מעניין לחשוב על אמירתו של יגאל אלון שהפכה לקלישאה, "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". במובנים רבים ההווה הישראלי דל להכאיב, ועתיד המדינה ללא ספק לוט בערפל. אבל דווקא קשה לומר שאנחנו לא יודעים את עברנו – לכל הפחות, אנחנו עסוקים מאוד בעבר הזה. הסיפור הישראלי, כך נדמה, מסופר שוב ושוב מזוויות שונות, על פי רוב לצורך פוליטי או תועמלני כלשהו.

כך למשל, הכרזת העצמאות, אותו מסמך שנחתם ב-14 במאי 1948, נעשה לפתע רלוונטי לחיינו כאילו נכתב אתמול; המפגינים בקפלן נשבעים בשמה של המגילה, ואילו ממשלת נתניהו, באמצעות נציגיה בדיון בבג"ץ, ביקשה להמעיט בחשיבותה שכן מדובר ב"מסמך חפוז שנחתם על ידי 37 אנשים שאיש לא בחר בהם".

הניסיון לשוב אל הנראטיבים המכוננים, ללוש אותם כחומר ביד היוצר ולבנות מהם פטיש או קרדום לחפור בו, ניכר ביתר שאת סביב ציון 30 השנים להסכם אוסלו הראשון.

מן הסתם, אי אפשר לנתק את האופן שבו מוצג היום תהליך השלום שקידמו ממשלות ישראל מאז שנות ה-90 מניסיון ההפיכה המשטרית של הממשלה הנוכחית, והאחיזה הגוברת שקונה לו הנראטיב הימני, ואולי המתנחלי בפרט. המעניין והמדאיג הוא המיינסטרימיזציה שעוברים מהלכי שכתוב ההיסטוריה בידי הימין המתנחלי. אם הצלחתה של ההפיכה המשטרית מוטלת בספק, ההפיכה ההיסטוריוגרפית שמבצעים בימים אלה המתנחלים היא סיפור הצלחה מוכח.

הישג עיתונאי, מסגור תועמלני

שתי דוגמאות קולעות לכך הוצגו לאחרונה בערוצי התקשורת המרכזיים – באופן סמלי, אלה הערוץ הפרטי הנצפה ביותר (12) והערוץ הציבורי (כאן 11), שמייצגים שני פנים שונים של המיינסטרים. המוצרים העיקריים ששני הערוצים הללו יצרו לכבוד יום השנה ה-30 מפתיעים בחד-צדדיות שלהם ובנקודת המבט המגמתית שהם מאמצים.

עמית סגל חשף בחדשות 12 בסוף החודש שעבר את פרוטוקול ישיבת הממשלה שבה הוצג לשרים הסכם אוסלו, ב-30 באוגוסט 1993. עיקר הרעש שעוררה הכתבה של סגל נבע מכך שקשריו עם נתניהו ככל הנראה אפשרו לו לקבל את החומר מארכיון המדינה לפני המתחרים. על האופן שבו סגל הציג וניתח את המסמך דובר פחות.

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין במעמד חתימת הסכמי אוסלו, 13.9.93 (צילום: וינס מוסי, הבית הלבן)

חשיפת תעודות היסטוריות אמורה, במיטבה, להעניק פרספקטיבה חדשה על אירועים מוכרים ולרענן תפיסות מאובנות, אפילו דוגמטיות. לסגל אין עניין בכך. הוא מנפנף בהישג העיתונאי, אבל נחוש להתאים את החומר לעמדה המוכנה-מראש שלו, שעיקרה הדהוד תזת "אסון אוסלו": הצגת ממשלת רבין כחבורה של חסידים שוטים שהלכו שבי אחרי רעיון עוועים, האמינו לתומם שניתן להשיג שלום עם הפלסטינים, הוציאו את צה"ל ממרכזי הערים הפלסטיניות, "נתנו להם רובים" וגרמו למותם של ישראלים רבים.

אלא שהפרוטוקולים שמוצגים בכתבה מראים את ההפך הגמור. ניכרת מהם ממשלה שהתחבטה בדילמה כבדה מנשוא וחתמה, בדעה צלולה, מפוכחת ואפילו עגמומית למדי, על הסכם היסטורי. אמנם הסכם מלא בעיות וסיכונים, אך כזה המהווה חלופה גרועה פחות מסרבנות, גדיעת האופק המדיני והמשך המצב הקיים והאלים – אינתיפאדה שנמשכה כמעט שש שנים וגבתה את חייהם של 164 ישראלים ולמעלה מ-1,000 פלסטינים.

