השבוע הצטרף טקסט נוסף פרי עטו של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי לסדרה של מכתבים ששיגר במטרה לאיים על עצמאותו של השידור הציבורי בישראל. במכתבו טען קרעי טענות רבות ושונות שעיקרן תלונה באשר לקו פוליטי בו נוקט לכאורה תאגיד השידור כאן.
החל מהתוכנית "בואו לאכול איתי" והסדרה "חילוניות", דרך שידורי הרדיו בערבית ועד לציוצים של עובדי התאגיד ברשת החברתית טוויטר, השר הביא לידיעת הגורמים המכותבים סדרה של אירועים שלדידו חצו את "הרף המצדיק בירור".
כדי להצדיק את התערבותו קובע קרעי כי "התאגיד הוא גוף שלטוני, הנהנה מכספי הציבור, ואין כל יסוד לטענה שבמדינת חוק יהיה גוף שלטוני […] חף מכל ביקורת ציבורית". קרעי טועה. תאגיד השידור הציבורי הוא לא גוף שלטוני. כשמו כן הוא, תאגיד ציבורי. ממומן על ידי הציבור, עבור הציבור. לא שידור בשירות השלטון, אלא בשירות האזרחים הישראלים להם הוא שייך. הביקורת לה כפוף התאגיד היא, אכן, ביקורת ציבורית, ולא - כפי שקרעי היה מעדיף - ביקורת של השר.
המכתב ששוגר השבוע למועצת התאגיד ובכירים בתאגיד מצטרף לשאיפת הפוליטיזציה החמורה שהציג קרעי בתזכיר חוק השידורים שלו
טענתו הראשונה של קרעי במכתב, כפי שכבר טען באופן שגוי בעבר, היא כי אין בתאגיד השידור הישראלי ייצוג של קולות מגוונים ומאוזנים. טענה שניה מיוחסת לדפוסי העסקה בתאגיד, ובאופן ספציפי, העסקה של עובדים המחזיקים בדעות ביקורתיות על הממשלה הנוכחית.
מקבץ טענות שלישי מיוחס במכתבו של קרעי לתוכן השידורים, ובכללו תכנים "שמאלניים" לכאורה (למשל - ביקורת על שיום יהודה ושומרון כ"West Bank" בשידורי התאגיד באנגלית וזיהוי המחאות נגד ההפיכה המשטרית כסממן של העיר תל-אביב).
על בסיס טענות כאלו הצהיר קרעי כבר בעבר, בהזדמנויות שונות, כי יפעל להקמת ועדות שיקבעו קריטריונים לתכנים המשודרים ולהעסקת עובדים. במילים אחרות: ועדות קבלה לעיתונאים על פי דעותיהם ועמדותיהם, והתערבות פוליטית ישירה בתכנים המשודרים.
המכתב ששוגר השבוע למועצת התאגיד ובכירים בתאגיד מצטרף לשאיפת הפוליטיזציה החמורה שהציג קרעי בתזכיר חוק השידורים שלו, שנועד להכפיף את התקשורת המשודרת המסחרית לשלטון. הקמת ועדה בשליטת משרד התקשורת שתפקח על יישום הגיוון בתאגיד השידור משמעותה פוליטיזציה אגרסיבית של תאגיד השידור הציבורי האמור להיות עצמאי מהתערבות פוליטית.
קרעי לא המציא כלום. עוד בטרם החל התאגיד לפעול טענו נתניהו ושלוחיו בקמפיין פוליטי מאורגן כי אין בו "מגוון קולות" ושהעובדים מייצגים בעמדותיהם את "השמאל". גם הם, לצערנו, לא המציאו דבר. ניסיונות להתערבות פוליטית, מכתבים מאשימים ותלונות על עובדים או תכנים של השידור הציבורי היו לחם חוקה של רשות השידור לכל אורך שנות קיומה.
בניין רשות השידור בשכונת רוממה, ירושלים. 23.3.2017 (צילום: יונתן זינדל)
בהקשר זה זכור פרופ' דן כספי, חוקר תקשורת בעל שם עולמי אשר ישב כחבר מומחה בוועד המנהל של רשות השידור, שטען בכתיבתו כי הגורם העיקרי לדעיכתה של רשות השידור היתה הפוליטיזציה שיצקו ביסודותיה פוליטיקאים ישראלים.
בפוליטיזציה כזו בדיוק מעוניין השר קרעי. "התערבותי כשר הממונה היא בגדר חובה חוקית", קובע קרעי במכתבו. האמנם? עיון בחוק השידור הציבורי מעלה כי ההיפך הוא הנכון. החוק, שנחקק על-ידי ממשלה בראשות הליכוד, עוצב ונוסח כדי להבטיח את עצמאותו של תאגיד השידור, על מנת להצילו מהסיאוב והחורבן שהמיטה הפוליטיזיציה על רשות השידור.
כבר דברי הפתיחה לחוק על-פיו פועל תאגיד השידור מדגישים כי עצמאותו של השידור הציבורי חיונית למילוי שליחותו הציבורית בשימור הדמוקרטיה. דגש זה חרז גם את דיוני הכנסת באשר לסגירת רשות השידור והחלפתו בתאגיד - הדיונים בהם נחקק החוק שקרעי מנופף בו.
"אני אומר לכם שהשידור הזה גם צריך להיות חזק. אדוני היושב-ראש, הוא צריך להיות בלתי תלוי. הוא צריך להיות עצמאי וזאת המטרה שלנו"
כזו, למשל, היתה העמדה הנחרצת שהציג השר אופיר אקוניס, ממפלגתו של קרעי: "אני חושב שאין מצב שתהיה מדינה דמוקרטית בעולם כולו, וישראל היא מדינה דמוקרטית ונאורה, שלא יהיה בה שידור ציבורי. אנחנו צריכים את השידור המסחרי [...] אבל לצדו של השידור המסחרי אנחנו חייבים שידור ציבורי. אני אומר לכם שהשידור הזה גם צריך להיות חזק. אדוני היושב-ראש, הוא צריך להיות בלתי תלוי. הוא צריך להיות עצמאי וזאת המטרה שלנו".
בניגוד לחיפזון הבהול וההתעלמות ממומחים המאפיינים את התנהלותו של קרעי מאז כניסתו לתפקיד, חוק השידור הציבורי נחקק אחרי דיונים מדוקדקים של אנשי מקצוע ופוליטיקאים מהקשת הפוליטית הישראלית כולה. בהובלת שר תקשורת מהליכוד, גלעד ארדן, הם הגדירו במשך חודשים ארוכים חוק שיבטיח את עצמאותו של תאגיד השידור מהשפעה פוליטית.
החוק מרחיק ככל האפשר את ההשפעה של הממשלה בכלל ושר התקשורת בפרט משליטה על התקציב, המינויים והתכנים בשידור הציבורי. במקום מינוי פוליטי ישיר של יו"ר הרשות, כפי שהיה בימי רשות השידור, הגדיר החוק החדש ועדת איתור עצמאית שתבחר את מועצת התאגיד - שרק היא תעסוק במינוי המנכ"ל.
החוק אף מגדיר במפורש כי "לא ימונה לחבר המועצה ולא יכהן בה מי שיש לו זיקה אישית או עסקית לשר משרי הממשלה, מי שעוסק בפעילות פוליטית או בפעילות מפלגתית או מי שעסק בפעילות פוליטית או בפעילות מפלגתית בחמש השנים שקדמו למועד הצגת המועמדות".
מימין: שר התקשורת גלעד ארדן עם יו"ר רשות השידור אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן-מנחם, 19.3.2014 (צילום: פלאש 90)
מטרת המחוקק היתה, כפי שעולה מפרוטוקולים המתעדים את הדיונים בנושא, שמירה על עצמאות תאגיד השידור ויצירת חיץ בינו לבין הפוליטיקאים ועושי דברם. הצעותיו החוזרות של קרעי באשר להקמת ועדות מטעם הממשלה, כאלו שיגדירו קריטריונים לפיהם יפעל תאגיד השידור הישראלי בהעסקה ושידורים, תעקר את תפקיד המועצה כפי שהוא מוגדר בחוק ותפקיד את הכוח בידי הפוליטיקאים, בניגוד לכוונת המחוקק ולאינטרס הציבורי.
ההצעות החדשות-ישנות של משרד התקשורת בחלופת מכתבים מאיימים או בהצהרה על הקמת ועדות חיצוניות לפיקוח על תכנים והעסקה בשידור הציבורי, מסתמנות כפוליטיזציה מסוכנת שעתידה להחריב את גוף השידור היחיד בישראל שמשרת, פשוטו כמשמעו, את הציבור בישראל.
את המכתב הנוכחי יש להבין כחוליה מאיימת נוספת על רקע התבטאויות עבר של השר מאז כניסתו לתפקיד. זהו שידור חוזר מבהיל ומסוכן להתערבות פוליטית במסווה של פיקוח ציבורי, שהביא בעבר לריקון איטי ושיטתי מתוכן ואף לסגירת רשות השידור ויביא גם הפעם לחיסול השידור הציבורי בישראל, אחד המפעלים הציבוריים המרשימים ששורדים בישראל כיום.
ד"ר איה ידלין היא מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת אוניברסיטת בר אילן
ד"ר אורנית קליין שגריר היא מרצה בכירה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה