התקדמות חקיקת "הרפורמה" המשפטית הוציאה אלפי ישראלים לרחובות, כדי להביע עמדה בנוגע לשאלות של ריבונות ואיזון בין הרשויות. מתחת לחילוקי הדעות, נדמה שהצדדים מסכימים כולם כי יש לבחון מחדש את האיזונים בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, כשלכל צד יש גישה משלו בשאלה איזו מבין הרשויות צריך לחזק ואיזו להחליש. המסר שלגביו יש תמימות דעים, לכאורה, הוא שאיזון נכון בין הרשויות הוא אבן יסוד של חיים בני קיימה במדינה. הן בימין והן בשמאל מסכימים שהמצב הנוכחי לא יוכל להימשך. אולם, בעוד שהציבוריות הישראלית מבינה נכון את אופי התמורה ההיסטורית שמתרגשת עלינו – קרע יסודי עם העבר והמשך אל עתיד ללא תקדים – היא מפספסת לגמרי את מקורה של התמורה הזאת.

בספרו Down to Earth: On the New Climatic Regime, מציג ההוגה הצרפתי ברונו לאטור ניתוח של מצבנו הפוליטי באנתרופוקֶן – העידן הגאולוגי הנוכחי שבו הפך האדם לכוח המרכזי שמשנה את כדור הארץ, בעיקר דרך הרכב הפחמן באטמוספירה. עיקר הניתוח של לאטור נסוב סביב העובדה כי באנתרופוקן קורסת למעשה ההפרדה בין "היסטוריה אנושית" ל"היסטוריה של הטבע".

התקופה המודרנית, זו שמגיעה עתה לסיומה, התאפיינה ביציבות ביחסי האדם־טבע בדמיון הפוליטי הקולקטיבי, כאשר הטבע שימש רקע פסיבי להרפתקאותיו של האדם. עם שינוי האקלים, מדגיש לאטור, הפיקציה הזו אינה מחזיקה עוד, מאחר שנלקחה מהאדם השליטה בגורלו. בעולם החדש שבו אנו חיים, אותו "רקע פסיבי" התעורר והחל להתנגד לכוח שמפעילה האנושות.

התפרצות נגיף הקורונה שימשה דוגמה טובה לכך. השינויים המהותיים שחווינו – החל מקריסת השגרה היומיומית, דרך היעלמות הטיסות ועד שיתוקן של מערכות הבריאות במדינות רבות – היו כולם תוצאה של ההתערבות האנושית בטבע הדומם, שקטע את דממתו. מקורו של נגיף הקורונה היה, ככל הנראה, בחדירה בלתי מרוסנת של האדם אל שטחי מחייה של מינים אחרים (ציד של פנגולין) ו"ייבוא" שלהם אל העולם האנושי כמזון. ובכן – החדירה הזו לא עברה בשקט. היא עוררה תגובה בדמות מוטציה של נגיף, וזו גררה שינויים מהותיים באופן הקיום של האדם.

מוחים נגד ההפיכה המשטרית חוסמים את נתיבי איילון (צילום, יוסי אלוני, פלאש 90)

אף שהיו מגפות גם בעבר, הקורונה הדגימה את ההשלכות בעולם גלובלי שתלוי בשרשראות אספקה בינלאומיות; שיש בו תנועה בין־יבשתית ערה, ללא יכולת אמיתית למנוע מעבר של אוכלוסיות בין מדינות; שפועל על בסיס שווקים למטרות רווח; ושתכליתו העליונה הוא צמיחה – צמיחה התלויה בניצול בקנה מידה עצום של משאבים טבעיים. רשת אדירה זו של גורמים, המתפרסת לאורך הגלובוס כולו, תלויה בהמשך הפסיביות של הטבע נוכח פעולותיה של האנושות. אולם, בעולם שבו הטבע התעורר ואנו חווים מצדו תגובה אחר תגובה, אפשר לומר שאיבדנו את הצפון. איננו מבינים עוד את המרחב שעליו אנו טוענים לבעלות ולריבונות.

בעקבות לאטור, אני מבקש להציע כי עצם הופעתה של שאלת האיזון בין שלוש הרשויות כאבן יסוד המכוננת את אופייה של מדינת ישראל היא כשלעצמה ביטוי של הדחקה מצד הציבור והפוליטיקה בישראל של משמעות הקיום על האדמה – אבן היסוד האמיתית, פשוטו כמשמעו. בעצם העיסוק בפוליטי כזירה טוטאלית הקובעת את כל ממדי חיינו, אנו מפספסים את הגאופוליטי של ארץ ישראל – את עובדת הקיום הגאופוליטי שלנו על אדמה חיה שעוברת שינוי אקלימי.

חשוב לציין בהקשר זה כי המונח "גאופוליטיקה" משמש בשיח הרווח לדיון ביחסים בין־מדינתיים, כשהתחילית "גאו" מצביעה בו על חשיבות מיקומן הגאוגרפי של המדינות שבנדון. התעקשותו של לאטור להשתמש במונח זהה עבור דיון שונה בתכלית, נועדה להמחיש שבאנתרופוקן אין יותר הפרדה בין הפוליטי ובין ה"גאו" (גם גרפית: המקף ביניהם יורד), ויותר מכך, ה"גאו" מתייחס כעת לגאולוגיה – אופן ההתפתחות הדינמי של כדור הארץ והאטמוספירה – ולא לגאוגרפיה, המתייחסת לפּני השטח של הכדור. במילים אחרות, אם בעולם הישן דִמְיַינּוּ ישויות פוליטיות שממוקמות לצד ישויות פוליטיות אחרות על שטחו היציב של כדור הארץ, הרי שבעולם החדש האדמה והאוויר שאנו תלויים בהם עוברים שינויים דינמיים, בלתי יציבים ושנוגעים לכל חלקי הכדור.

הרשות הרביעית

הקרע שאנחנו חווים עם העבר, ושבעטיו אנו מביטים לעתיד ללא תקדים, אינו נובע מהזירה הפוליטית הבוערת שלנו, המבעבעת על רקע תפאורה יציבה ובלתי משתנה של הטבע, אלא בדיוק להפך – הקרע מגיע מכיוונו של טבע לוהט, פועל ומשתנה, המשנה בתורו את הזירה הפוליטית.

מספיק להבחין כיצד, באופן אירוני, שבוע "בליץ החקיקה" התרחש בחודש שבו נשברו כל שיאי הטמפרטורה על כדור הארץ. ב-6 ביולי נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של מדידות הטמפרטורה, וככל הנראה הגבוהה ביותר בעידן ההולוקן (שקדם לאנתרופוקן), וזאת לאחר חודש יוני החם ביותר בהיסטוריה. בד בבד, טמפרטורת האוקיינוסים שברה את שיא החום עבור החודשים מאי, יוני ויולי, עם גלי חום שמעולם לא נראו בחלקים הצפוניים של האוקיינוס האטלנטי. היקף הקרח באנטארקטיקה – המהווה מדד להתקדמותה של ההתחממות הגלובלית – רשם אף הוא שפל שלא נראה כמותו, וכמות הקרח היא הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם, הרבה מעבר לתחזיות. למעשה, מדעני האקלים מדברים בימים אלה על "כניסה לטריטוריה לא ידועה ולא ממופה" של היסטוריית האקלים על כדור הארץ.

את השינויים הללו כופה עלינו כוח ריבוני נוסף, החיצוני לפרויקטים של האנושות; מעין רשות רביעית שאדישה למריבות היהודים, שאינה מושקעת בבורסה, ושאי אפשר לשחד אותה – הרשות הרביעית שמעכשיו קיימת בכל משטר, דמוקרטי או לא. זו הרשות המתערבת של שינוי האקלים. אנחנו חייבים להתייחס אליה ללא קשר לסדרי המשטר שלנו ולשאלת האיזון הרצוי בין שלוש הרשויות האחרות, והעובדה שאנחנו לא עושים כן מעידה על הדחקה עמוקה.

