת, שוויונית ויצרנית. מנגנוני המדינה בחוסר תפקוד חמור. האזרחיות והאזרחים מתגייסים בגבורה לשירות מילואים, החברה האזרחית מתגייסת בצורה מעוררת השתאות והשראה, אבל לאורך זמן מדובר בלא יותר מאצבע בסכר.
במדינה מפותחת, חברת מופת צריכה לבוא לידי ביטוי במוסדות המדינה. עם כל התשבחות הראויות לחברה האזרחית, זה גם הסקטור אליו משתייכים ארגונים כמו פורום קהלת. החברה האזרחית יכולה לעשות גם הרבה טוב, אבל על מנת לבסס חברת מופת, מנגנוני המדינה הם העיקר. ואלו כשלו.
מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, גם בתפוצות. גורלה של המדינה, כוחה ועוצמתה מקרינים על קהילות יהודיות בכל רחבי העולם. המחדלים שהובילו לזוועות ה-7 באוקטובר לא פוגעים כמעט בסולידריות שחשים היהודים ברחבי העולם עם ישראל, ואולי להיפך. השוליים הסהרוריים בקהילות היהודיות שמביעים תמיכה בחמאס הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אבל הכלל הזה נמצא תחת איום שמתבטא בגילויי אלימות חריפים בכל רחבי העולם. גם בשליחות הזו של המפעל הציוני, להעניק הגנה ליהודים באשר הם, נחלה מדינת ישראל מפלה.
בזירה הבינלאומית, כל כך חסרות היום התבונה והזהירות שבה התנהלו בעבר מנהיגי הציונות. בארה"ב, ישראל הייתה באופן מסורתי סוגיה עליה הסכימו פוליטיקאים רפובליקאים ודמוקרטים. הממשלה הנוכחית לא רק הפכה את ישראל לסוגיה שנויה במחלוקת בוושינגטון, אלא גם הימרה עם כל הקופה על המפלגה הלא נכונה, הרפובליקאית. בעת צרה היה זה הנשיא הדמוקרטי ביידן שנחלץ לעזרתה של ישראל.
בזירה הבינלאומית, התקרבות לדמויות כמו ויקטור אורבן ההונגרי הוכיחה את עצמה כטעות. באותה העת שנשיא ארה"ב הגיע לישראל לחבק משפחות חטופים ונרצחים, נסע המנהיג ההונגרי לבייג'ינג לכנס בו לא היה סיכוי לשמוע גינוי לחמאס.
השאלה לגבי האיזון הרצוי בין יהדות לדמוקרטיה מלווה את הציונות. מקומה של ישראל במשפחת האומות, והיכולת שלה להגן על מעמדה הבינלאומי וגם על ביטחונה, תלויים בהיותה דמוקרטיה. מדובר במודל של דמוקרטיה ליברלית מערבית, בעלת מוסדות דמוקרטיים איתנים. אופייה היהודי של המדינה אינו מוטל בספק. אבל על מנת שתנשב רוח חדשה במפרשים של המפעל הציוני, וכדי להשיב את מדינת ישראל לפסים של ביטחון, גדילה ושגשוג, לא יהיה מנוס מלהעניק משקל יתר לרכיבים הדמוקרטיים.
השנה היא לא 1973. קצב העניינים בעיצומה של המאה ה-21 אינו דומה לזה שהיה בזמן מלחמת יום כיפור או מלחמת לבנון הראשונה. העת תגיע גם לכינונה של ועדת חקירה ממלכתית. אבל בעת הזו, המנהיגות הנוכחית צריכה ללכת. גורלו של הפרויקט הציוני, לא פחות מזה, תלוי בכך.
אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת ג'ון ג'יי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א