חוק התקשורת החדש פותח פתח לשליטה פוליטית בתקשורת המשודרת בישראל, קובעת חוות דעת של שניים ממומחי אסדרת התקשורת המובילים בישראל, ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ועו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ושל "העין השביעית". זוהי חוות הדעת המשמעותית והמקיפה ביותר שהוגשה עד כה (חוות הדעת המלאה ניתנת לקריאה בתחתית עמוד הזה) בתגובה לתזכיר החוק של שר התקשורת שלמה קרעי.

ההצהרה של קרעי בדבר "ביטול הרגולציה", היא סיסמה חלולה מאחוריה מסתתרת תוכנית לרגולציה פוליטית של ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים, כותבים השניים ("הסדר דה-רגולטורי משחרר למראית עין בלבד").

עוד קובעת חוות הדעת כי החוק יפגע אנושות ביצירה הישראלית המקורית; יחליש את העצמאות העיתונאית (בעיקר בשל ביטול חברות החדשות והכשרת הפרסום הסמוי); וכי הוא מפלה לטובה את ערוץ 14 ולרעה את תאגיד השידור, ללא הצדקה כלשהי.

לאורך חוות הדעת מדגימים אלטשולר-שוורץ ומן כיצד הוכן החוק ללא עבודת מטה ראויה וללא היוועצות מסודרת באנשי מקצוע ומומחים, ללא חשיבה על טובת הציבור ושוק התקשורת - או ללא חשיבה כלל.

חובבנות ושרלטנות

הכותבים מצביעים על כך שרוב הצעת החוק לקוחה מהצעת חוק קודמת, של שר התקשורת יועז הנדל. גם החוק של הנדל פגום ורווי כשלים, כותבים אלטשולר-שוורץ ומן, אולם לפחות היה מבוסס על המלצותיה של ועדה מקצועית ועל "עבודת מטה רחבה והיווה למעשה את דבר החקיקה המקיף הראשון בנוגע לתחום אסדרת התוכן האודיו-ויזואלי בישראל מזה שנים רבות".

קרעי נטל את הצעת החוק של הממשלה הקודמת (למעלה מ-75% מהמסמך של קרעי מועתק מילה במילה מהמסמך של הנדל, מציינת חוות הדעת), והכניס בה מוקשים בדמות שליטה פוליטית, פגיעה ביצירה המקורית ובעצמאות העיתונאית והטבות לערוץ 14. "הרעיונות הנוספים שמכיל התזכיר אינם מהווים שיקוף של המלצה של ועדה מקצועית כלשהי שהוקמה אי פעם בתחום", כותבים מחברי חוות-הדעת, "דווקא בשל כך, מוטלת חובת ההוכחה על מנסחי התזכיר להבהיר את הצדקות המהלך במידה רבה יותר".

מחברי המסמך מצביעים על הטעיה נוספת בתזכיר החוק, לגבי השינויים שנעשו בו בתגובה להערות הציבור. שינויים אלו מפורטים במסמך ה-RIA, מסמך המסביר את ההשלכות הרגולטוריות של חוק חדש ומצורף לתזכיר החוק. אלא שהמסמך שהגיש קרעי מתייחס בעיקר לחוק של הנדל, ולא להערות הציבור לחוק החדש או לאופן בו טופלו.

לאורך חוות הדעת שזורות דוגמאות נוספות לדיליטנטיות המאפיינת את העבודה על התזכיר, כך למשל השינוי הרדיקלי של ביטול ההפרדה המבנית נעשה ללא כל עבודה מקדימה או הסבר, ואילו ההפחתה המשמעותית בחובת הפקות המקור נעשתה ללא שום עבודה כלכלית מקדימה.

כן רגולציה, לא תחרות

שר התקשורת שלמה קרעי מתהדר דרך קבע בשתי הצהרות מדיניות מרכזיות: ביטול הרגולציה על התקשורת ועידוד התחרות והגיוון. המחברים מתייחסים לכך כבר בתחילת המסמך וקובעים כי החוק של קרעי אינו מבטל את הרגולציה על התקשורת אלא רק מחליף את המינוחים: במקום חובת רישוי - חובת רישום.