בספרה מ-2015, In Catastrophic Times: Resisting the Coming Barbarism (בזמנים קטסטרופליים: התנגדות לברבריוּת שבפתח), טוענת פילוסופית המדע איזבל סטנגרס כי בתקופת האנתרופוקן עלינו לחשוב על כדור הארץ כעל ישות "מסיגת גבול" ולשכוח מהייצוגים הקודמים שלנו על אודותיו. מבחינתה, האנושות "אינה עוסקת יותר [אך ורק] בטבע פראי ומאיים, ולא בסביבה עדינה שדורשת הגנה, או טבע שמחכה שננצל אותו ללא רחם", אלא בישות פולשת שאינה מנהלת איתנו שום שיח ושיג. כשהיא נפגעת, היא אדישה לחלוטין לשאלה "מי האחראי?". "היא לא מתנהגת כמתקנת עוולות", כותבת סטנגרס. "היא מתערבת באופן חד־צדדי. […] אין יותר עתיד נראה לעין שבו [הרשות הרביעית] מעניקה לנו את החירות להתעלם ממנה".

מה שהיה הוא לא שיהיה

במודרנה, החברה מבינה את עצמה כמי שמתקדמת כל העת על ציר זמן, בתהליך התפתחות לינארי. קריאות המוחים בישראל מדברות כולן שיח של "כך אי אפשר להמשיך". יהיה תוכן ה"כך" אשר יהיה, פרספקטיבה זו מניחה במובלע את קיומו של ציר זמן יציב אשר ללא פעולה אקטיבית וכינונו של סדר חדש, התנועה עליו תיוותר כפי שהיתה פחות או יותר. המגמות יישארו זהות.

כך, יריב לוין ושמחה רוטמן סבורים כי ללא התערבות, המרכז־שמאל ימשיך בתהליך הליברליזציה שהחל עם המהפכה המשפטית של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק ושהביא ל"אסון ההתנתקות", לדידם. בני גנץ, יאיר לפיד ויתר אנשי המרכז־שמאל סבורים, כך נדמה, כי במידה שלא יענו לצו השעה ויתנגדו, הימין המתנחלי ימשיך את התהליך הפיכת ישראל ליהודה ושומרון, הימין החרדי ימשיך בתהליך הפיכת ישראל למדינת הלכה, והימין הפופוליסטי ימשיך לדרדר את ישראל אל עבר שחיתות שלטונית ופשיזם.

הצפות בפקיסטן (צילום: סמל מוניקה ק. סמית; DVIDSHUB, רישיון cc by 2.0)

ואולם, ההכרה ברשות הרביעית ובקיומו של משטר אקלימי חדש פירושה שבכל מקרה, היכולת ללמוד מן העבר ולגזור ממנו מסקנות כלפי העתיד אבדה. למעשה, הרשות הרביעית מבטיחה כי גם ללא כל התערבות בהווה, העתיד יהיה שונה רדיקלית מכפי שהתרגלנו. כל אחת מפנטזיות ההמשכיוּת – הליברליזציה תימשך, ההתנחלות תימשך, ההדתה תימשך, השחיתות תימשך – עומדת בניגוד גמור לעובדת התערבותה הוודאית של הרשות הרביעית, שתטרוף – ולמעשה טורפת כבר – את הקלפים של הצדדים כולם.

