כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כתב טולסטוי, אך כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה. גם שקרנים, אומללים כל אחד בדרכו שלו. קחו למשל את רה"מ בנימין נתניהו ואת שרת התעמולה שלו, גלית דיסטל-אטבריאן.
נתניהו מהתל בשומעיו ומשקר להם באופן מתוחכם. בראיונות שהוא מעניק כמעט אך ורק למראיינים שלעולם לא ישאלו אותו שאלה קשה, הוא חוזר לאחרונה בעיקר על שני שקרים מהותיים: האחד, כי עילת הסבירות משמשת את בית המשפט "לפסול חוקים של הכנסת". השני - כי השופטים בישראל "ממנים את עצמם".
מדוע אלו הם שקרים? כי במציאות, עילת הסבירות היא עילה מתחום המשפט המינהלי אשר משמשת לפסילת החלטות מינהליות של משרדי ממשלה - לא לפסילת חוקים. ומשום שבמציאות, השופטים הם דווקא מיעוט בוועדה למינוי שופטים (שלושה מתוך תשעה), ובחירת שופט או שופטת לבית המשפט העליון מחייבת רוב של שבעה מתשעת החברים בוועדה, כלומר הסכמה של כלל הגורמים המיוצגים בוועדה.
כך פועל שקרן מתוחכם: הוא נוטל מילים, מושגים ומונחים ומערבב אותם. זה נשמע נכון. רק אם עוצרים ובודקים לעומק, מגלים את השקר. לעומת השקרן המתוחכם ישנו השקרן הבור, זה שכוחו בחוצפתו. אין לו מושג על מה הוא מדבר, אז הוא צועק.
רה"מ בנימין נתניהו בעת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, כנסת ישראל, 10.7.23 (צילום: יונתן זינדל)
השבוע (8.8) צייצה שרת ה"הסברה" בטוויטר ציוץ של כ-200 מילים בו היא עורמת שקרים פשוטים וברורים, ועוד ממספרת אותם, תוך כדי שהיא מפגינה בורות מדהימה בסוגיות המשפטיות העומדות כעת במרכז הדיון הציבורי. באופן הולם, הוא נפתח במילים "בואו נעשה את זה פשוט וברור", ומסתיים במילים "הבורות היא הנשק הכי יעיל של המחאה".
זוהי שיטת השקר החצוף, ויש לה קבלות: נכון למועד כתיבת מאמר זה, זכה הציוץ ל-42 אלף צפיות, מעל 700 לייקים ומעל 120 ציוצים מחדש.
ובכן, גם אנחנו נבקש לעשות את זה פשוט וברור, ולכן פשוט נצטט להלן את הטקסט של שרת התעמולה, ובתוכו נצביע על שלל השקרים והבורות המופיעים בו.
שקר. בשנת 1995 ברק לא קבע שום דבר. הוא היה שופט אחד בהרכב של תשעה שופטים, שהיה בכלל בראשות הנשיא שמגר
"1. ב 92 נחקקו 2 חוקי יסוד. 2. ב 95 אהרון ברק קבע ששני חוקי היסוד האלה מקבילים לחוקה", קובעת השרה דיסטל. שקר. בשנת 1995 ברק לא קבע שום דבר. הוא היה שופט אחד בהרכב של תשעה שופטים, שהיה בכלל בראשות הנשיא שמגר, שדן בשני ערעורים אזרחיים בפסק הדין הידוע בשם "בנק המזרחי" (אגב, כותבים את שמו "אהרן", ולא אהרון").
בפסק הדין הזה בית המשפט (תשעה שופטים, כן?) לא קבע חוקה. השופטים קבעו כי לבית המשפט ישנה סמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת, וזאת מהסיבה הפשוטה שהמחוקק (הכנסת) קבע זאת. היכן? בחוק יסוד כבוד האדם, שם העניק המחוקק את הסמכות הזו לבית המשפט כאשר קבע (סעיף 8) שחוק רגיל אינו רשאי לפגוע בזכויות שנחקקו בחוק היסוד אלא לתכלית ראויה או במידה שאינה עולה על הנדרש.
כלומר, בחוק היסוד כבוד האדם חוקקה הכנסת (בכובעה כרשות מכוננת – כותבת חוקה) חוק יסוד אשר מגביל את החקיקה בישראל, ומכאן הוענקה מכללא לבית המשפט (לכל בית משפט, מבחינה פורמלית גרידא, ולא רק לבית המשפט העליון) הסמכות לביקורת שיפוטית על דבר חקיקה של הכנסת.
חבר הכנסת מטעם הליכוד אוריאל לין, יו"ר ועדת חוקה שדנה בחוק יסוד כבוד האדם ב-1992 (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
הלאה. כותבת השרה דיסטל: "3. כלומר אהרון ברק קבע שיש לישראל חוקה". שקר. מי שקבע שיש לישראל חוקה (חלקית ולא שלמה) היא הכנסת עצמה, כאשר קבעה עוד עם קום המדינה כי במקום לכתוב חוקה שלמה למדינה (כפי שהוצהר במגילת העצמאות) תיכתב החוקה בחלקים, כאשר כל חוק יסוד יהווה חלק מהחוקה של מדינת ישראל. עד לשנת 1992 נחקקו לא פחות מתשעה חוקי יסוד.
נתקדם: "4. אהרון ברק קבע שהחוקה הישראלית מהווה הצדקה להתערבות של הרשות השופטת בעבודת החקיקה של הכנסת. מדוע? כדי להגן על חוקי היסוד שכאמור, מקבילים לחוקה", כותבת השרה דיסטל כמה וכמה שקרים בשורה אחת.
כאמור, לא מדובר בברק אלא בהרכב מורחב של בית המשפט העליון. ההתערבות אינה בעבודת חקיקה של הכנסת אלא בתוכן החקיקה. גם לא מדובר ב"הגנה" על חוקי היסוד. מה שקבע המחוקק בחוק יסוד כבוד האדם הוא, בשפה פשוטה, שהכנסת לא תחוקק חוקים שסותרים את הזכויות שבחוק יסוד זה, אלא לתכלית ראויה. מי שמוסמך בכל מדינה נורמלית לקבוע אם חוק פוגע בזכויות יסוד הנזכרות בהוראה חוקתית, הוא כמובן בית המשפט.
לשקר הבא: "5. לפני כן הרשות השופטת נמנעה מאוד מלהתערב בחקיקת הכנסת ונזהרה מלגעת גם בחוקים רגילים". לפי השרה דיסטל, השופטים נזהרו מלהתערב בחקיקת הכנסת עד שפתאום התחשק להם לקבוע חוקה ולהתערב בחקיקה. במציאות, הרשות השופטת התערבה בחקיקת הכנסת מאז ומעולם. היא עשתה זאת כאשר החקיקה נעשתה בניגוד להוראה משוריינת שבחוק יסוד (בג"צ ברגמן), ואחר-כך גם בהתאם לחוק היסוד שחוקק המחוקק והגביל בעצמו את חקיקת הכנסת.
"איפה הבעיות שלנו?", ממשיכה השרה דיסטל, "הנה: 1. ממשיכיו של ברק טוענים שאין בישראל חוקה". איפה הבעיות שלנו? כאן בדיוק בציוץ הזה. אף שופט לא כתב אף פעם שאין לישראל חוקה. יש לישראל חוקה חלקית ולא שלמה, בעיקר כי הכנסת נמנעת מזה שנים רבות להשלים אותה על ידי חוק יסוד החקיקה.
ישיבת הוועדה למינוי שופטים, 2018 (צילום: הדס פרוש)
"למשל", כותבת השרה דיסטל, "כשהימין טוען שבכל העולם הריבון ממנה בעקיפין את שופטי העליון ורק בישראל הם ממנים את עצמם, התשובה שלהם תמיד תהיה זהה - כן, אבל להם יש חוקה ולנו אין". שוב, אוסף שקרים בשורה אחת. לא בכל העולם ואפילו לא ברוב העולם הריבון ממנה בעקיפין את שופטי העליון.
