בפסק דינה של השופטת ענת ברון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, היא תיארה את ההיסטוריה של חברת הבנייה חפציבה: "בסוף שנות ה-60' של המאה הקודמת הקים מרדכי יונה את קבוצת החברות הידועה בשם 'קבוצת חפציבה' שעיסוקה היה בתחום הבניה ובמרוצת השנים הצטרף אליו בנו בועז יונה בניהול עסקי הקבוצה. לימים הפכה קבוצת חפציבה לאחת מקבלניות הבניה למגורים הגדולות בישראל, ומכרה אלפי דירות למשפחות רבות.
"באוגוסט 2007 קרסה הקבוצה, והחלו להתנהל נגדה הליכי פירוק שעה שחובותיה הכספיים עומדים על כ-1.5 מיליארד שקלים. קריסת הקבוצה הסבה פגיעה קשה לרוכשים שנותרו ללא דירות, לחלקם אף לא ניתנו ערבויות נגד התמורה ששילמו – בניגוד לדין. בועז יונה, שכיהן באותה עת כדירקטור וכמנכ"ל קבוצת חפציבה, הורשע על פי הודאתו (במסגרת הסדר טיעון) בכך שעשה שימוש בכספי רוכשי הדירות לצרכיו שלו, נמנע מלספק להם בטוחה כחוק להבטחת השקעותיהם בדירות, וניהל רישומים כוזבים בספרי החברות; דינו נגזר והוטל עליו עונש של שבע שנות מאסר לריצוי בפועל ועונש של מאסר מותנה, וכן הוא חויב בפיצוי רוכשי הדירות בסכום של 4 מיליון שקלים. זמן קצר קודם לכן, במאי 2011, נפטר מרדכי יונה".
רבים בציבור בישראל, ובמיוחד הנפגעים האישיים מחברת חפציבה, שאלו כיצד נרדמו בשמירה הרגולטורים ורשויות המדינה. התשובה לכך נמצאת, אולי, בליבריה.
מברקי משרד החוץ שפורסמו באפריל במוסף "הארץ" חשפו כיצד מדינת ישראל שילמה שוחד לדיפלומטים ולחברי החונטה הצבאית בליבריה של הדיקטטור סמואל דו, בתמורה לחידוש היחסים איתה והצבעות לטובתה באו"ם. יחד עם חידוש היחסים הדיפלומטיים והביטחוניים, בשנת 1983, חודשה גם הפעילות במדינה של החברות הישראליות הפרטיות, בסיוע של משרד החוץ. אחד מאנשי העסקים המרכזיים היה מרדכי יונה.
ראש הממשלה יצחק שמיר בפגישה עם נשיא ליבריה סמואל דו, במונרוביה בירת ליבריה, 17.6.1987 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
ב-19.4.1996, פרסם רונן ברגמן במוסף "הארץ" את הפרטים אודות החילוץ הדרמטי של עובדי ורכוש החברה של יונה לאחר שמשטר הדיקטטור דו קרס והוא עצמו הוצא להורג. עשרות מברקים שנחשפו לאחרונה לציבור בארכיון המדינה חושפים את התנהלותו העסקית הבעייתית של יונה בליבריה בשנים קודם לכן, בסיוע ובידיעת גורמים רשמיים של מדינת ישראל.
"תמהים מהיכן המימון"
בעזרת משרד החוץ יונה השיג אישורים להוצאת מטבע זר, להוצאת ציוד מישראל, להלוואות ומימון לצורך פרויקטים מגוונים בליבריה, כולל זיכיון לתקופה של 37 שנים לניצול וכריתה נרחבת של יערות המדינה. במברק מ-4.3.1985 ששלח השגריר במונרוביה גבריאל גבריאלי, הוא כתב שמדינת ישראל היא זו שהביאה את יונה האב לליבריה ועיסוקיו מזוהים איתה. בעיתון "דבר" דווח ב-11.3.1985 שמדובר בפרויקטים בהיקף של מיליארד דולר.
