ביום רביעי האחרון, בחסות כוח המשקיפים הרוסי, חתמו נציגי אזרבייג'אן והממשל של נגורנו קרבאך על הסכם הפסקת אש. הפעם הושגה הפסקת האש באופן מהיר יחסית, מקץ יממה אחת בלבד מאז פתחו הכוחות האזריים במבצע הצבאי שנועד מבחינתם לחסל את הקבוצות החמושות הבדלניות בחבל.

חבל נגורנו קרבאך הוא חבל ארץ הררי בגודל של כ־4,000 קמ"ר (כשליש מהנגב), ואוכלוסייתו מונה מעט יותר מ-100 אלף תושבים (כמספר תושבי בת ים). שמו של החבל, נגורנו קרבאך, הוא שם קולוניאלי רוסי ומשמעותו "קרבאך ההררית". הארמנים מקפידים לקרוא לחבל ארצאך (Artsakh) על שם הממלכה או המלך הארמניים שהתקיימו באזור לפני הספירה, ואילו האזרים מכנים אותו דאגליק קרבאך (Dagliq, באזרית: הררית).

תרגום השם קרבאך עצמו גם הוא שנוי במחלוקת, וככל הנראה נובע משילוב של קרא (שחור בטורקית) ובאך (גן - שיבוש של מילה פרסית). מובן ששימוש בשם כזה או אחר מציב את הדובר בצד מובהק בסכסוך. במאמר זה אשתמש בכינוי הקולוניאלי, המוכר יותר. שמה של הנסיכות שהתקיימה במרחב בחסות פרסית ערב הכיבוש הרוסי היה בכלל החאנות של קרבאך, ממנה כמובן לא נשאר שריד.

למרות הניצחון הארמני המובהק, לאורך שלושים שנות שליטתה דה פקטו בשטח, ארמניה לא סיפחה באופן רשמי את השטחים שנכבשו מאזרבייג'אן ולא את החבל הפורש (מזכיר משהו?)

מעניין לציין ששמה של בירת החבל כיום - סטפנוקרט (Stepanakert – פירוש השם: שייכת לסטפאן), שקבע השלטון הקומוניסטי ב-1923 ושלא הוחלף עדיין (במקור חאן קנדי – הכפר של החאן), ניתן לה בתקופה הסובייטית על שמו של מהפכן בולשביקי. סטפאן שאומיאן היה יו"ר הקומונה הקומוניסטית של בקו ואחד האנשים הקרובים ללנין ולסטלין. הוא היה ממוצא ארמני, אך דגל בעקרונות קוסמופוליטיים והתנגד לשוביניזם לאומני מכל סוג. שאומיאן הוצא להורג ב-1918 בידי מתנגדי המהפכה שפעלו במרכז אסיה ובקווקז בחסות בריטית.

הסכסוך בחבל החל ערב התפרקותה של ברית המועצות כאשר תושבי הרפובליקה האוטונומית, שהייתה אז חלק מאזרבייג'אן הסובייטית, ביקשו לקבל עצמאות ולהתאחד עם ארמניה (על אף שטריטוריאלית היו מנותקים ממנה). ניסיון התנתקות זה, שדוכא בידי כוחות הצבא האדום, היה בין מבשרי ההתפרקות של ברית המועצות.

למעשה, סכסוך הדמים בין הארמנים (הנוצרים) לאזרים (טורקים מוסלמים) בקווקז הוא בן מאה שנים לפחות, והוא לובה במיוחד בעת מלחמת העולם הראשונה כאשר הכוחות העות'מאניים השתלטו על בקו וטבחו בארמנים, ובמהלך מלחמת האזרחים ארמנים בתורם טבחו באזרים וחוזר חלילה.

ההפרדה הלאומית שביצע השלטון הבולשביקי מחד ודיכוי לאומנים בדלנים מאידך הצליחו להוריד את רף השנאה בין הניצים למשך עשורים רבים. עם זאת, הלאומיות הבדלנית קמה מאפרה כאשר השלטון הסובייטי החליש את הפיקוח האזרחי והתיר פעילות לאומית במסגרת הפרסטרויקה (הרפורמה הכלכלית והפוליטית של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב) במחצית השנייה של שנות השמונים.

באקו, בירת אזרבייג'אן (צילום: נתי שוחט)

כאשר בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות, כל רפובליקות הברית הכריזו על עצמאותן בגבולות שנקבעו (במקרים רבים באופן שרירותי) בתקופה הסובייטית. בתוך כך, גם ארמניה ואזרבייג'אן זכו בעצמאותן, אך ארמניה ביקשה לערער על הגבולות הריבוניים תוך שהיא תומכת במאמץ הנשנה של הארמנים בחבל הבדלני לזכות בעצמאות ובסופו של דבר להתאחד איתה.

הדבר הביא לידי מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'אן, ובמהלכה שוב אירעו כמה מקרי טבח. בסופה הפסידה אזרבייג'אן שטחים לטובת ארמניה ואת השליטה בחבל הפורש. הלחימה האכזרית גרמה למעשה לחילופי אוכלוסייה כאשר מאות אלפי פליטים אזרים וארמנים נאלצו לעזוב את בתיהם.

למרות הניצחון הארמני המובהק, לאורך שלושים שנות שליטתה דה פקטו בשטח, ארמניה לא סיפחה באופן רשמי את השטחים שנכבשו מאזרבייג'אן ולא את החבל הפורש (מזכיר משהו?). מצב של מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'אן התקיים לסירוגין עד שבספטמבר 2020 הצליחה אזרבייג'אן לכבוש מחדש את הטריטוריה שלה ולנתק פיזית את חבל נגורנו קרבאך מארמניה ולחזור לשלוט על הגבול שלה (הסובייטי) המוכר על ידי הקהילייה הבינלאומית.

מוסר ההשכל החבוי

המערכה האחרונה נפתחה לאחר שהממשל האזרי טען כי חיילים ארמנים ובדלנים חמושים מבצעים פעילות טרור נגד כוחות אזריים המוצבים במקום. מצד שני, תושבי החבל טענו במהלך החודשים האחרונים שבחבל מתרחש אסון הומניטרי שנגרם בעקבות סגירת מעבר מסדרון לאצ'ין שחיבר את החבל אל ארמניה.

לטענת ממשלת נגורנו קרבאך, הסגר הביא לידי מחסור חמור בתרופות ובמזון. לטענת הרשויות האזריות, סגירת המסדרון נעשתה בשל הברחת אמצעי לחימה אל החבל, ומבחינתן אין שום מניעה לספק סיוע הומניטרי ומצרכים חיוניים דרך אזרבייג'אן עצמה. סיומה של המערכה בזמן קצר כל כך נגרם בעקבות חוסר היכולת של המשטר בארמניה להתערב לטובת הפורשים ובעקבות הכרזתו שהוא מכיר בריבונות האזרית על האזור כולו ושחיילים ארמנים אינם מעורבים כלל בסכסוך.

עם הניצחון מגיעה גם אחריות גדולה של שליטה על עם אחר בעל תודעה לאומית מפותחת שנלחם במשך שלושים השנים האחרונות על עצמאותו (מי כמונו מכיר מקרוב)

סיום המערכה הנוכחית, המציינת הכרעה והכנעה ברורות של האזרים, יש בו גם משום איתות מעודד בדרך לסיום הקונפליקט הן בין ארמניה לאזרבייג'אן והן בין אזרבייג'אן לבדלנים הארמנים בנגורנו קרבאך.

אמנם, כפי שהדברים נראים כרגע, מדובר בתבוסה מלאה של צד אחד: הארמנים ויתרו על תמיכתם הצבאית בבדלנים הלאומנים, והאחרונים ייאלצו לוותר על חלומם לעצמאות. ואילו הצד השני, האזרי, הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בשטחים בגבול עם ארמניה ואת השליטה בחבל הבדלני.

עם זאת, עם הניצחון מגיעה גם אחריות גדולה של שליטה על עם אחר בעל תודעה לאומית מפותחת שנלחם במשך שלושים השנים האחרונות על עצמאותו (מי כמונו מכיר מקרוב). כעת יהיה זה הצד האזרי שיצטרך להשיב את השליטה במחוז על ידי יצירת שיתופי פעולה עם האוכלוסייה המקומית, יצירה של מערכות ממשל מקומי שיהיו מקובלות על האוכלוסייה בחבל והקמת מסגרת אוטונומית מקומית שתענה על הצרכים התרבותיים והפוליטיים של תושבי החבל, אך בו בזמן תאפשר את השתלבותם במדינת הלאום האזרית. הכלכלה האזרית חזקה ותאפשר הפניה של תקציבי פיתוח מיוחדים העשויים לעזור בתהליך מורכב זה.

חזרתו של חבל נגורנו קרבאך לשליטה האזרית מקץ למעלה מ-30 שנות עצמאות היא איתות ברור לרפובליקות הפורשות האחרות שעדיין נמצאות בעימות עם רפובליקות האם: אבחזיה ודרום אוסטיה שפרשו מגאורגיה, טרסדניסטריה שפרשה ממולדובה וכמובן דונייצק ולוהנסק שפרשו מאוקראינה.

למרות התמיכה הרוסית ופרק הזמן המשמעותי מאז הכריזו על עצמאותן, הן לא זכו בהכרה בינלאומית, ובסופו של דבר, כמו במקרה המדובר, אחרי אינספור מלחמות, חזרה השליטה לידי מדינת האם. עניין זה התאפשר בעיקר בעקבות היחלשותה הבולטת של רוסיה ובשל חוסר היכולת שלה להמשיך לתמוך בבנות בריתה בשל המלחמה באוקראינה (שגם היא כמובן, מתרכזת סביב מחוזות פורשים).

מתוך כך, ייתכן שבעתיד הקרוב גאורגיה ומולדובה יעשו מאמץ פוליטי ואף צבאי כדי להשיב לשליטתן את הרפובליקות הפורשות. כך גם הנהגת המשטרים הללו, ייתכן שתעשה מאמץ גדול יותר להגיע להסכמות מתוך הכרה שרוסיה במצבה הנוכחי היא משענת קנה רצוץ. בסיפור זה יש אולי גם מוסר השכל עבור מדינת ישראל. אולי.

זאב לוין הוא עמית הפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר בירושלים