נסביר לשרת התעמולה – הריבון בכל מדינה דמוקרטית (מאז המהפיכה הצרפתית) הוא העם. בית המחוקקים הוא נציג הריבון. ברוב מדינות העולם הדמוקרטי בית המחוקקים אינו ממנה שופטים, וברוב המדינות לרשות השופטת ישנה השפעה, כזו או אחרת, על מינוי השופטים. מעולם לא שמעתי או קראתי טענה שקושרת בין העובדה שלישראל אין חוקה שלמה לבין הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כלומר, חוץ מבציוץ של דיסטל.
"עומדת כאן סתירה לוגית ברורה כי 'החוקה הישראלית' הייתה התירוץ למהפכה האקטיביסטית מלכתחילה", כותבת השרה דיסטל, אלא שכאמור הסמכות לפסול חוקים אשר פוגעים בזכויות יסוד נקבעה בדבר חקיקה, חוק יסוד, של הכנסת. לא מהפכה ולא אקטיביסטית. חקיקת חוק יסוד כבוד האדם לא היתה תירוץ לשום דבר, אלא השלמה של חלק מהותי מכתיבת החוקה, החלק שמפרט מהן זכויות היסוד של האדם שאין לפגוע בהן, גם לא בחוק.
זה היה הסבר ארוך אשר כולו מתחילתו ועד סופו הוא שילוב מזעזע של אסופת שקרים ושל בורות מדהימה במבנה המשטרי של מדינת ישראל, על ידי מי שממלאת תפקיד של שרה בממשלה
"אם המהפכה האקטיביסטית הוצדקה בשל קדושתם של חוקי היסוד שבהם אסור לגעת - מדוע אם כך העליון נוגע בהם כעת?", תמהה השרה דיסטל. אלא שבפועל, בית המשפט העליון לא "נגע" אף פעם בחוקי היסוד, בגלל העובדה שהכנסת לא השלימה את חקיקת חוק יסוד החקיקה ולא קבעה מנגנון מיוחד לתיקון של החוקה, שקיים בכל מדינה דמוקרטית בעולם. זאת למרות שניתן "לגעת" בחוק היסוד במקרים שבהם הוא פוגע בערכי היסוד של המדינה – היותה יהודית ודמוקרטית.
"נסכם", מסכמת השרה דיסטל, "יש חוקה כשזה מתאים להם ואין חוקה כשזה לא מתאים. כמו כן אסור לגעת בחוקי היסוד אבל גם מותר לגעת בחוקי היסוד. למי אסור? לנבחרי הציבור שהעם בחר. למי מותר? לקומץ קטנטן שאף אחד לא בחר".
נסכם: שוב שקר ללא בושה. הרי אין חולק על כך שלנבחרי הציבור מותר לתקן את חוקי היסוד והם אף עשו זאת אינספור פעמים, באופן חסר תקדים בעולם, וברוב רובם של המקרים למטרות פוליטיות זמניות.
מה "אסור" להם? אסור להם לתקן את החוקה באופן שיפגע בערכי היסוד של המדינה, כלומר אסור להם ל"תקן" את החוקה באופן שיהפוך את המדינה ללא דמוקרטית או ללא יהודית. ושוב במדינות רבות ישנה הגבלה דומה על האפשרות של תיקון החוקה באופן שפוגע בערכי היסוד של אותה מדינה, וזה גם במדינות שבהן ישנה הגבלה פרוצדורלית משמעותית (שאין בישראל) על אפשרות תיקון החוקה.
"זה היה הסבר ארוך על סוגיה מורכבת שרוב הציבור לא ישמע, לא ידע ולא יכיר. מה הציבור כן ישמע? דיקטטורה, זמבורה ובושה. זה יותר קליט פשוט", מסיימת השרה דיסטל. נסיים גם אנחנו: זה היה הסבר ארוך אשר כולו מתחילתו ועד סופו הוא שילוב מזעזע של אסופת שקרים ושל בורות מדהימה במבנה המשטרי של מדינת ישראל, על ידי מי שממלאת תפקיד של שרה בממשלה.
ואכן, ראוי שרוב הציבור לא ישמע ולא ידע ולא יכיר את המציאות המשטרית דרך אסופת שקרים וטפשות כזו. אבל האמת היא, שבמציאות בה גלית דיסטל-אטבריאן היא שרה בישראל, מה שיותר קליט הוא - השקר.