לאחר העימות האחרון בין ישראל לחמאס ב-2021 בחרה האחרונה להגביר את מאמציה להעתקת המאבק בישראל מהרצועה אל הגדה המערבית, תוך ליווי המהלך בהסברים המבהירים שעזה זקוקה לשקט, הקריבה הרבה למען הבעיה הפלסטינית והגיע תורה של הגדה המערבית לתרום את חלקה למאבק זה. היא הסתייעה בתיווך המצרי והקטרי כדי לגבש הבנות עם ישראל שיותירו את הרצועה שקטה מבחינה ביטחונית. בתמורה לשקט, קיבלה חמאס בין היתר הפעלה מחדש של תחנת הכוח, פתיחה של המעברים בדגש על מעבר הסחורות בכרם שלום, הכנסה מוסדרת ומפוקחת יותר מדי חודש של הכספים הקטריים למימון חיי היום-יום ברצועה וכן חיזוק הקשרים עם קטר, עם טורקיה ועם המודיעין המצרי.
לאור השקט שנרשם, אפשרה ישראל גם יציאה של פועלים לעבודה בתחומיה, שמספרם מתקרב ל־18 אלף. מהלך זה חולל אופטימיות וקורת רוח בתוך הרצועה נוכח הרענון הרב שחוללה הכנסת הפועלים בשווקים, בשיקום תשתיות המגורים ובתחומי פעילות אחרים ברצועה; רענון שתואר כשגשוג במונחים עזתיים, עודד קיום אירועים חברתיים רבים, שבעבר לא ניתן היה לממנם, וממשיך להיות מקור לתקווה בעבור דורשי העבודה הרבים שם.
הדברים החלו להשתנות לפני כשלושה שבועות כשחמאס החלה לשגר פעילים וצעירים לעבר קווי הגבול עם ישראל כדי להתחכך כבעבר עם חיילי צה"ל באמצעות מטענים, הבערת צמיגים, הפרחת בלוני תבערה ונוכחות רעשנית בנקודות חיכוך מסוימות לאורך הגבול. והשאלה היא מה בעצם השתנה? מדוע חמאס מוכנה לסכן את היציבות בתוך הרצועה אחרי שהעובדים החלו לצאת במספרים כאלה לעבודה בישראל? האם אין לה עניין בשיפור הכלכלי ובאווירה החיובית שהביאו עימם עובדים אלה וביציבות היחסית שתושביה חשים מאז? היא הרי הותירה את הג'יהאד האסלאמי כמה פעמים לבדו בעימות עם ישראל רק כדי לבדל את עצמה ולזכות באשראי ישראלי, מצרי וקטרי, שחיזק את מעמדה בזירה הפנימית והאזורית והעניק מעט שקט ויציבות לתושבי הרצועה.
כוחות של הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה (צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90)
נראה כי מספר התפתחויות בזירות אלה עומדות ברקע לנכונות המסתמנת מצד חמאס ליטול מחדש סיכון ולהחזיר את הרצועה למציאות שהייתה בטרם גובשו ההבנות שאפשרו את יציאת הפועלים ואת השקט שנשמר בדרום. ב-14 באוגוסט 2023 התקיימה פסגת אל־עלמיין, בהשתתפות יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, נשיא מצרים עבד אל-פתח א-סיסי ומלך ירדן עבדאללה. הפסגה סיכמה מסכת של מגעים ופגישות שנתנו למעשה לאבו מאזן גיבוי להיכנס למו"מ עם סעודיה בסוגיית הנורמליזציה בינה לבין ישראל, המובלת על ידי ארה"ב ונחשבת למהלך שובר המשוואה המזרח-תיכונית יותר מכל מהלכי הנורמליזציה שהתחוללו עד כה. אבו מאזן כזכור הביע באמצעות שליחיו לריאד הסכמה פלסטינית להשתלב בנורמליזציה ולא להתנגד לה כבעבר.
שבועיים לפני פסגה זו התקיימה פגישה בטורקיה, שבה השתתפו הנשיא רג'יפ טאיפ ארדואן, אבו מאזן ויו"ר הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הניה. במהלך הפגישה גובשו הבנות שככל הנראה אפשרו את כינוס הפלגים הפלסטיניים ימים אחדים לאחר מכן, גם כן באל-עלמיין שבמערב מצרים. היה זה כנס מיוחד שבו נענו הפלגים לקריאתו של אבו מאזן ואפשרו לו להובילו ולסכמו מבלי שאתגרו אותו במיוחד. סוגיית הפיוס שנהגו לדוש בה במפגשים מסוג זה לא קודמה. בשל החולשה שממנה סובל שלטונו, נזקק אבו מאזן לגיבוי להיותו נציג העם הפלסטיני ואף קיבל מהם גיבוי כזה, מה שאפשר לו להגיע לפסגה באל-עלמיין ואחר כך לשלוח את שליחיו לסעודיה כדי לבחון כיצד ניתן להשתלב ביוזמת הנורמליזציה המדוברת.
ואם לא די באלו, הרי שבחודשיים האחרונים מתפתח מתח בין חמאס לקטר על רקע צמצום ההקצבה החודשית שהיא נוהגת להעביר מדי חודש לרצועה - מ-30 מיליון דולר לכמחצית, קיצוץ שמעורר מורת רוח רבה בעיקר מצד הפקידים שמונו על ידי חמאס אחרי ההפיכה ב־2007. בעיתונות הערבית גם דובר על מורת רוח קטרית מן ההתקרבות שחלה בין חמאס לסוריה בשנה האחרונה. קטר, מכל מקום, הפחיתה את דרג המפגשים עם חמאס והודיעה על כוונותיה להמשיך בצמצום הסיוע השוטף החודשי שהיא נוהגת להזרים לרצועה.
גם טורקיה חיזקה את קשריה עם סעודיה, עם מצרים ועם האמירויות והחלה להסתייג מנוכחות ראשי חמאס בשטחה, מה שמוסיף עוד נדבך להדרה שחמאס חשה מול התפתחויות מדיניות כה משמעותיות. זה מכבר היא משקיעה מאמצים רבים בזירה הבינלאומית כדי ליצור לעצמה נוכחות ולהציב אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית ולתנועת פתח של אבו מאזן. ההתנגדות המזוינת שהיא מעודדת בגדה המערבית, אין בה די ללא מעמד מדיני/אזורי שהיא מנסה ליצור לעצמה בשנים האחרונות. מה גם שלג'יהאד האסלאמי ולאחרונה גם לגדודי חללי אל-אקצא של פתח יש בולטות רבה יותר בפעילות זו. חמאס אומנם מעודדת פעולות אלה, אך נוטלת אחריות לחלק גדול מהן רק בדיעבד, מה שמציב סימן שאלה לגבי מידת מעורבותה בשלבי התכנון וההכוונה שלהן. בהקשר זה יש להתייחס גם למפגש ביירות בספטמבר האחרון, שהשתתפו בו סגנו של יו"ר חמאס סלח אל-עארורי, מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי זיאד נח'אלה וסגן מזכ"ל החזית העממית ג'מיל מזהר, והודיעו על הגברת ההסלמה בגדה המערבית.
מלך ירדן עבדאללה עם מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית. רמאללה, דצמבר 2012 (צילום: עסאם רימאווי)
במצב זה חמאס מוצאת את עצמה מודרת כמי שאירועים רבי-משמעות חולפים מעליה מבלי שיש לה יכולת להשפיע עליהם. זאת אחרי שנתיים בקירוב שבהן התחזק מעמדה על חשבון הרשות הפלסטינית ושבהן ניצבה כשחקן שיש לתאם איתו יישום מהלכים בזירה הפלסטינית. העובדה שהרשות הפלסטינית נוטלת חלק בתיאום עם סעודיה, עם ארה"ב ועם ישראל באורח בלעדי היא אות נוסף לפער שעודנו גדול במעמדה של חמאס לעומת זה של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית, שתמשיך ליהנות ממעמד הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.
נראה שיותר משחמאס מבקשת להתריע על המצוקה הכלכלית ברצועה, שתמיד קיימת ועלולה אף להחריף אם תממש קטר את איומיה ותצמצם את סיועה ואם תיעצר יציאת הפועלים לעבודה בישראל, היא מבקשת להתריע מפני הדרתה ומפני התעלמות ממנה. זאת אחרי שנים רבות שבהן היא נאבקת בתהליך אוסלו ואף תרמה רבות להכשלתו. כעת מרחפת סכנה מעל גורלה של רצועת עזה, שכן אם יתגבש ההסכם על ידי ארה"ב וסעודיה, הוא עלול להנציח את בידולה של הרצועה וליצור מצב שבו שלטון חמאס מתקבע ברצועה ומותיר זירה פלסטינית מחולקת, מפולגת ורחוקה מאוד מהגשמת השאיפות הלאומיות לשחרור ולעצמאות. ההפגנות האלימות לאורך הגדר ותשומת הלב שהן מעוררות במצרים, בקטר ובמדינות אחרות משרתות את האינטרס העכשווי של חמאס, ששוב מוכיחה במעשיה אלה כי אינטרסים כלכליים מתגמדים אל מול אתגרים מדיניים ואל מול השאיפות הלאומיות של כל ארגון.
עלי אל-אעור הוא חוקר החברה הפלסטינית וחבר בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר