בשבוע שעבר (9.8) התפרסם בעיתון "הארץ" דיווח של הגר שיזף ויעל פרידסון על החלטות בית המשפט בעניין המשך מעצרם של יחיאל אינדור ואלישע ירד, החשודים ברצח קוסאי מעטאן בכפר בורקה. לדיווח הוצמדה באתר תמונתו של ירד כשהוא ממתין לדיון בבית המשפט העליון, שאותה צילם שריה דיאמנט.
מה יש בה בתמונתו זו של ירד? לכאורה, כלום ושום דבר. ברמה הדנוטטיבית, כלומר בתיאור ה"יבש" של הרכיבים הוויזואליים, נראה ירד נינוח למדי כשהוא מחייך למצלמה בזמן שהוא ממתין ככל הנראה בבית המשפט לאחד מהדיונים בהמשך מעצרו (נדמה שכמעט בכל תמונה שלו שפורסמה מאז האירוע החמור בבורקה נתפס ירד עם חיוך על פניו. ואולי אלו בכלל הצלמים שבוחרים תמיד לצלמו כשהוא מחייך? אולי).
ירד לובש חולצת טי שירט ירוקה, חובש כיפה גדולה לראשו, וידיו מונחות ברפיון על גבי משענת הספסל. משני צידיו של ירד עומדים שני גברים בלבוש של משמר בתי הסוהר – זה שמימינו משלב את ידיו, ואילו זה שמשמאלו עם ידיים מאחורי הגב.
עד כאן התיאור היבש – מה שרואים זה מה שיש. אך מבט מעמיק בצילום הלכאורה סתמי הזה חושף תמונת עולם עשירה ומטלטלת. איזה מסר מסתתר מאחורי הצילום של דיאמנט? הסוד שבצילום מצוי בניתוח הקונוטטיבי, מלשון קונוטציה, שהצילום עשוי לעורר בקהל הקוראים.
ברובד הזה ירד לא מייצג כאן את עצמו, כי אם ציבור שלם שעומד מאחוריו: אולי הוא משמש כאן כנציגם של נערי הגבעות. אולי הוא משמש כאן כפניו של כלל ציבור הבוחרים של מפלגת הציונות-הדתית, שסחפה אחריה מנדטים רבים בבחירות האחרונות וכפועל יוצא מצויים כעת נציגיה בקואליציה בעמדות מפתח בממשלה.
בניתוח הזה, מהווה ישיבתו הנינוחה של ירד, כמו גם החיוך שמרוח על פניו, מעין קריאת תיגר. הביטו בי, קורא לנו ירד כשהוא יושב בנינוחות בבית המשפט, הביטו בי ובחבריי. אנחנו כעת בשלטון. בתי המשפט בידינו. אנחנו אדוני הארץ הזו.
כשקוראים כך את דמותו של ירד, משרתת גם דמותם של השוטרים קריאה זו. לפתע אין הם משמשים עוד כשוטרי שב"ס השומרים על חשוד ברצח, אלא כמאבטחיו של ירד – הוא יושב והם עומדים בעמידת משמר, כיאה למלך ולשומרי הראש שלו.
זו קריאה אפשרית אחת, אך ישנן גם קריאות נוספות. הביטו למשל שוב בשוטרי השב"ס, ובמיוחד בדמותם החתוכה. צלם חדשות ותיק סיפר לי איך פעם הוא ועמיתיו למדו בסדנה מיוחדת כיצד, באמצעות פעולת חיתוך פשוטה וחכמה, ניתן פעמים רבות להפוך צילום בינוני ופושר למסמך ויזואלי מטלטל.
ואכן, כשלוקחים בחשבון את פעולת החיתוך שביצע דיאמנט, נטען הצילום במשמעויות נוספות: בקריאה נוספת משמשים כעת שני שוטרי השב"ס כנציגיה של המשטרה, עליה אמון השר איתמר בן-גביר, המשויך גם הוא לציבור שמייצג כאן ירד. ואולי כנציגי כלל כוחות הביטחון, השומרים על ירד וחבריו. כך, יוכלו אלו להתגרות חדשות לבקרים בפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. השוטרים חסרי הפנים משמשים כאן כפניה של משטרת מריונטות הפועלת בהתאם לתפיסת עולמו של השר האמון על פעילותה השוטפת, גם אם בחסותה מתאפשרת פגיעה בחפים מפשע.
האם בכוחו של צילום לייצר מציאות או רק לשקף אותה בנקודה אחת בזמן ובמקום? במקרה זה ייתכן שגם וגם.
התמונה של דיאמנט היא מסמך המשקף מציאות משתי סיבות מרכזיות: האחת, בשל היותו צילום ומתוך כך עדות מדויקת למציאות שתיעדה המצלמה (שכן דיאמנט הציב את מצלמתו בבית המשפט, אז התרחשה גם פעולת צילומו של ירד בנקודת זמן ייחודית; הצילום, במובן הזה, משמש כסימן אינדקסיקאלי).
השנייה, משום שמדובר גם במסמך חדשותי (ולא, למשל, צילום אמנותי). הצילום הוא גם מסמך תיעודי עוצמתי מתוקף כוחן של חדשות "לשקף" עבורנו את המציאות (או, לפחות, כפי שרבים מקהל הקוראים נוטים לייחס לחדשות יכולות אלו).
באותו הזמן, משמש הצילום גם כמסמך שמייצר מציאות, וככזה הוא מקדם נרטיבים שונים על בסיס הרכיבים הקונוטטיביים שהוא מקיים (החיוך, השוטרים כשומרי הראש, ירד כייצוג של נוער הגבעות).
כמובן, חשוב לציין שהמסרים החבויים בצילום, בכל צילום, הם לעולם נגזרת של שדות כוח שונים שטוענים בו משמעות, כפי שהיטיב לתאר זאת כבר התיאורטיקן רולאן בארת': הצלם שבחר לצלם זאת כך ולא אחרת; התאורה והפוקוס; פעולות העריכה שביצע הצלם בשטח ואלו שבוצעו בחדר החדשות; הבחירה בצילום הזה דווקא כדי שילווה את הידיעה המדוברת על פני צילומים אחרים; הכתובית שבסמוך לו; ודאי העיתון שבו התפרסם (האם אותה התמונה ניתנת הייתה לקריאות דומות לו התפרסמה ב"מקור ראשון" למשל?) ועוד. הכל נכון.
ואף על פי כן, מפעם לפעם יוצא אל האור צילום חדשות יוצא דופן כמו זה של דיאמנט, ובו משמשות יכולותיו של הצילום לשקף מציאות אחת ובה בעת לייצר אחרת בכזו ערבוביה, עד שלא ניתן לומר כלל היכן מסתיימת מציאות אחת ומתי מתחילה השנייה.
ד"ר יונתן אילן הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן