בחודשיים האחרונים אני חוקרת את השירות הציבורי הישראלי. שוחחתי עם שורת מנכ"לים לשעבר ובכירים אחרים. המסר היה חד-משמעי. בעשור האחרון ממשלות נתניהו הגדירו את השירות הציבורי כמטרה להשתלטות, הם קראו לזה "משילות" וטענו שזו הדרך הנכונה והטובה ביותר לנהל מדינה. משילות.
התוצאה של צעדי החקיקה, המינויים וההימנעות ממינויים בשם אותה משילות, היא משרדי ממשלה מפורקים, לא מאוישים או מאוישים בבעלי תפקידים מטעם, חסרי ניסיון או ידע מקצועי לבצע את תפקידם. כמעט כל המשרות הבכירות כיום בשירות הציבורי הן משרות אמון של פוליטיקאים.
בממשלה הזאת - שורות שלמות של בכירים במשרדים השונים הוחלפו, אנשי ונשות מקצוע בתחומם פוטרו והוחלפו באנשים שלא עמדו אפילו בתנאי הסף לקבלה לתפקיד, שיתרונם המרכזי היה נאמנות, "מקורבות" או בינוניות שלא תאיים על השר (או ראש הממשלה) שמינה אותם ותבטיח את צייתנותם. עשרות עובדים ועובדות מקצועיים ברחו מהמשילות הזאת ומשרות רבות נותרו ריקות. חוסר אמון וחוסר תקשורת בין הפקידות המקצועית לשרים. כאוס.
התמונה שהתגלתה לעיניי היתה קשה, אבל הכאוס הזה מכה בנו מאז שבת בבוקר באופן שלא יכולתי לדמיין. מכה ואינו מרפה. לתומי חשבתי שאני כותבת על פירוק השירות הציבורי, נחרדתי יחד עם שאר אזרחי ישראל לגלות שמדובר בפירוק המדינה, פירוק מוסדות המדינה. במשך למעלה מ-48 שעות אף גורם רשמי של מדינת ישראל לא ענה למשפחות הנעדרים, לא יזם קשר, לא הגיב לקשר, לא פנה, התקשר, הגיע, דיבר. אזרחי ואזרחיות ישראל נותרו לבד, בלי שום סיוע מהמדינה שלנו. שלהם.
בהתחלה לא היה סיוע צבאי, ביטחוני, הגנתי. השר לביטחון פנים לא הסתפק בשמו של המשרד ושינה אותו. הוא רצה שיקראו לו השר לביטחון לאומי. איפה הביטחון הלאומי שלנו? אזרחים ואזרחיות נלחמו בעצמם והגנו על עצמם וקראו וזעקו במשך שעות רבות לסיוע ללא מענה, ללא חילוץ, ללא סיוע רפואי.
ובהמשך, כל מערך תפקוד המדינה פשוט קרס. אין שום הצדקה בעולם, גם לא מצב מלחמה, להתעלמות הגורפת מאזרחי ואזרחיות המדינה. אזרחים הגיעו עצמאית לשטח אש, שהיה כמה שעות קודם לוקיישן של מסיבה מהממת, כדי לחפש בערימות הגופות את יקיריהםן ולקחו גופות הביתה ברכב שלהם. זה לא יכול להיות.
לא יכול להיות שיש אפס תקשורת בין המדינה לקרובי המשפחה של נעדרים, פצועים, הרוגים וחטופים. גם אם אין מה לומר, המינימום הוא להכיר בקיום האסון הנורא מכל. להפגין נוכחות, נראות, הובלה, הנהגה, סיוע בסיסי.
כולנו נדהמים מהאומץ הבל יתואר וטוב ליבם ונדיבותם של אזרחי ואזרחיות ישראל שלחמו, חילצו, הצילו, טיפלו, אירחו, האכילו ומה לא את אחיהם ואחיותיהן - אבל זה לא אמור להיות ככה. אנחנו חיים במדינה מתוקנת עם צבא, פיקוד עורף, משרד בריאות, רווחה, ביטחון לאומי. איפה אתם? עדיין לא הגעתם לאירוע.
ומי שנזכר להגיע לאירוע, כמו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי, עדיף היה שלא יגיע. חוסר מקצועיות משוועת, פשוט מחדל. עוד מינוי אופייני של ראש הממשלה, עבורו נאמנות וצייתנות הם הכישורים המובילים הנדרשים לכל מינוי. כנראה גם היחידים.
תפקיד מתאם השבויים והנעדרים לא היה מאויש כמעט שנה שלמה. אי אפשר להפריז בחשיבותו כעת, במציאות מזעזעת, בלתי נתפסת, של עשרות או מאות חטופים על-ידי חמאס. ושוב, ראש הממשלה ממנה לתפקיד מקורב. איש קשר למשפחות הנעדרים מונה רק אחרי ימים, ועדיין יש עשרות משפחות שלא נוצר עימם כל קשר. יום אחרי יום שהם תלויים לבדם בחוסר ודאות בלי שיחה אחת מהמדינה שאחראית על ביטחונם.
אזרחים פשוטים רוכשים אפודים קרמים לחיילים, דואגים להם למזון וציוד בסיסי, אוהלים לישון בהם. מפוני הקיבוצים מתארחים בקיבוצים אחרים, במלונות או מסגרות אירוח שונות וגם שם מקבלים סיוע מאזרחים ואזרחיות כמותם, מאוכל ומשחקים לילדים עד סיוע פסיכולוגי וטיפולי. מערך המדינה קרס, ממשרדי הממשלה קרסו ואנחנו האזרחים דואגים לעצמנו.
המחשבה שממשלת המחדל הזו היא מי שאחראית על השבת החטופים והחטופות הביתה לא נותנת מנוח. המשימה הכי חשובה כרגע, לפני הכל, היא השבתם הביתה. במקום להתעסק במגעים הזוים על הקמת ממשלת "חירום" - נהלו מו"מ מיידי להשבת החטופים בשלום ודאגו שמעשיכם כרגע לא מסכנים את שלומם.
המשילות שלכם פירקה לנו את המדינה והמיטה עלינו אסון בל יתואר ושלא יישכח. כל שרי ושרות הממשלה, כל בכירי הנהגת המדינה, צריכים לשים את המפתחות וללכת הביתה. מי שטובת האזרחים והאזרחיות חשובים לו יותר מכוח, כסף וכבוד, רק הוא יכול לקבל את ההנהגה עכשיו. ואתם, חכו ליום הדין. הוא יגיע.