מר עמית וד"ר סגל

זה לא מפריע לסגל לתאר את הממשלה כשיכורת ניצחון כמעט, ואת שרי מרצ בעיקר כחדורי אופוריה. בפועל, חיים רמון משווה בכתבה את ההחלטה על אוסלו לקבלת תוכנית החלוקה ב-1947, ומציין כי כמו בן-גוריון בשעתו, חברי הממשלה חשו שמחה גדולה לצד דאגה עמוקה.

שולמית אלוני, שאכן ייצגה את האגף השמאלי והאקטיביסטי יותר ביחס להסכם השלום, אמרה כי "ההסכם אינו צריך לעורר הרגשה שאנחנו מסַכנים פה יותר מאשר האלטרנטיבה אלמלא היה ההסכם. אנו יודעים שאי אפשר לצפות שלא יהיה מה שאנו קוראים 'טרור', אם לאנשים החיים זה עשרים וכמה שנים תחת השלטון שלנו, לאחר כל התקוות שהיו, לא תינתן תקווה לאיזושהי מסגרת משלהם". כל בר-דעת שאיננו אינטרסנטי להחריד מבין שזו לא אופוריה משיחית אלא עמדה מפוכחת.

המטרה של סגל היא להנציח את המשוואה שלפיה כל תהליך שלום ישראלי-פלסטיני שעלול לכלול פינוי התנחלויות – יסתכם בהכרח בכישלון ובהרוגים ישראלים

הסכם אוסלו, כמעט מיותר לציין, לא היה נוסחה מושלמת להשכנת שלום, ובמבחן התוצאה לא רק שלא הביא להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ולסיום הסכסוך, אלא הוכח ככלי יעיל ביותר להנצחת הכיבוש.

הררי ספרים נכתבו על כך – על האופן שבו אוסלו, כהסכם ביניים מדורג, סיפק למתנגדיו אינספור הזדמנויות לחבל בו; על הימנעותו של רבין מלהכריז שמטרת ההסכם היא הקמת מדינה פלסטינית; על ההשפעה הדרמטית שהיתה לרצח ולחילופי השלטון בישראל על ההסכם; על ההפרות החוזרות ונשנות משני הצדדים; על מנגנוני השליטה המתוחכמים יותר וה"חסכוניים" יותר שישראל יצרה בזכותו בשטח; ועוד. זה כמובן לא סוג הביקורת שסגל מחפש. המטרה שלו היא להנציח את המשוואה שלפיה כל תהליך שלום ישראלי-פלסטיני שעלול לכלול פינוי התנחלויות – יסתכם בהכרח בכישלון ובהרוגים ישראלים.

סגל מודה (בכתבה, ובעיקר בפרק בפודקאסט "אחד ביום" של חברת החדשות שליווה אותה) ש"ממשלת רבין צדקה בדיאגנוזה אבל טעתה בפרוגנוזה" – כלומר, זיהתה נכון את הבעייתיות שבהמשך השליטה על השטחים ועל יושביהם, אבל בחרה בפתרון לא נכון. הוא אמנם קובע בקלילות כי "המחיר הנורא של 1,300 הרוגים לטעמי יכול היה להימנע", אבל לא מציע נוסחה משלו.

ההיסטוריה התחילה ב-1993

אם שכתוב ההיסטוריה בידי סגל עוד איכשהו מכוסה במעטה דקיק של הגינות עיתונאית ובאמירה רבע-ביקורתית על השליטה בשטחים, קשה לומר אותו דבר לגבי סדרת הרשת שמשודרת בימים אלה ב"כאן", "ילדי אוסלו" שמה. יצר ומגיש אותה איש מחלקת הדיגיטל של התאגיד, נחום אבניאל. הוא כבן גילו של סגל, וגדל בהתנחלות עטרת הסמוכה לעפרה שבה נולד וגדל סגל.

"ילדי אוסלו", לפי אבניאל, הם אלה שגדלו בצל ההסכמים ומוראותיהם. דומה שרק דתיים מההתנחלויות סבלו מהפיגועים בשנות ה-90, כי לפחות בשלושת הפרקים שעלו לרשת עד למועד כתיבת הדברים, שלוש מתוך ארבע הדמויות (כולל אבניאל עצמו) חוו את ההסכמים כילדים בהתנחלויות. גם הרביעי, בכיר ב"איחוד הצלה" שגדל בירושלים כמתנדב צעיר במד"א, בפרק שמוקדש לפיגועי ההתאבדות, הוא בן הציונות הדתית.

בכך, אבניאל מטעה פעמיים: את המחיר של תהליך השלום שילמה החברה הישראלית כולה, ולא רק המתנחלים; והפיגועים, גם אם הוחרפו לאחר ההסכם, החלו שנים רבות קודם. קשה שלא לזהות את הניסיון להציג את אוסלו כמהלך שביצע השמאל ופגע בימין, אולי אף בזדון.

החתימה על הסכמי אוסלו (צילום: מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

אבניאל והמרואיינים שלו משחזרים את הטראומה. כולם מסתכלים על הסכם אוסלו דרך עיני הילדים שהיו: ההסכמים היו אמורים להביא שלום, אבל בהתנחלויות ראו רק אלימות. רבין ופרס חגגו בזמן שהמתנחלים זעמו ואיש לא שמע את קולם. זו תחושה לגיטימית ומובנת עבור ילד בן 10, אבל ממבוגר נדרש מבט רפלקסיבי ורציני יותר.

שירה צרי, מטפלת בטראומה, מתארת את קרית ארבע של ילדותה כ"גן עדן", תוך התעלמות מהאלימות שקדמה לאוסלו. על הפלסטינים שחיו בצד השני של גן העדן הזה בכלל הס מלדבר. צרי גם טוענת כי פיגועי הירי "התחילו אחרי הסכמי אוסלו, כלומר ברגע שהסכמי אוסלו נחתמו ופתאום נשק היה דבר מאוד זמין, אז זה שינה את המציאות". אין לכך כל בסיס במציאות.

לילד בעטרת מותר לתהות מדוע יש פיגועים אם אמור היה להיות שלום – אבל מבוגר צריך לשאול את עצמו שאלות קשות יותר

עבור המרואיינים של אבניאל, אוורור הטראומה הוא אולי מעשה תרפויטי; עבורו זה מעשה פוליטי. הוא שואל שוב ושוב את אותן שאלות רטוריות: "לאן עוד ייקח אותנו השלום? […] איפה השלום? […] יש מציאות של פיגועים, אבל עכשיו היה אמור להיות שלום".

שוב, לילד בעטרת מותר לתהות מדוע יש פיגועים אם אמור היה להיות שלום – אבל מבוגר צריך לשאול את עצמו שאלות קשות יותר. מה עוד שכבר בפרק הראשון מתברר שעצם הימצאותו של אבניאל בעטרת היתה פרי החלטה פוליטית של הוריו לעבור להתנחלות ממרכז הארץ כדי למנוע פינוי התנחלויות – או כפי שאומר אביו, "ברגע שיהיו כאן מיליון משפחות בהתיישבות, הכל ייראה אחרת".

אפילו שמות הפרקים מסגירים את המניע המגמתי: הפרק הראשון נקרא "בזמן שבתל אביב שרו שירי שלום, בקרית ארבע הטרור היכה בבית", והשני "בתל אביב לא סופרים את הצעקה שלך". יש בכך מידה בלתי נסבלת של התקרבנות שמזכירה את שלטי "אזרח סוג ב'" שמניפים מתנחלים בהפגנות תמיכה בהפיכה המשטרית.

"ילדי אוסלו" נשארו ילדים

תחושת הקורבנות מרחפת מעל הסדרה כולה. בפרק הראשון אבניאל מסביר את הרציונל מאחורי יצירתה: "אני מרגיש שלא סיפרו את הסיפור שלנו עדיין", הוא אומר. "סיפרו את הסיפור אחרים. רבין סיפר אותו, חיים יבין סיפר אותו. אני לא סיפרתי עדיין את הסיפור שלי". למעשה, הסיפור של אבניאל ושל המרואיינים שלו הוא הסיפור המרכזי שמסופר על אוסלו כבר הרבה מאוד שנים, בין היתר בזכות מספרי סיפורים יעילים כמו עמית סגל. זה הסיפור הרשמי שמספרים מדינת ישראל, הנהגתה, הערוץ הציבורי שלה (במימון אזרחיה, כולל אותי) והערוץ הנצפה ביותר.

באופן קצת פרדוקסלי, הכתבות של סגל והסדרה של אבניאל מראות כיצד הנראטיב ההגמוני של ישראל, האופן שבו היא מספרת לעצמה את סיפור אוסלו, הוא אכן נראטיב של "ילדי אוסלו" – כאלה שלא מבינים, או לא רוצים להבין, למה היה צורך בשלום, מה היה לפני ההסכם, מה עמד לנגד עיניה של ההנהגה ומה היה קורה בהיעדרו.

נחום אבניאל, יוצר סדרת הרשת "ילדי אוסלו" (צילום מסך מתוך עמוד היטיוב של כאן 11)

קל מדי להסתכל על אוסלו כאירוע מנותק מהרצף ההיסטורי, ולשכוח שהעקרונות שהוא מבוסס עליהם – אוטונומיה פלסטינית עם משטרה חמושה (או בימנית, "לתת להם רובים"), הסכם מדורג לאורך חמש שנים – נולדו בכלל בהסכם קמפ דייוויד שעליו חתם מנחם בגין ב-1978; שגם נתניהו התחייב להמשיך את ההסכם ("עושים שלום בטוח"); ושלא הוא ולא אף אחד מראשי הממשלה האחרים ב-30 השנים האחרונות בכלל העלו בדעתם לבטל את ההסכמים.

ההיסטוריה בשירות ההפיכה

אצל סגל נוסף לעיסוק באוסלו נדבך נוסף, מוסר השכל רחב יותר. "הסיבה שהסכם אוסלו בא לעולם", הוא מסביר, "היא בגלל שהימין לא השכיל לתת תשובה או תרופה לבעיה החריפה שאומרת שבין הירדן לים יש עוד מיליוני אנשים שרובנו איננו מעוניינים לתת להם אזרחות וכמובן איננו מעוניינים לעשות להם טרנספר".

רוצה לומר: הימין לא הציע אלטרנטיבה ולכן השמאל יזם וניצח. זה, מבחינת סגל, הלקח החשוב ביותר של הסכמי אוסלו: "מי שאומר תמיד 'אף שעל' בסוף יקבל בראש מהצד השני".

מדוע בוחר סגל דווקא בתובנה הזאת, השולית למדי, כמסר העיקרי של הסכמי אוסלו? הסיבה לא קשורה לתהליך המדיני עצמו, אלא לאירועים אקטואליים יותר. "זה קצת דומה לנושא המשפטי. הימין הישראלי עכשיו נכשל בפרוגנוזה שלו, אבל זה קרה כי הצד השני כל הזמן אמר 'אף שעל, שום ויתור, מערכת המשפט מושלמת'", הוא אומר, וגם משווה את המחאה נגד אוסלו – זו שבסופה נרצח ראש ממשלה – למחאה נגד ההפיכה.

בניגוד לדבריו של סגל, הסיבה לחתימה על הסכם אוסלו היא לא הימין, והיא גם לא השמאל. זו המציאות שחייבה חתירה לסיום הסכסוך

"עבר חשמל במחנה [הימין] של זעם ותסכול וכעס […] כל אדם שראה את מה שקרה פה בחצי השנה האחרונה יודע בדיוק על מה אני מדבר, רק מהצד השני. מחנה שלם נטען באנרגיות". כלומר, הזעם בימין בעקבות אוסלו, שחישל את המחנה וליכד אותו (ותוצאותיו של חישול זה ידועות), שקוּל לזעם הנוכחי שמפגין המחנה הליברלי בעקבות ההפיכה. "בתפקיד שקמה ברסלר – בנימין נתניהו", מתפייט סגל. וקפלן בתפקיד כיכר ציון?

ההפיכה המשטרית של הימין לא נולדה על רקע נוקשות דוגמטית בצד השני, אלא בדיוק להפך – מערכת המשפט ושיטת המשטר לא היו סוגיות פוליטיות דרמטיות עד שהימין הפך אותן לכאלה באמתלות כוזבות. לעומת זאת, שאלת עתיד השטחים היתה סוגייה דרמטית מרגע שנכבשו. מה גם שהטלת האחריות להפיכה המשטרית על הצד השני שכביכול אמר "אף שעל" בנוגע לשינויים במערכת המשפט (הוא לא), היא האשמת הקורבן זדונית במיוחד.

בניגוד לדבריו של סגל, הסיבה לחתימה על הסכם אוסלו היא לא הימין, והיא גם לא השמאל. זו המציאות שחייבה חתירה לסיום הסכסוך. בניגוד לדבריו הכוזבים בפודקאסט, בין כיבוש השטחים לאינתיפאדה הראשונה לא היו "20 שנה שקטות". היתה מלחמת התשה על השטחים שנכבשו בששת הימים, ומלחמת יום כיפור שפרצה לאחר סירוב ממשלת גולדה להחזיר את השטחים שנכבשו, לרבות הגדה המערבית ועזה; היתה מלחמת לבנון שנולדה בעקבות תוכנית שרון להבריח את אש"ף מלבנון לירדן; והיו גם פיגועים.

אלפי ישראלים נהרגו במסגרת הסכסוך עם הפלסטינים ועל הגנת השטחים וההתנחלויות. מי שההתנחלויות עבורו הן אידאולוגיה, כמו סגל ואבניאל, נדרש לומר זאת ביושר ולהכיר במחיר שהן גבו ועוד יגבו.

ואולי דבר אחד כן אפשר להשוות להפיכה המשטרית: המהלכים הפרועים של הימין המתנחלי – במקרה הנדון, שכתוב ההיסטוריה הנוגעת למהלכים המדיניים, תוך כיסוי האידאולוגיה המשיחית שמניעה זאת בנימוקים כביכול ביטחוניים – חדרו למיינסטרים והפכו להגמוניים, במידה רבה בשל הירדמות בשמירה בצד השני. עליית הנראטיבים האלה במקביל לקידום ההפיכה מסמנת: המערכה הנוכחית היא לא רק על עתיד המדינה, אלא גם על עברה.

המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת "תלם"