בחוק אין שום בשורה בתחום של עידוד התחרות, משום שהוא אינו פועל להגדלת שוק הפרסום ואינו משנה את המעמד של השחקנים הישראלים שממילא לא מוטלת עליהם כעת רגולציה כלשהי

"ההסדר המוצע בתזכיר לפיקוח על החדשות הוא הסדר דה-רגולטורי משחרר למראית עין בלבד (רישום שהוא רישוי) והוא מותיר סמכויות דומות לאלה של משטר רישוי". סמכויות אלה, שיהיו בידי רשות התקשורת החדשה, יכללו סמכות לערוך בדיקה פרטנית ופוליטית של כלי התקשורת המבקשים להירשם במרשם. למשל, "שיקולים פוליטיים של 'מגוון באספקת מידע חדשותי לציבור'. לרשות החדשה תהיה גם סמכות רחבה להתלות רישום או לבטלו כליל, לעצור מיזוגים ולהכריע בסכסוכים בין כלי תקשורת. יתר על כן - השר בעצמו יהיה רשאי, לפי חוק, לשנות את התנאים המונעים רישום במאגר כלי התקשורת או ספקי החדשות.

בנוסף, בחוק אין שום בשורה בתחום של עידוד התחרות, משום שהוא אינו פועל להגדלת שוק הפרסום, ממנו נגזר במידה מכרעת גודלו של שוק התקשורת המשודרת; ואינו משנה את המעמד של השחקנים הישראלים שממילא לא מוטלת עליהם כעת רגולציה כלשהי - גופי השידור המקוונים (OTT) כמו פריטיוי, סטינג או סלקום טיוי.

המומחים מצביעים על כך שקרעי גם אינו מחיל חובות רגולציה על השחקנים השואבים את הנתח השמן ביותר משוק הפרסום בתקשורת המשודרת: הרשתות החברתיות, זאת למרות שיוטיוב, למשל, היא גוף טלוויזיה מפיק ומשדר לכל דבר, ואינו שונה מגופי סטרימינג אחרים: "אם תכלית התזכיר היא ליצור תחרות בשוק השידורים, שהוא, כזכור, שוק דו צדדי (תוכן ופרסום) כי אז החרגת הפלטפורמות משמעה ששוק הפרסום ימשיך להתכווץ ולכן ההסדרים החדשים לא יובילו לשום שינוי בשוק או להכנסת מתחרים חדשים  אלא לסידור מחודש של הכיסאות על הטיטאניק הטובעת".

קרעי אינו מוותר רק לענקיות הדיגיטל הבינלאומיות, אלא לשחקנים בינלאומיים בכלל: "התזכיר מחריג יצרני תוכן הרשומים מחוץ לישראל או פועלים באמצעות שרתים מחוץ לישראל, גם אם הם משרתים קהל ישראלי [...] לא ניתן לדבר על יצירת מודלים תחרותיים בשוק כאשר מחריגים שחקנים הלוקחים נתח הכנסה משוק הפרסום הישראלי". לא מדובר בעידוד תחרות, קובעים המחברים אלא בעידוד חברות ישראליות לרשום עצמן בחו"ל.

מחברי המסמך מצביעים על מוקש נוסף החבוי במסמך ומעיד על כך שאין בכוונת המחוקק להכניס תחרות אמיתית לשוק. סעיף 111(י) לתזכיר החוק (המסומן באופן מטעה כהוראת מעבר), קובע כי כללי הבעלות הצולבת המגבילים אחזקה של ערוץ חדשות במקביל לאתר חדשות, לא יחולו על השחקנים הקיימים בשוק. "מנסחי התזכיר מתהדרים בכללי הבעלות הצולבת ובקידום תחרות כחלופה לרגולציה על איכות השידורים, אבל, למעשה, בסעיף זה מתחבאת העובדה שהתזכיר איננו מתכוון להתערב במצב הקיים בשוק, שאין להניח שישתנה באופן מהותי בעתיד הנראה לעין".

הטבות לערוץ 14, פגיעה בשידור הציבורי

החוק החדש לא רק שאינו מעודד תחרות, הוא גם פוגע בה. מחברי חוות הדעת מצביעים על המקומות בחוק המוקדשים להפלייה לטובה של ערוץ 14, המסור להדהוד דף המסרים של הממשלה.

כך למשל משנה קרעי את המדדים שנקבעו בתזכיר הנדל לגבי חובת הרישום ויוצר הגדרה חדשה של ערוץ בינוני, שהכנסותיו נמצאות בטווח שבין 80 ל-160 מיליון שקל. "עולה החשש כי הגדרה זו נתפרה למידותיו של שחקן מסויים בשוק, שלפי הצהרותיו של השר הממונה יש לו עניין משמעותי בקידומו", כותבים אלטשולר-שוורץ ומן.

סעיף אחר, שמחברי חוות הדעת קובעים כי הוא מעיד על "בורות דיגיטלית", הוא זה האוסר על הצבת כפתורים בשלט הטלוויזיה שיפנו לערוץ מסויים. "מדובר בתפיסה של רישיונות בכסות של חובות רישום, ובמצב של 'מיקרו מנג'מנט' מצד הרגולטור שתכליתו להתערב בשיקולים מסחריים של ספקי תכנים, ושעולה החשש שבמקביל גם תכליתו  לקדם ערוץ חדשות מסוים שהשר הממונה תומך בו בגלוי".

גם בפרק היצירה המקורית, מזכירים מחברי המסמך כי המדדים שנקבעו בחוק בנויים כך שערוץ 14 לא יהיה חייב במימון יצירה ישראלית מקורית. בפרק העוסק בעידן פלוס, מזכירים המחברים כי גם כאן טמונה הקלה משמעותית לערוץ 14, שנקבע כי יהיה פטור מדמי ההפצה.

מול ההטבות לערוץ 14, כולל תזכיר החוק פגיעה בוטה ולא מוצדקת בשידור הציבורי, שיחויב למסור חינם אין כסף את תכניו לשירותי VOD של חברות מסחריות. מדובר, כותבים המחברים, ב"הצעה פסולה" ה"מתעלמת מכך שכל תכני התאגיד כולם עומדים לרשות הציבור בערוצי ההפצה של התאגיד עצמו, ללא כל תשלום". לא מדובר בהטבה לציבור, אלא לבעלי הערוצים המסחריים. בנוסף, ההסדר פוגע בגופי ההפקה, שחלק מהתשלום על התכנים מגיע אליהם.

"אין מקום ליצור רגולציה שכל מטרתה להשיג פגיעה בתאגיד, בלי שיש לה אפקטיביות פרודוקטיבית או הצדקה מהותית", קובעת חוות הדעת.

השתלטות פוליטית על הפיקוח על התקשורת

חוק התקשורת של קרעי נגוע בשרלטנות ועטוף בהצהרות חלולות, קובעים למעשה ד"ר אלטשולר-שוורץ ועו"ד מן. אולם מאחורי כל אלו מסתתרים דברי חקיקה משמעותיים ומרחיקי לכת. הראשי שבהם, קובעים השניים, הוא קיבוע השליטה הפוליטית בפיקוח על התקשורת המשודרת בישראל. הפוליטיזציה של הרגולציה על התקשורת בחוק קרעי נעשית בארבעה אמצעים.

האמצעי הראשון והבולט ביותר הוא הפוליטיזציה המוחלטת של הרגולטור עצמו: רשות התקשורת החדשה, שלפי תזכיר החוק של קרעי, חברי המועצה שלה והעומדים בראשה ייבחרו באופן ישיר או עקיף על ידי שר התקשורת (ובחלק קטן של המקרים, על-ידי שרים אחרים).

חוק קרעי מקבע מצב של שליטה ממשלתית בוטה בגוף המאסדר החדש, זאת למרות הרגישות המיוחדת של תחום התקשורת. במקום להקים רשות תקשורת עצמאית - רשות התקשורת החדשה תפעל בתוך משרד התקשורת ומנגנון המינויים ברשות יהיה כפוף לשר התקשורת ולממשלה

משרד התקשורת מפקח על שוק התקשורת המשודרת באמצעות הרשות השנייה לשידורי טלוויזיה והרדיו והמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין. את שתי הרשויות האלו אמורה להחליף רשות תקשורת חדשה, שתפקח על כלל השחקנים, כולל אלו שאינם נתונים כעת לרגולציה כלל משום שהם פועלים על גבי האינטרנט.

אלא שחוק קרעי מקבע מצב של שליטה ממשלתית בוטה בגוף המאסדר החדש, זאת למרות הרגישות המיוחדת של תחום התקשורת. במקום להקים רשות תקשורת עצמאית, בהתאם לניסיון בישראל ובעולם ובהתאם להמלצות המצטברות של ועדות מקצועיות, קובע חוק קרעי כי רשות התקשורת החדשה תפעל בתוך משרד התקשורת, וכי מנגנון המינויים ברשות יהיה כפוף לשר התקשורת ולממשלה.

שני המומחים מצביעים כך שתזכיר החוק של קרעי קובע לגבי הרכב המועצה "שילוב החורג מן הצורך של נציגי ממשלה (תוך ניגוד עניינים מובנה כמעט), ומתן משקל יתר לחברי מועצה מתנדבים לעומת עובדים מקצועיים של הגוף הרגולטורי", "היעדר ערובות מספיקות לעצמאות התקציבית של הגוף הרגולטורי החדש", "יצירת כפל תפקידים שיוביל למתח מובנה בין תפקיד היושב ראש הגוף לבין תפקיד המנכ"ל" ו"ריבוי ועדות איתור חלף הרחבת השימוש במנגנון האיתור הקיים בתאגיד השידור שהוכיח עצמו".

"גם ביחס לתזכיר הקודם סברנו כי הקביעה בתזכיר החוק לפיה המועצה תהיה עצמאית היא קביעה למראית עין בלבד בשל הפוליטיזציה שבהליכי המינוי, מעורבות הממשלה במועצה, הארכת הכהונה, הפסקת הכהונה ופיזור המועצה", קובעת חוות הדעת, "עם זאת, כפי שמראה הטבלה המצורפת, התזכיר הנוכחי, לא רק שאיננו מתקן את הכשלים שהתקיימו בתזכיר הקודם, אלא מגביר את מעורבות הממשלה והדרג הפוליטי ברגולציית השידורים ואת יכולת ההשפעה והשליטה שלהם בתהליך המינוי ובתוצאותיו".

השליטה הפוליטית של שר התקשורת ברשות החדשה מוטמעת בתזכיר החוק באופן בוטה ומפורש: "השוואה בין דברי ההסבר של התזכיר הנוכחי לאלה של התזכיר הקודם מלמדת כי נמחקה, בפשטות, הקביעה כי הגוף יהיה עצמאי". המילה "עצמאית" נמחקה מהסעיף המתאר את מאפייני הרשות ובמקומה נכתב כי הרשות "תשאף" לעצמאות. גם בהמשך, נמחק המשפט לפיו הרשות "תפעל באופן עצמאי מהדרג הפוליטי". חובת ההתנהלות באופן עצמאי נמחקה גם מהסעיף הקובע את אופן המינויים ברשות החדשה.

"ביטול עקרון העצמאות", כותבים אלטשולר-שוורץ ומן, "נעשה בכוונת מכוון ובמטרה גלויה לעין. [...] הרשות איננה מוקמת כגוף עצמאי, תהליכי המינויים שלה קרובים לפוליטיקה באופן בלתי רצוי ומזיק [...] כל שנותרנו איתו הוא 'שאיפה לעצמאות בפעילותה' של הרשות. על כך נאמר, בעזרת השם".

המוקש הנסתר: "הסדרי ביניים" ו"הוראות מעבר"

האמצעי השני לפוליטיזציה של הפיקוח על התקשורת המשודרת עליו מצביעים מחברי הוא "הסדרי הביניים" ו"הוראות המעבר" הקבועים בחוק. מדובר בנקודה קריטית שכמעט ולא התייחסו אליה עדיין, החבויה בעומק התזכיר.

לפי אותן הורות מעבר, יוכל השר קרעי בפועל להימנע לגמרי מהקמת גוף רגולטורי חדש ולהעביר את סמכויות-העל של הרגולציה אל מנכ"ל משרד התקשורת - הכפוף באופן מלא לשר. מדובר בהגדרה בתקופה זמנית, אולם משכה אינו מוגדר ו"כידוע לכל בר דעת, במדינת ישראל הזמני הוא הקבוע", מזכירים המחברים.

לפי סעיפים 110-111 בתזכיר, החוק יחול למעשה עוד בטרם תוקם רשות התקשורת החדשה, וזאת בניגוד לכל המקובל בהליך חקיקה תקין. מי שיהיה אחראי על הוצאתו לפועל של החוק החדש יהיו הגופים המאסדרים הקיימים (הרשות השנייה ומועצת הכבלים), אולם הן יהיו כפופות לוועדה בראשות מנכ"ל משרד התקשורת. "אנו סבורים כי מדובר בהסדר בלתי ראוי עניינית ומעשית", קובעים אלטשולר-שוורץ ומן.

"החשש הוא שאם הרשויות הקיימות יהיו האמונות על ההסדרים המהותיים של החוק, ממילא איש לא יזדרז לסגור אותן ולהקים תחתיהן רשות חדשה, ובינתיים יהפוך מנכ"ל משרד התקשורת לרגולטור העל של התקשורת המשודרת בישראל, באחד מן הרגעים הרגישים ביותר בהיסטוריה של הרגולציה".

"ניכר כי מנסחי התזכיר מבקשים למהר ולהכניס לתוקף את הרפורמות המשמעותיות שבו. אבל, בבואם לעשות כן הם יוצרים כאוס רגולטורי, בזבוז כספים ובעיקר – קירוב של הרגולציה והפוליטיקה"

המחברים מצביעים על חוסר ההיגיון המוחלט שבהוראת מעבר זו. הרי תזכיר החוק קובע כי הגופים הקיימים כושלים וצריך להחליפם, כיצד אותם גופים ממש הופכים בפועל למי שאחראים על יישום החוק החדש? בנוסף, הרשות השנייה ממומנת על-ידי הגופים המפוקחים על-ידה, אולם לפי החוק החדש בטלה החובה הזו - אם כן מי יממן את הרשות? ואם התזכיר "מבטל" או מפחית את הרגולציה, כטענת קרעי, מדוע צריך גוף בסדר גודל של הרשות הקיימת כדי לטפל בו?

"ניכר כי מנסחי התזכיר מבקשים למהר ולהכניס לתוקף את הרפורמות המשמעותיות שבו. אבל, בבואם לעשות כן הם יוצרים כאוס רגולטורי, בזבוז כספים ובעיקר – קירוב של הרגולציה והפוליטיקה", מסכמים אלטשולר-שוורץ ומן.

שליטה ממשלתית במדידת הרייטינג

אמצעי נוסף לשליטה פוליטית בתזכיר החוק של קרעי הוא ההלאמה המתוכננת של מדידת הרייטינג וההשתלטות הממשלתית על נתוני הצפייה. מדובר, קובעים מחברי חוות הדעת, ב"הסדר פסול ובעייתי".

לדבריהם, "הכנסת שיקולים פוליטיים לתוך מדידה מקצועית תיצור משבר אמון מול האזרחים ומול המפרסמים – מדידת המידרוג צריכה להיעשות באופן מקצועי ונטול פניות ולא ניתן לבצע אותה באמצעות גוף הנמצא בשליטה פוליטית". זו הסיבה, מזכירים המומחים, להדגשת עצמאותם של גופי איסוף ועיבוד מידע כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או מחלקת המחקר של בנק ישראל וכיוצא בהם.

בנוסף, "ההסדר יוצר מאגר מידע רגיש על נתוני צפיה ועמדות פוליטיות של אזרחי המדינה בתוך רשות שלטונית פוליטית". לפי תזכיר החוק של קרעי, משרד התקשורת יוכל לאסוף מידע בנוגע לנתוני צפיה וצריכה של תוכן חדשותי בישראל. "מדובר במידע אישי רגיש מפני שהוא חושף הרגלי צפיה של אזרחי ישראל בפלטפורמות אודיו ויזואליות, דבר שעשוי ללמד באופן ישיר על עמדותיהם הפוליטיות ועל עמדות שלהם בתחומים נוספים. אין להתיר זאת בשום פנים ואופן".

פגיעה חמורה בעצמאות העיתונאית

לפי מחברי חוות הדעת, האמצעי הרביעי לפוליטיזיציה של שוק השידורים הוא באמצעות "פוליטיזציה עקיפה": חיסול חברות החדשות. חובת ההפרדה התאגידית בגופי התקשורת נועדה לייצר עצמאות של גופי החדשות, ולמנוע או להפחית התערבות פסולה של בעלי כלי התקשורת בתוכן החדשותי. ההחלטה לבטל כליל את חברות החדשות וההפרדה התאגידית היא "תפיסה חדשה ביחס לרגולציה, ללא הערכת השפעות, תמיכה מחקרית או המלצות של ועדות קודמות".

התכלית שהייתה קיימת בתזכיר הקודם לאסדרת חדשות: "שמירה על טיב התוכן החדשותי ומניעת זליגה של אינטרסים מסחריים לתוכן", נמחקה לגמרי

כמו במקרה של רשות הפיקוח החדשה, גם במקרה של ערוצי החדשות נמחקו מתזכיר החוק המילים המתייחסות לעצמאות עיתונאית: "שמירה על עצמאות מערכת החדשות וניתוקה  מהאינטרסים המסחריים של בעל הרישיון". במקומם מופיעה אמירה כללית על "הותרת הבחירה בידי הציבור הרחב".

גם התכלית שהייתה קיימת בתזכיר הקודם לאסדרת חדשות: "שמירה על טיב התוכן החדשותי ומניעת זליגה של אינטרסים מסחריים לתוכן", נמחקה לגמרי, והחליפו אותה רק תכליות הקשורות לתחרות.

"מדובר בשינוי קונספטואלי משמעותי שלא נעשתה לגביו עבודת מטה באף אחת מן הוועדות שכונסו ב-25 השנים האחרונות, שלא נעשתה לגביו עבודת הערכת השפעות ושלא הוצע באף אחת מן ההמלצות בתזכירים קודמים, ובכלל זה אלה שעסקו במפורש ובמכוון בדה-רגולציה בפיקוח על שוק השידורים".

לפי חוות הדעת, הסדרי הפרדה מבנית הם הכלי היעיל ביותר בהתמודדות עם ניסיונות השפעה זרה על התוכן החדשותי, כל עוד הם נאכפים באופן הולם. במקום לנסות ולחזק אותם, קרעי מורה לבטל אותם כליל מבלי שיציע כל חלופה - ומגלגל את את האחריות על הציבור. "האם מנסחי התזכיר ומוביליו היו מעזים להציע הצעות דומות לרגולציה בתחום התחבורה, הפיננסים והביטוח או הבריאות למשל?", שואלים מחברי חוות הדעת.

ההחלטה החפוזה של קרעי להתכנס מאחורי הסיסמה "הציבור יחליט", מותירה שאלות חשובות ללא מענה, כותבים שני המומחים. כיצד הציבור יוכל להגן על עצמו מפרסום סמוי או אינטרסים סמויים, שהוא כלל אינו מודע אליהם? כיצד תוכל להתקיים תחרות משמעותית שתאפשר בחירה כזו שקרעי מנופף בה, אם גודל שוק הפרסום נותר כשהיה והוא מאפשר מספר מועט של מתחרים? ובמקרה שמספר השחקנים יגדל כתוצאה מהורדת רף האיכות של המוצר - מה שנהוג לכנות "ברלוסקוניזציה" של הטלוויזיה - "האם תחרות בין מוצרים פגומים מרובים וללא אמות מידה מינימליות היא תחרות מועילה או שהיא מירוץ לתחתית בו נפגע הצרכן התקשורתי אף יותר?.

"תפיסה זו, שהיא שגויה בעינינו, שומטת את הקרקע תחת התזכיר כולו. אם הסיבה היחידה לאסדר חדשות היא לקדם תחרות ולמנוע ריכוזיות, אין שום צורך בחקיקה ייחודית ובפיקוח דרך משרד התקשורת וניתן לטפל בעניין באמצעות דיני התחרות הכלליים והרגולטור המופקד עליהם", מסכמת חוות הדעת.

פגיעות קשות במוצר העיתונאי

מחברי חוות הדעת מציינים פגיעות נוספות במוצר העיתונאי: תזכיר החוק לא קובע שום כללים בנוגע לפרסום סמוי ושילוב פרסומות בתוכן העיתונאי. נסיגה מהאסדרה שהוסדרה ממש בשנים האחרונות, על בסיס עבודת מטה ארוכה ומסודרת. המשמעות היא, למעשה, התרה של שילוב של תוכן פרסומי סמוי בשידורי החדשות והאקטואליה.

"הסדר זה סותר לחלוטין את עקרונות המקצועיות והאתיקה העיתונאית, והוא גם מתעלם מן העובדה שתוכן פרסומי סמוי מהווה כשל שוק משום שלרוב, אין הצופים מסוגלים לזהות אותו בזמן אמת והדבר משפיע על שיפוט המציאות שלהם, ולכן גם בתנאי תחרות ובחירה חופשית שהתזכיר מתהדר בהם, הציבור ייחשף לתכנים תקשורתיים המוטים בשל פרסום סמוי בלי שידע זאת ויהיה מסוגל לקבל החלטות".

בנוסף, תזכיר החוק של קרעי מתהדר בכך שהוא מעביר את האחריות לציבור, אבל התזכיר שלו אינו כולל מוסד של ממונה על תלונות הציבור, שיוכל לממש את האחריות החדשה שלו בדיבור אל עצמו.

פגיעה נוספת במוצר העיתונאי שמחברי חוות הדעת מוצאים בתזכיר החוק החדש, רביעית במספר, היא היחס לאתיקה. התזכיר קובע כי כל כלי תקשורת יאמץ תקנון אתיקה, אולם באותה נשימה קובע גם, באופן ביזארי, כי לא תהיה לכך שום נפקות: "הוראה זו היא בעלת משמעות סמלית בעיקרה ולא צפויה להיות כפופה לאכיפה בידי הרשות".

"מדובר ביצירת אקלים פעולה פרוע ונתון להשפעות סמויות ומשמעותיות בידי מגוון גורמים ובשל מגוון אינטרסים ואף הזדמנות לשיתוף פעולה ביניהם לשם יצירת זירת סחר תודעתית שהנפגע העיקרי והקבוע שלה יהיה הציבור הרחב"

לפי מחברי חוות הדעת, הדבר מלמד "על היעדר המחויבות שחשים מנסחי התזכיר לחובת ההפרדה בין אינטרסים של בעלים ובעלי מניות וגורמים מעוניינים נוספים; וכמובן לחובה לציית לכללי האתיקה העיתונאית ולאמות מידה מקצועיות מקובלות ומוכרות".

העובדה שהתזכיר "משתמט מהצורך לקיים גוף מרכזי של תלונות ציבור ומסתמך על כך שמישהו מתוך הציבור יבצע השוואה מדוייקת בין סעיפים אתיים שגם כך מנוסחים באופן כללי ומעורפל", מלמדת על כך ש"מדובר באוסף של הצהרות ריקות ללא כיסוי אכיפתי ואפילו ללא עידוד אכיפה אזרחית במישור המשפטי. למעשה, מדובר ביצירת אקלים פעולה פרוע ונתון להשפעות סמויות ומשמעותיות בידי מגוון גורמים ובשל מגוון אינטרסים ואף הזדמנות לשיתוף פעולה ביניהם לשם יצירת זירת סחר תודעתית שהנפגע העיקרי והקבוע שלה יהיה הציבור הרחב".

פגיעה אנושה ביצירה הישראלית

חלק חשוב אחר של התזכיר, שמחברי חוות הדעת מתייחסים אליו בחומרה, הוא זה העוסק בחובת הפקות מקור. קרעי התייחס בעבר בביטול לצורך להגן על היצירה הישראלית ולחייב גופי תקשורת במימון שלה, אולם מאז, אולי בעקבות הלחץ הציבורי יוצא הדופן, שינה את עמדתו ותזכיר החוק כולל פרק על חובת מימון יצירה ישראלית מקורית מ"סוגה עילית". אלא שלפי מחברי חוות הדעת, מדובר בקבלה מן הפה ולחוץ, ובפועל תזכיר החוק פוגע קשות ביצירה המקומית.