פנטזיית המשך הליברליזציה, למשל, תלויה בהמשך חברת השפע – וקיומה של האחרונה לכל הפחות מוטל בספק באנתרופוקן. פנטזיית המשך פרויקט הכיבוש (או הסיפוח) וזליגתו אל פנים הארץ תלויה בין היתר ביציבותה של ממלכת ירדן – הנחה שלא ניתן להמשיך לסמוך עליה כפי שמלמד, למשל, דו”ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2021 העוסק ב"השפעתם של שינויי האקלים על הביטחון הלאומי". המסמך דן בתרחיש שבו אלפי פליטי אקלים מגיעים לירדן ממזרח וכן ב"התייבשותה" של הממלכה מבצורות – התפתחויות המעמידות את הכיבוש כולו בשאלה. מעבר לכך, כפי שמלמד הדו”ח, עצם חשיבותו האסטרטגית של המזרח התיכון כולו עתידה לעבור רוויזיה: ההתחממות צפויה להוביל לפתיחת נתיבי סחר ימיים חדשים על חשבון תעלת סואץ (למשל בסיביר), שתוזיל את העלויות עבור ארצות רחוקות, וזניחת הנפט והגז הטבעי כמשאבים המרכזיים של הכלכלה הגלובלית יפחיתו שתיהן את ההסתמכות על מדינות האזור. המשמעות היא שהעניין הנוכחי של המעצמות במדינתנו אינו מובטח כלל ועיקר. ואלה רק חלק קטן מהתרחישים המידפקים על דלתנו.

הריבונות תמיד תהיה על תנאי

בנקודה זו ראוי להתייחס גם לשיח "בעלוּת הבית" וההתעקשות לפיה לאלקטורט יש מנדט בלעדי על עיצוב המציאות. ההכרה ברשות הרביעית פירושה, גם, תשומת לב לכך שמציאות שבה לעם השוכן בטריטוריה מסוימת יש שליטה מלאה על עתידו ועל אופן קיומו איננה יותר מן האפשר (אם אי פעם היתה). לשם המחשה, נוער בן גביר הכהניסטי מוזמן לעשות תהלוכות "בעלי הבית" בטיילת בתל אביב ופרנסי ההיי־טק של השמאל יכולים לקנות עוד מגדלי משרדים בתמיכת העירייה, אבל ההערכה האחרונה של המכון לחקר ימים ואגמים – שנערכה, אגב, באיחור רב – מלמדת כי תושבי מישור החוף היהודים עומדים בפני הפקעה של אדמותיהם. הדו"ח קובע כי מפלס פני הים בישראל יעלה במטר עד שנת 2050 ועד שני מטרים וחצי עד שנת 2100. בתרחיש שכזה, חלקים נרחבים מחופי ישראל ייעלמו ועליית פני הים תגרום ל"פגיעה בערי החוף, בתשתיות לאומיות המצויות בקרבת החוף כגון נמלים, מעגנות, מתקני התפּלה ותחנות כוח".

עליית פני הים והפיכת אזורים נרחבים לבלתי ניתנים ליישוב הינו תהליך שמתרחש – וימשיך להתרחש – ללא קשר למספר השופטים שהימין ימנה לבית המשפט העליון, לעתירות שיגישו כנראה ארגוני זכויות אדם נגד הפינוי מהחוף, ולגובה החסכונות שיעבירו היי־טקיסטים לחו"ל. והיא תקרה גם אם כל 120 המנדטים ילכו למפלגה אחת והיא תוכל, סוף סוף, "למשול" כאוות נפשה. יכולת המשילות של הממשלה לא מעניינת את הרשות הרביעית; במשטר דמוקרטי או סמכותני, בהישענות על רוב יהודי או כלל־אזרחי – הריבונות מעתה תמיד תהיה על תנאי. לעולם לא נהיה עוד "בעלי הבית".

הניסוח הנ"ל, הפרובוקטיבי במכוון, ולפיו יהודים ינושלו מאדמותיהם כתוצאה משינוי האקלים חשוב, משום שהוא מלמד על שותפות־הגורל־הבלתי־צפויה בין מי שכיום נראים לנו אולי נפרדים, ועל הבלבול וחוסר האוריינטציה במשטר האקלים החדש. הריסת בתים בגדה המערבית על ידי הצבא הישראלי והריסת בתים על חוף הים התיכון על ידי קריסת קרקעות היא, אולי, שונה מבחינה פוליטית, אך היא זהה מבחינה גאופוליטית – זוהי פעולה שמייצרת פליטוּת, תלישות, נדידה וערעור זהות; זו פעולה שמארגנת מחדש את המרחב ואת קיומנו בו.

אכן, ניתן לטעון כי במקרה השני, של עליית פני הים, המדינה תכיר בעוול שנגרם עקב הפינוי ותנסה להתמודד עמו; אך חשוב לזכור כי יכולתה להתמודד מבחינה ביטוחית למשל, כפי שאנו רגילים היום, כלל אינה מובטחת. בספרה מ-2021 Underwater: Loss, Flood Insurance, and the Moral Economy of Climate Change in the United States (מתחת למים: אובדן, ביטוח שיטפונות והכלכלה המוסרית של שינוי האקלים בארצות הברית) מתארת הסוציולוגית רבקה אליוט כיצד התגובה הרציונלית־כביכול של המדינה, בדמות מנגנוני ביטוח כלכליים, אינה פותרת את שאלות העומק של פליטוּת וערעור הזהות. בסופו של יום, אנחנו, כחברה, נצטרך להחליט את מי ראוי להציל, כמה שווה בית, ובאילו תנאים יש לספק עזרה לאיזו קהילה. תידרש עבודה שספק אם אי פעם נעשתה. העובדה שבאנתרופוקן פליטי האקלים יגיעו מקרב מעמדות חברתיים ופוליטיים מגוונים ויהיו בעלי זהויות מורכבות ושונות, רק תהפוך אותה לקשה יותר.

דומה אפוא שאנחנו עומדים בפתחו של כור היתוך חדש, ועומדים לאפיין אותו לא מעט פרדוקסים. למשל, בעוד שחילונים וחרדים אוהבים לעתים להדגיש את השוני הגדול באורח חייהם – כשיושבים יחדיו במחנות פליטים ללא אספקת מים וחשמל סדירות, אורחות החיים נעשים דומים להפליא. נשמע רחוק? מספיק להביט בגל החום הארוך ושלל השריפות שחוותה יוון הקיץ, ואת היקף הפינוי האדיר שהתרחש ברודוס, כדי להבין שאירועים מעין אלו בפתח.

בהקשר הזה, אחת הטענות שנשמעות תדיר כלפי הממשלה הנוכחית בישראל גורסת שהציבור החרדי מעוניין לכפות שינוי של אורח חייהם המודרני של החילונים. עם זאת, מי שמתרה בחילונים כי עליהם לשנות את אורחותיהם בדחיפות הם לאו דווקא החרדים, אלא האו"ם והקהילה המדעית הבינלאומית. הדו"חות המדעיים של הפאנל הבינלאומי לשינוי אקלים (IPCC) לא חוסכים במילים חריפות באשר לחוסר ההיתכנות של סגנון החיים הנוכחי במערב. "אנחנו בדרך לגיהנום אקלים", אמר ב-2022 מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש. שנה אחר כך, ב-2023, הפאנל כבר התעקש כי על מנת לעמוד באתגר צמצום הפליטות אנו חייבים שינוי "עמוק, מהיר, ומיידי" בכל תחומי החיים בחברה. כך, באנתרופוקן – תקופה שבה מתחייב שינוי עמוק – מי שמגן על המשך אורח החיים המודרני, המתאפיין בצמיחה כלכלית מואצת, תרבות צריכה אינסופית ו"חירות האדם" לעשות כרצונו, מוצא את עצמו, באופן פרדוקסלי, דווקא בצד השמרני.

במובנים הללו, ההתמקדות הפוליטית, המכוננת את המחנות הפוליטיים בישראל, בשאלת "בעלוּת הבית", והופעתה של שלמוּת הטריטוריה וטוהרה כנושאים מרכזיים בשיח הציבורי – נעשות אבסורדיות בעידן של שינוי אקלים. כדי להמחיש זאת, מצביע לאטור על נסיגתה של ארצות הברית בעידן טראמפ מהסכם פריז הבינלאומי להפחתת גזי החממה. ההחלטה האמריקאית לא להשתתף בצמצום הפליטות ולהמשיך לנהוג כרגיל הינה, בעידן של חוסר הפרדה בין פעילות אנושית וטבעית, הכרזת מלחמה על כל שאר מדינות העולם. ודוק, לאטור אינו משתמש במילה "מלחמה" כמטאפורה, להפך. הוא מטעים: "כשמדינה כלשהי מדרדרת את הרכב האטמוספירה של מדינה אחרת, האם באמת אפשר שלא לדבר על התערבות טריטוריאלית?". אנחנו חיים בתוך מערכות אקולוגיות מורכבות שקושרות אותנו בקשרים מסועפים לכל אורכו ורוחבו של הכדור, והן אדישוֹת לגבולות וללאומים.

