חודש יולי היה חם. לוהט. רותח. מדובר בחודש יולי החם ביותר מאז שהחלו המדידות. שיאי הטמפרטורה הממוצעות על פני כדור הארץ נשברו שוב ושוב, וגלי החום ששטפו את העולם כולו היו ממושכים מאוד. מה היה לוהט פחות הוא הסיקור התקשורתי של התופעה הזו, שהיא חלק מהמשבר החמור והמאתגר ביותר הניצב מול המין האנושי כולו.

בשונה מפעמים קודמות, הפעם התקשורת הישראלית, הכתובה והמשודרת, דיווחה על החום שוב ושוב ובהבלטה, וגם סיפקה הקשר. לפחות חלק מהעיתונאים ידעו לחבר בין גלי החום המקומיים והעולמיים לבין משבר האקלים, ולהצביע עליהם כעל עוד מופע של המשבר, לצד שריפות, סופות, הצפות ועוד. זה אומנם מעודד, אבל לא מספיק, ואפילו חוטא לאחריות ולמחויבות של התקשורת לשלום הציבור ולהצגת תמונה אמינה ורחבה.

מה חסר בדיווחים הללו? העוצמה, הדחיפות ואפילו הבהילות, הנדרשים לטיפול במשבר, וגם הצגת הפרטים הנוספים, הנסתרים יותר, לצד גלי החום, כמו העלייה בטמפרטורת הימים והאוקיאנוסים, הירידה בהיקף הקרח בים וביבשה ועוד. ובעיקר, חסרות האמירות הברורות שמבלעדיהן לעולם לא נוכל לצעוד לפתרון: מהם הגורמים למשבר האקלים, מהם האיומים ששינויי האקלים גוררים איתם, איך כל זה קשור אלינו ומה ניתן לעשות?

התקשורת השכילה להבין, סוף סוף, שאנחנו בעידן של התחממות גלובלית. אולם עד שזה קרה, התחלף העידן. כדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס, אנחנו כבר לא עוסקים בהתחממות אלא ברתיחה. רתיחה גלובלית. ולכן כשעוסקים בגלי חום, בטמפרטורות שיא ובשריפות, חשוב בראש ובראשונה לציין ולהדגיש שכל אלו הם מעשה ידי אדם.

אנחנו מפיקים ושורפים דלקים מאובנים לייצור חשמל, להנעת כלי תחבורה ולייצור תעשייתי, ובתוך כך פולטים גזי חממה, ובעיקר פחמן דו-חמצני ומתאן. אנחנו מגדלים כמויות עצומות של בקר וצאן, שפולטים מתאן בתהליכי העיכול שלהם. אנחנו מגדלים גידולי שדה שדורשים דישון ומובילים לשחרור של חמצן דו-חנקני, גז חממה אגרסיבי נוסף. אנחנו רוכשים אינספור מוצרי מזון, ביגוד, חשמל ומה לא, ומייצרים כמויות פסולת אדירות בתהליכים שמשחררים עוד ועוד גזי חממה. נוסף על-כך, גידול האוכלוסין והעלייה באיכות החיים גורמים למיצוי גובר ומוגבר של משאבי טבע ולפליטה הולכת וגדלה של גזי חממה.

עוד ועוד ועוד גזי חממה, שכולם מצטברים באטמוספירה ויוצרים מעין שמיכה, שכולאת את החום קרוב לפני כדור הארץ ומביאה לעלייה בטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ, לשינויי אקלים, אסונות טבע ועוד ועוד במורד השרשרת.

הפגנת אקלים בתל אביב, 29.10.2021 (צילום: אבשלום ששוני)

רק נתינת ההקשר הזה, הפשוט והרחב, יכולה להוביל לשינוי. רק כך הציבור יכול להבין שמעבר לתחבורה ציבורית וחשמלית, הפחתה בצריכת המזון מהחי ובבזבוז המזון, רכישה אחראית ומידתית של מוצרי אופנה ואחרים, הם דרכים בהן כל אחת ואחד מאיתנו יכולים להפחית פליטות של גזי חממה ולהתמודד עם משבר האקלים. וחשוב לא פחות, ואולי יותר, רק כך יכול להיווצר לחץ ציבורי על ההון והשלטון כדי להניע את השינוי המיוחל, שהיה צריך לקרות מזמן, במשק האנרגיה, בחקלאות ובכלכלה.

עיסוק תקשורתי הולם במשבר האקלים חייב גם לדון בצורך להיערך לשינויי האקלים שכאן ועכשיו, לרבות גלי חום, ולהשפעה שלהם על בריאות האדם והטבע, על הכלכלה, על הביטחון ועל החוסן החברתי. על כל אחת ואחד מאיתנו להתכונן ולהתגונן מפני ההשפעות וההשלכות הללו, וכך גם על הרשויות המקומיות והלאומיות. יש לקדם תכנון ובנייה מותאמי אקלים, להרחיב את ההצללה בערים, לקדם מערכות חלחול ולא רק ניקוז, להכין את מערכות הבריאות והרווחה ובמשק החשמל והמים, וגם לאמוד את הסיכונים הכלכליים והביטחוניים ולמזער אותם ככל הניתן.

לבסוף, כשמדברים על גלי חום ועל שינויי האקלים, אי אפשר שלא לציין איך במשך שנים ארוכות מדינת ישראל מכירה במשבר האקלים אבל מתכחשת אליו בפועל. המדינה לא פועלת להפחתת פליטות גזי חממה, למרות התחייבויות חוזרות ונשנות לציבור המקומי ולאומות העולם. היא גם לא עושה מה שצריך כדי להתמודד עם ההשפעה של שינויי האקלים על אורח החיים ועל החיים עצמם, על הבריאות, על התשתיות, על השירותים הציבוריים ועוד.

הממשלה הנוכחית ממשיכה לקדם חיפושי גז טבעי ולבסס את משק החשמל המקומי על דלקים מאובנים ולא על אנרגיה סולארית עם אגירה; היא פועלת להרחבת כמות הדלקים שעוברים מאזור המפרץ הפרסי לאירופה דרך צינור קצא"א; מעודדת שימוש בכלים חד פעמיים, המיוצרים מתזקיקי דלקים; לא מתקדמת עם חוק אקלים ולא פועלת מספיק בנחישות וברצינות לשינוי במרחב הציבורי.

על כן, כשהכתבים והעורכים מדווחים על טמפרטורות גבוהות, שריפות או הצפות, הם לא יכולים לצאת ידי חובתם באזכור של משבר האקלים. מוטלת עליהם החובה להסביר לציבור מהו אותו משבר, כיצד הוא משפיע עליו ומה ביכולתו לעשות כדי להתמודד עם תוצאותיו ולהשפיע על המאמצים לפתור אותו.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)