שני נתונים מנוגדים אך משלימים בולטים מאוד בדו"ח משק החשמל, שפרסמה רשות החשמל ביום חמישי האחרון. האחד, גם היום אנחנו עדיין משתמשים בכ-20% פחם לייצור חשמל בישראל. למרות שהוא מזהם ויקר יותר, למרות פליטת גזי החממה, למרות כל מאגרי הגז. השני, ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות, ובעיקר אנרגיה סולארית במדינה שטופת שמש כשלנו, עומד עדיין על קצת פחות מ-10%, היעד הלאומי - והנמוך, לשנת 2020. היקף האגירה? בטל בשישים.
יום קודם לכן התפרסם דו"ח מרשם הפליטות של המשרד להגנת הסביבה, שהציג שחור על גבי לבן את המשמעויות השליליות של המשך השימוש בפחם: ההשפעות על הסביבה, הבריאות והמשק. על פי הדו"ח, שתי תחנות הכוח הפחמיות, אורות רבין בחדרה ורוטנברג בחיפה, עומדות בראש רשימת 15 המפעלים המזהמים ("מפעלים שהעלות החיצונית של פליטת חומרים מזהמים לאוויר מהם היא הגדולה ביותר"), ובפער ניכר מהמפעלים שאחריהן - ביניהם 9 תחנות כוח מונעות גז.
רק לאחרונה התריע המשרד להגנת הסביבה בדיווח לממשלה על חוסר היישום של התוכנית הלאומית לצמצום הזיהום ופליטות גזי החממה, וכי "קיים חשש" שלא נעמוד ביעדי הפחתת התחלואה והתמותה בשל המשך השימוש בפחם ודחיית ההסבה של תחנות הכוח הפחמיות ליחידות מונעות גז.
אבל מה שלא רואים בדו"חות הללו הוא שהנרטיב בנוגע לגז המחצבים בישראל השתנה. אם פעם הנרטיב היה פנימי, על פיו הגז הטבעי יביא לנו עצמאות אנרגטית וחוסן כלכלי, הרי שעכשיו הנרטיב הפך להיות חיצוני, והגז הטבעי הפך לכלי דיפלומטי. רק המחיר שאנחנו משלמים לא השתנה ורק החמיר: הפגיעה בבריאות, ביוקר המחייה ובסיכון העתיד של כולנו.
הסוגיות הראשונות שעמדו על הפרק עם גילוי מרבצים גדולים של גז מחצבים לחופי ישראל היו הסוגיות הכלכליות. ועדת ששינסקי עסקה במיסוי ובתמלוגים, ובהמשך הוקמה "קרן העושר" במטרה לנהל את ההכנסות מאותם תמלוגים, תוך הבטחות לעשרות מיליארדים שישמשו לרווחה, לחינוך ולבריאות. אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד, כי הקרן דשדשה ולא קמה במשך שנים ובינתיים הקופה די ריקה.
הסוגייה השנייה שעמדה על הפרק הייתה סוגיית היצוא, שהיתה קשורה בעיקר בלחץ של ברוני הגז להפיק כמה שיותר גז ובמהירות כדי למקסם רווחים, גם על חשבון הביטחון האנרגטי של ישראל. כמובן שאת אותה ראייה כלכלית צרה וקצרת טווח ניתן היה למצוא גם בזירה הפוליטית. אחר-כך הגיע הוויכוח הגדול על מתווה הגז, והשאלה אם לפרק את המונופול האימתני שהשתלט על הגז הישראלי או להשאירו על כנו.
רק בשלב הבא הגיעו הוויכוחים הסביבתיים: האם גז טבעי הוא דלק מעבר או דלק מהעבר והאם נכון שמדינת ישראל תחליף את הפחם בגז טבעי במקום להתקדם לכיוון השמש?
והנה בשנים האחרונות הגיע שלב הדיפלומטיזציה של גז המחצבים. הניצנים היו כבר בשלב המאבק על מתווה הגז, עת נתניהו השתמש בין היתר בטיעונים כי ייצוא הגז הוא אינטרס ביטחוני ומדיני, כדי לאכוף את רצונו ורצון ברוני הגז על שומרי הסף והמערכת הפוליטית. בהמשך, עם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהובילה למחסור בגז באירופה, מיהרו לספר לנו שחייבים להאיץ את היצוא דרך מצרים כדי להציל את השוק האירופי, דבר שהתגלה כפארסה אחת גדולה.
כעת החליט שר האנרגיה ישראל כץ להגדיל את הייצוא ממאגר תמר למצרים ומשם הלאה, בלי ועדות או בדיקות, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט להקים צוות לבדיקת ייצוא מוגבר של גז ממאגר לוויתן, ולא רק למצרים ולירדן. ראש הממשלה לא חיכה להחלטות הצוות, אלא נסע כבר לקפריסין לפגישה עם ראשי הממשלה של קפריסין ושל יוון, כשעל הפרק דיון בנוגע לפיתוח שדה הגז אפרודיטה. האפשרות לבניית צינור גז בין ישראל לטורקיה תיבחן כנראה בקרוב בנסיעה נוספת של נתניהו, לפגישה עם ארדואן.
כל זה קורה למרות חששות של מומחים שונים ואנשי האוצר, שמכירת חיסול של הגז מחוץ לישראל לא תשאיר מספיק גז זמין במאגרים לשימוש פנימי וכן תגרור עליית מחירים. גם בחברת החשמל טענו שהם לא יכולים להשלים את המעבר מפחם לגז טבעי בתחנות הכוח בשל החשש לחוסר במשק.
השבוע הגישו בנות ובני נוער בישראל עתירה לבג"צ נגד הממשלה, על כך שהיא לא פועלת להתמודדות עם משבר האקלים. אין ספק שבני הנוער מבינים שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ושממשלת ישראל מסכנת את האינטרס הציבורי בתירוצים דיפלומטיים.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)