דוגמה אחרת: אנו שומעים לא מעט על נשק כימי של מדינה זו או אחרת, אבל באנתרופוקן, סוכנים זרים מפזרים חומרים כימיים רעילים באוויר, במים ובאוכל שלנו, מבלי שאף אחד מעלה שאלות בנוגע להפרות טריטוריאליות ו"בעלות על הבית". כך למשל, לפי דו"ח מבקר המדינה, ישראל היא שיאנית בשימוש בחומרי הדברה בפירות וירקות – שאריות חומרי הדברה נמצאו ב-20 עד 60 אחוז מהירקות והפירות הפופולריים. ארגון "אדם טבע ודין" מדווח כי חלק מהחומרים הללו אף נאסרו לשימוש באיחוד האירופי בשל החשש הבריאותי. אנחנו אמנם לא רגילים להשתמש בשפה הזאת כדי לתאר התערבויות מהסוג שבנדון, אך בפועל מדובר בחומרים כימיים שנמצאים באוכל, במים ובאוויר שלנו, ושמקורם בחברות זרות או במפעלים בבעלות זרה – ועם זאת איננו מוטרדים כלל מהחדירה הזו לטריטוריה.

לא פוליטיקה ירוקה. גאופוליטיקה חדשה

במציאות שמזָמן המשטר האקלימי החדש, חלוקת הריבונות בין רשויות המשטר, שאנו טרודים בה עד חורמה, איננה אפוא דחופה כפי שהיא מוצגת, היות שסדר היום הציבורי ייקבע על ידי הרשות הרביעית. ועם זאת חשוב לציין ששינוי האקלים אינו מייתר את המדינה ואת מוסדותיה – את התערבותם נצטרך כעת יותר מאי פעם בעבר – אך משמעותו היא, שסדר היום הציבורי לא ייקבע יותר בידי אף אחת מרשויות השלטון הקיימות.

בהקשר זה, אחת הגישות הפופולריות כיום היא זו הקוראת ל"הוספה של האקלים לפוליטיקה", כדוגמת מפלגת הירוקים בגרמניה או הגרין ניו דיל בארצות הברית. הפרויקט האחרון חשוב ללא ספק, ולוּ משום שהוא מצביע על הצורך הבהול בהשקעות מדינה חסרות תקדים על מנת לשנות את אורח החיים המודרני; אולם גישה הזאת, המנסה ליצור גזירה שווה בין הבעיות האקולוגיות והבעיות החברתיות, מטעה אותנו לחשוב שהפתרון למשבר (חִשמוּל רכבים, למשל) יהיה זה שגם עונה על הצורך החברתי (יצירת משרות). כך, הפוליטיקה נותרת על כנה רק ב"תוספת" הדרישות המכוּנות ירוקות. לעומת פרויקטים אלו, הכרה ברשות הרביעית אינה מכוונת "להוספה של האקלים לפוליטיקה", והיא מנוגדת לגישת הגרין ניו דיל, שממשיכה להבין את הפוליטיקה כביטוי של שאלת חלוקת המשאבים בכלכלת שפע תעשייתית.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש (צילום: פלאש 90)

לחילופין, יש מי שמעדיפים לדבר במונחים של "מכפיל סיכונים" או "מכפיל איומים" ומנסים לצמצם כך את משבר האקלים לעניין של עצימוּת. לשיטתם, המשבר מגביר את הסיכון להתרחשויות מסוימות, כגון בעיית פליטים או בצורת. אולם ההנחה שהסיכונים עצמם יישארו זהים, ומה שישתנה זו רק דרגת החומרה, מפספסת אף היא את אופי הרשות הרביעית. בדו"חות של גופים כמו פאנל האקלים של האו"ם, תוכנית האו"ם למזון או האיגוד הלאומי לדירקטורים בארצות הברית, ניתן בהחלט לאתר בעיות חדשות שצצות מתוך המרחב הבלתי ממופה של שינוי האקלים: החל מהיעלמות קרקעות ושינוי המפה העולמית, עבור בהשפעה על הפיזיולוגיה של האדם ובעיות פסיכולוגיות חדשות, וכלה בקריסה מוחלטת של חלקים מהציוויליזציה האנושית. מה שעוד מחמיצה גישת "מכפיל הסיכונים", זה את האפקט המצטבר שלהם, היוצר שלם שעלול לעלות על סך חלקיו. מדינה שצריכה להתמודד עם משבר פליטים פגיעה הרבה יותר לאסונות טבע, מאשר מדינה שאיננה צריכה להתמודד עם חזית נוספת.

בעולם שכזה, עצם הניסיון להגן על "בית משפט עצמאי" או על "רשות מחוקקת בלתי תלויה" הוא בגדר הדחקה של מצב האדמה שעליה אנו דורכים. עצמאות בית המשפט תהיה לעד פגיעה להתערבויות של הרשות הרביעית, וכך גם פעילות החקיקה של הפרלמנט או ניסיונות הביצוע של הממשלה. למעשה, ייתכן מאוד שעצם המבנה שאנו מכירים כ"מדינת הלאום" ישתנה לבלי היכר כתוצאה משינוי האקלים והמעבר להסדרים שלטוניים חדשים – בין־מדינתיים או אחרים. בעטיים, צפוי להתייתר כמעט לגמרי הדיון בהפרדת הרשויות או במתח שבין דת למדינה.

בספרם מ-2018 Climate Leviathan: A Political Theory of Our Planetary Future (לוויתן האקלים: תיאוריה פוליטית של עתידנו הפלנטרי), מציעים ג׳ואל ווינרייט וג'ף מאן ארבעה מודלים של ממשליוּת שייתכן שיופיעו בעתיד: "לוויתן האקלים" – ריבונות פלנטרית של קפיטליזם ירוק ומקיים המתמודד עם אתגר האקלים באמצעות השווקים; "מאו האקלים" – ריבונות פלנטרית סמכותנית ולא־קפיטליסטית הכופה את צמצום הפליטות; "בהמות אקלים" – מספר של התקבצויות מדינתיות הנלחמות ביניהן; ו"אקלים X" – מעין התארגנויות אנטי־קפיטליסטיות שמקורן בתנועות מחאה. הנקודה היא איננה אמינות המודלים המוצעים אלא ההיתכנות הרצינית של הופעת הֵסדרים חדשים בעקבות החמרת המשבר, השונים מהותית מאלו הקיימים, ושבעטיים צורתה של המדינה הנוכחית נעשית, אולי, לעניין בהול פחות.

בימים שבהם אנו חוגגים 75 שנה לישות הפוליטית הישראלית, כדאי לזכור בצניעות כי ביום־יום איננו חיים "על" מדינת ישראל אלא על אדמת ארץ ישראל, אדמה שנמצאת כאן מיליוני ומיליארדי שנים, אדמה חיה ומשתנה, שמהווה את יסוד קיומנו, ושסיימה להשתתף כניצב דומם על הבמה של הדרמה האנושית.

ד"ר עוז גורה הוא חוקר בתחום לימודי הארגון הביקורתיים ומתמקד בשאלות של ידע, כלכלה וקיימות. עובד כמרצה במחלקה למשאבי אנוש במכללה האקדמית כנרת וחבר במכון כנרת לאתיקה יישומית בארגונים. המאמר פורסם לראשונה ב"תלם"