הנשיא חיים הרצוג ונשיא ליבריה סמואל דו חותמים על הסכם שיתוף פעולה בין המדינות, מונרוביה, 24.1.1984 (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
ב-26.2.1985 הונחה אבן הפינה של בניין משרד הביטחון המפואר במונרוביה שיונה התחייב להקים בעלות 20 מיליון דולר. ארבעה ימים קודם לכן, השגריר גבריאלי ביקש את עצתו של מנהל מחלקת אפריקה, אבי פרימור, מאחר שיונה "דורש ממני לנאום" בטקס, אך לדבריו, "הקמת בניין יוקרה בעונת השפל הכלכלי החמור ביותר שפקד את ליבריה אי פעם הוא בלתי מציאותי". חמור מכך, גבריאלי כתב ש"תמהים כמובן מהיכן בא המימון ועל כך אין לי כל מושג". גבריאלי היה סבור שעליו לדחות את הדרישה של יונה שכן "לא ייתכן שנציג ישראל פה ישבח לפני קהל רב, כולל TV, בנייה ראוותנית זו".
אימון לצבא הדיקטטור ומשברים דיפלומטיים
ביוני 1987 ראש הממשלה יצחק שמיר ביקר בליבריה ונפגש עם הדיקטטור דו. לפי סיכום שהכין השגריר במונרוביה אריה איבצן, ב-1.7.1987, דו התלונן בפני שמיר על כך שיונה קיבל את ה"קונצסיה הגדולה שלו בליבריה", אף שהיו לו מתחרים רבים מאחר שהתחייב לספק כלי רכב לצבא ולמשטרה אך סיפק במשך שנתיים רק עשרה ג'יפים.
לפי המברקים, הקומבינה נעשתה מכיוון שמשטר דו היה מרושש. הוא לא היה רשאי לרכוש בחופשיות ציוד צבאי מכספי הסיוע שקיבל מארה"ב וממדינות אחרות או מהלוואת הבנק העולמי, ללא אישורם מראש. לפי מברק ששלח ב-8.10.1986 השגריר במונרוביה אריה איבצן, יונה גם רכש ציוד לצורך האימונים עם מדריכים ישראלים של 100 טירונים ביחידה הרצחנית ללוחמה נגד הטרור (SATU).
מברק של משרד החוץ (מתוך ארכיון המדינה)
בנוסף, יונה נתן הבטחות שווא לדו שגרמו למשבר בין המדינות. אחת מהן הייתה להקים חוות אורז – אחד ממצרכי המזון העיקריים של תושבי ליבריה. במזכר שכתב סמנכ"ל משרד החוץ מרדכי דרורי ב-2.10.1984, הוא כתב שהתקשר אליו ד"ר רענן וייץ והזהיר כי "אין מרדכי יונה מתכוון לממש את חוות האורז החשובה כל כך לליברים אלא מקווה לקבל עבודות אחרות המעניינות אותו באמת... הוא מעריך שליונה אין אפילו מקורות כספיים לחווה ולכן מזהיר אותנו מפני הסתבכות מדינית".
אכן כך קרה – החווה מעולם לא הוקמה. משטר דו חזר והאשים את ממשלת ישראל באחריותה לדבר ושר החקלאות הליברי אף איים להביא לניתוק היחסים עם ישראל. משרד החוץ הישראלי ניסה ללא הצלחה למצוא פיתרון. אך במברק ששלח ב-12.7.1985 אילן הרטוב מהמחלקה הכללית במשרד החוץ לסגנית השגריר במונרוביה יפה בן ארי, הוא כתב את המובן מאליו: "במשרד היו הרבה ישיבות בנדון. דומני שיש קונצנזוס בנושא, דהיינו איננו מסוגלים לגדל אורז בליבריה ויש להוריד את הליברים מהנושא... בישראל לא מגדלים אורז. אין בישראל מומחים לגידול אורז".
מברק של משרד החוץ (מתוך ארכיון המדינה)
במברק ששלחה ב-13.8.1985 סגנית השגריר יפה בן ארי למנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ אבי פרימור, היא דיווחה על חששות שגרירות ישראל, לאור המידע על כך שיונה לא שילם חובות לספקים, משכורות לפועלים וכתוצאה מכך התגלעו סכסוכי עבודה במפעליו בליבריה. בן ארי הזהירה כי "מרדכי יונה החל לפעול בליבריה בעידוד ממשלת ישראל ובסיוענו. כישלונו יהיה כישלוננו. במצב הרגיש של היחסים עם הליברים, 'התפוצצות' כזאת עלולה לשאת השלכות חמורות ביותר".
הפתרון – שר החוץ דאז יצחק שמיר המליץ ב-18.10.1985 לוועדת ההשקעות בחו"ל של בנק ישראל לאשר ערבות מנכסי החברות של יונה בישראל לצורך הלוואת גישור בסך 2 מיליון דולר לפרויקט כריתת היערות בליבריה.
ערבוב אינטרסים
המתואר אינו ייחודי לליבריה אלא נובע משיטת יחסי החוץ של ישראל. ארה"ב ומדינות מערב אירופה מעניקות סיוע כספי בסכומי עתק לצרכים ביטחוניים ואזרחיים של מדינות שיש להן אינטרסים אצלן. אך לעומתן, ישראל אינה נוהגת להעניק סיוע כספי והמדינות אמורות לממן בעצמן את הפרויקטים והשירותים הישראליים. הדבר נובע מתקציבה המוגבל של ישראל וחוסר הרצון שלה ליצור תקדים שמדינות ידרשו ויסחטו ממנה כספים כתנאי להקמה והרחבה של היחסים איתן, או שיאיימו לנתק את היחסים אם לא יקבלו את הסיוע הכספי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יו"ר אירגון הקבלנים בישראל מרדכי יונה, משרד ראש הממשלה בירושלים, 11.4.1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
כתחליף לסיוע כספי, משרד החוץ נוהג להציג את פעילות החברות הישראליות הפרטיות כחלק בלתי נפרד מהסיוע הרשמי של ממשלת ישראל. כך, במברק ששלח רפי גמזו מהמחלקה הכללית במשרד החוץ ב-7.6.1987, הוא כתב שבגלל מצבה הכספי החמור של ממשלת ליבריה מוצע לא לתת הבטחות מצד ממשלת ישראל בתחום הכלכלי "ולהסתפק בעידוד וסיוע לפעולותיה של חברת יונה".
גמזו הסביר כי מימושם והצלחתם של הפרויקטים של יונה "בגיבוי ממשלת ישראל, יראה, כי גם אם באיחור, היא עומדת בהבטחותיה". באופן זה נוצר מצב שבעיני המדינות הזרות, מדינת ישראל אחראית לכשלונותיהן והצלחותיהן של החברות הישראליות הפועלות אצלן, ונציגי משרדי החוץ הופכים למעין שמרטפים של אנשי עסקים ישראלים בחו"ל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בביקור בליבריה ב-2017 (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)
המתואר אינו ייחודי ליונה. אנשי עסקים רבים וחברות גדולות במשק הישראלי פועלים בחו"ל בסיוע ובתיאום עם משרדי החוץ והביטחון. האינטרסים האישיים של אנשי העסקים והחברות מתערבבים עם האינטרסים של מדינת ישראל, שהופכת בפועל לאחראית ליציבותם הפיננסית ולעיתים נדרשת לסייע לטיוח הבעיות בהתנהלותם.
כמובן, ערבוב האינטרסים האישיים והמדינתיים נעשה במחשכים ומוסתר מהציבור בישראל. עד שהשיטה הזו תיפסק, צפויות להיות עוד הרבה "חפציבות" וגם עוד פרשיות שחיתות של נבחרי ציבור ישראלים ואנשי עסקים.
מרבית כלי התקשורת הישראליים ורבים בציבור אדישים למעורבות של ממשלות ישראל וחברות ישראליות בפרויקטים מפוקפקים, בשחיתות ובהפרות זכויות אדם במדינות רחוקות – לעיתים בתירוץ הנגוע בגזענות ש"ככה הדברים עובדים" באפריקה, באמריקה הלטינית, בדרום מזרח אסיה או במזרח אירופה. אך היא עלולה לחזור כבומרנג לאותם האדישים, כפי שפרשת חפציבה מעידה.