"התזכיר קובע רף הכנסות גבוה מדי כנקודת מוצא להחלת חובת ההשקעה וכן מפחית משמעותית את האחוז שיש להשקיע: 2-4 אחוזים במקום שיעור כפול מזה ומעלה כיום", נכתב בחוות הדעת.

"מדובר באחד מהתחומים המרכזיים שבלב האסדרה הקיימת והעתידית ויש לו חשיבות והשפעה ניכרות על ציבורים רחבים של המעורבים בתעשיית המדיה, ההפקה והיצירה וכמובן על צרכני התקשורת הישראלים", מזכירים אלטשולר-שוורץ ומן, אלא ש"הוראות התזכיר הנוכחיות פוגעות פגיעה קשה, בלתי מידתית ובלתי מוסברת במשאבים העומדים לרשות התעשייה המקומית".

קרעי מוריד באופן דרסטי את אחוזי המימון ליצירה הישראלית המקורית, וטוען כי שינוי המדדים לגבי הגופים שיהיו חייבים במימון, יפצה על הירידה באחוזי המימון. המציאות, כותבים המומחים, הפוכה: "אף אחד מן השחקנים הקיימים שאינם מחוייבים בחובת הפקה ישראלית מקומית כיום, לא ייכנס לתוך טווח הפרישה של הרגולציה בעתיד הנראה לעין, למשל שחקני ה-OTT או ערוץ 14". למעשה, רק גוף נוסף אחד ויחיד יהיה מחויב במימון יצירה ישראלית: נטפליקס, שהתזכיר אינו מסביר איך היא לבדה תפצה על הירידה הדרמטית באחוזי המימון.

הזדמנות שהוחמצה

מחברי חוות הדעת מצביעים גם על ההזנחה בתזכיר החוק של השידורים הקהילתיים, על הפתרון הבעייתי לשידורי עידן פלוס, על המדיניות הבעייתית ביחס לאסדרת שידורי הספורט ונושאים נוספים, כשמעל הכל מרחפת קביעה על הזדמנות שהוחמצה.

"הצורך בשינוי התפיסה הרגולטורית לגבי פיקוח על שידורי טלוויזיה הוא נחוץ והכרחי, ונובע משתי סיבות", כותבים עוד ד"ר אלטשולר-שוורץ ועו"ד מן. הסיבה הראשונה היא הצורך ב"יישור מגרש המשחקים". החוק הנוכחי אנכרוניסטי וכלל אינו מתייחס לכלי תקשורת מקוונים. כך יוצא שחלק מהשחקנים פועלים תחת רגולציה וחלקם לא. עיוות זה בחוק פוגע בשוק כולו ובפרט בשחקנים ישראלים בשוק הטלוויזיה המתמודדים מול שחקנים בינלאומיים שהם גם גדולים וחזקים פי כמה, וגם פועלים ללא כל חובות רגולטוריות.

הסיבה השנייה, כותבים השניים, היא החולשה והסיאוב של הגופים הרגולטוריים הנוכחיים במשרד התקשורת: "רגולציית יתר פרטנית, 'חוזים רגולטוריים' ועבודה פרטנית מול שחקנים ספציפיים, ריבוי רגולטורים וחפיפה מיותרת ביניהם וכן תהליכי פוליטיזציה של הרגולציה".

לכן, חקיקתו של חוק תקשורת חדש היא "אבן דרך והזדמנות חשובה אשר תאפשר לתכנן מחדש תחום חשוב ורגיש זה", בעוד בפועל, תזכיר החוק של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי אינו מיישר את מגרש המשחקים אלא רק מעקם אותו עוד יותר, ואינו מטפל בכשלים של הגופים הרגולטוריים אלא מחמיר אותם.

ישראל, ושוק התקשורת המשודרת, זקוקים באופן דחוף לחוק תקשורת חדש, אבל לא לחוק שיחריף את הבעיות בשוק אלא כזה שינסה לפתור אותן. חוק התקשורת של קרעי הוא חוק מהסוג הראשון.

*  *  *

חוות הדעת של ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ ועו"ד אלעד מן

להורדת הקובץ (PDF, 441KB)